English | Francais

Search


שנת תשס"ח | שבת פרשת קדושים

ה"חברים" – והיתר המכירה

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

בירושלמי במסכת שביעית בסוף פרק ט' מובא רצף של מעשים שמצריכים ברור, וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:

"רבי חזקיה היה עומד בשוק של קיסריה וראה איש אחד טוען עליו יבול שאסור באכילה, הפך רבי חזקיה את פניו כדי שלא יראה את האיש הזה פורק מעליו את היבול האסור. ומדוע רבי חזקיה עשה זאת? כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממעשיו של האיש הזה. שמע רבי יעקב בר אחא ושיבח את רבי חזקיה ואמר – 'אמו של זה ילדה בן'.

רבי יהושע בן לוי היה מצווה לתלמידים – 'אל תקנה לי ירק אלא מן הגינה של סִיסְרָא'. קם אליהו זכור לטוב עם התלמיד ואמר לו, לך אמור לרבך – 'אין זו הגינה של סִיסְרָא, של יהודי היתה והוא הרג את אותו יהודי ונטלה ממנו; ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך, השתווה לחבריך'.

איש אחד היה חשוד על השמיטה, אמר לאשתו – 'הפרישי חלה מן העיסה'. אמרה לו אשתו – 'אתה חשוד על השמיטה ואינך שומר אותה, ומדוע אתה אומר לי להפריש חלה מעיסה שעשויה מקמח של שנת השמיטה שאסור לאכול אותו?!' אמר לה – 'הפרשת חלה היא צווי מן התורה ואילו שמירת השמיטה היא תקנת רבן גמליאל וחביריו'"

 

במעשה הראשון מסופר, שרבי חזקיה חשש שאנשים יחשבו שהוא מסכים עם מעשיו של האיש שנשא ונתן בתוצרת אסורה, ולכן הוא הפך את פניו ממנו. וצריך להבין מהו השבח - שאמו של רבי חזקיה ילדה בן – וכי האמהות של שאר החכמים לא ילדו בנים?

במעשה השני מסופר שרבי יהושע בן לוי רצה להחמיר בשנת השמיטה, והוא ביקש לקנות ירקות מגינה של גוי בשם סִיסְרָא, ואליהו הנביא גילה לו שלא יעשה זאת. המעשה הזה מופיע כבר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א), וכאן הוא מופיע בשינויים קטנים; וצריך לברר את משמעות השינויים.

המעשה השלישי מספר על שיג ושיח שבין אדם שחשוד על השמיטה לבין אשתו. וצריך להבין מדוע הירושלמי מביא את דבריו? והרי גם על דברי חכמים אסור לעבור?!

 

היבול האסור בשוקי קיסריה

במאמר הקודם "בנה של מיכל והיתר-המכירה" התבאר שהיתה מחלוקת בין החכמים, האם מותר ליהודי למכור את קרקעו לגוי למשך שנת השמיטה - כדי לאפשר ליהודי לעבוד בקרקע בתור שכירו של הגוי. רבי יהושע בן לוי התיר לחקלאים היהודים שבאזור "הר המלך" (הרי יהודה1) למכור את שדותיהם לנכרים למשך שנת השמיטה. רוב תוצרת ה"כולכסין" (מין מסוים של ירק) של החקלאים היהודים מאזור "הר המלך"; שהיו מגדלים אותה גם בשנת השמיטה – על סמך היתרו של רבי יהושע בן לוי, היתה מגיעה לשוק של קיסריה. רבי חזקיה חלק על ה"היתר" הזה, ולכן כאשר הוא ראה מישהו שפורק את היבול הזה, הוא הפך את פניו ממנו; כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממעשיו של האיש הזה.

 

במאמר הקודם התבאר שרבי יוחנן  חלק על ההיתר הזה. לדעתו, המחלוקת ביחס להיתר-המכירה ב"הר המלך" היא מחלוקת עתיקה. בספר שמואל מסופר שכאשר הפלישתים השיבו את ארון-הברית לבית שמש, אנשי בית שמש היו עסוקים בקצירה. ולאחר שהארון היכה באנשי בית שמש הם ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו וייקחו אליהם את הארון. הערים בית שמש וקרית יערים נמצאות בהרי יהודה ("הר המלך"), והחכמים שאסרו את היתר-המכירה היו סבורים שהערים האלו נחלקו ביחס להיתר-המכירה. בבית שמש היו עובדים בשדות והיו קוצרים אותן גם בשנות השמיטה - על סמך היתר-המכירה; ואלו בקרית יערים - היו מקדשים את שנות השמיטה. כאשר הארון היכה באנשי בית שמש הם הבינו שהם טעו בדרכם; ולכן הם ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו ויעבירו אליהם את הארון.

במאמר הקודם התבאר, שספר שמואל מדגיש את ההתאמה שבין "ארון הברית" לבין השקפת עולמם של אנשי קרית יערים, - שהציבו את התורה בראש מעיינם. הוא מדגיש שהשקפת עולם זו חלחלה גם לכל שכבות העם, ולכן עם ישראל זכה לשוב לנחלתו וזכה להצליח במלחמותיו. בספר שמואל קיימות גם סתירות מכוונות ביחס למיכל בת שאול וביחס לאבשלום; במקום אחד כתוב שהם זכו ל"בן", ואילו במקום אחר כתוב שהם לא זכו ל"בן". וספר שמואל מרמז שמי שמציב את ארון הברית והתורה בראש מעייניו זוכה להוליד "בן" – חשוב; ואילו מי ששם את היופי ואת הכוח הגופני בראש מעייניו אינו זוכה להוליד "בן" - חשוב.

 

התבאר, שכאשר רבי יעקב בר אחא שיבח את רבי חזקיה ואמר – "אמו של זה ילדה בן". הוא מרמז להכרעתו של ספר שמואל במחלוקת ביחס להיתר-המכירה. והוא מרמז שרבי חזקיה שהתנגד ברבים להיתר-המכירה הוא קשור לארון הברית ולתורה. ולפיכך, אמו  זכתה להוליד "בן" - חשוב.

 

רבי יהושע בן לוי היה מודע לטענות של החולקים עליו. והירושלמי מביא את שני המעשים הסמוכים כדי לבאר את שיטתו.

 

הגינה של סיסרא ואליהו הנביא

המעשה ברבי יהושע בן לוי והגינה של סיסרא הובא כבר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א). ושם מסופר שרבי יהושע בן לוי הורה ל"נער" שבשנת השמיטה יקנה ירקות רק מהגינה של סיסרא; ואז אליהו הנביא נגלה אל הנער ואמר לו שיאמר לרבו, שאם הוא רוצה להחמיר על עצמו - ש"יתיר" לחבריו.

 

במאמר "הקרונות שעיברו את השנה בלוד" התבאר שרבי יהושע בן לוי שהנהיג את היתר-המכירה, לא היה שלם מתחילה עם ההיתר הזה. והוא רצה להתיר אותו רק לחקלאים כדי שיוכלו להמשיך ולספק את תוצרתם לשוק. הוא רצה להורות שמי שאינו מוכרח – שלא יסמוך על ההיתר הזה. ומתחילה הוא הורה גם ל"נער", שמסמל אדם שאינו תורני, שיחמיר ולא יסמוך על ההיתר הזה, ויקנה ירקות רק מגינה של גוי. הוראה זו שלא נעשתה בצינעה, נועדה לפרסם בצבור שהיתר זה אינו פשוט ואינו הנהגה שראויה לכתחילה.

 

אליהו הנביא זכור לטוב נגלה אל הנער ואמר לו שיאמר לרבו, שהחומרה הזו יכולה להיעשות רק באופן פרטי ובצינעה, והיא אינה ראויה כהנהגה ציבורית.

אליהו גילה לו, שהגאולה עדין לא הגיעה, ועדין יש מאבק בין היהודים לבין הגויים על ההיאחזות בארץ ישראל. וכאשר בשנת השמיטה הצבור היהודי קונה ירקות דווקא מן החקלאים הגויים המקומיים ולא מאחיהם היהודים, הדבר מביא לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. ובסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת.

התבאר, ששמו הפרטי של הגוי "סִיסְרָא" הוא מרכזו של המעשה. סִיסְרָא היה גם שמו של שר צבאו של יבין מלך כנען שנלחם בעם ישראל בזמן ההיאחזות בארץ. המעשה מרמז שהמלחמה שהיתה נטושה אז בין עם ישראל לבין הגויים המקומיים - ממשיכה גם עכשיו. אלא שעכשיו "כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"; והמלחמה אינה נעשית עכשיו באמצעות ה"חרב" וה"חנית" אלא באמצעות ה"את" וה"מזמרה". אם חקלאי יהודי הפך לעני ונאלץ למכור את קרקעו לגוי, הגוי הוא זה שמעבד אותה עכשיו ב"את" – הדבר נחשב כאילו הגוי הוא סִיסְרָא שהרג את אותו יהודי ב"חרב".

 

אליהו הורה שם שהחומרה - שלא לסמוך על היתר-המכירה, יכולה להיעשות רק על ידי יחידים, ואינה יכולה להיעשות כהנהגה ציבורית. המעשה התחיל בצווי של רבי יהושע בן לוי אל הנער, והוא הדגיש את ההבדל שבין שני המעמדות, מעמד של רב ומעמד של נער. אולם בסיומו, אליהו מגלה לרבי יהושע בן לוי שמדובר במעמדות שווים: - "תתיר לחבריך". הצבור הפשוט והצבור התורני הם חברים שווים, מפני שהם מביאים יחד את הגאולה.

 

המעשה באליהו הנביא מופיע בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א) בצרוף עם מעשים של רבי יהודה הנשיא שהקל בכמה עניינים שקשורים להלכות השמיטה. רצף המעשים הזה מובא שם בסמוך לרשימה שפורסמה בעיר קיסריה ואסרה את התוצרת של המגדלים היהודים מ"הר המלך" שסמכו על היתר המכירה. רצף המעשים בא להראות שרבי יהודה הנשיא עצמו הקל באיסורי שמיטה שהיו נהוגים עד ימיו, וכשאנשים הליזו עליו הוא ענה להם שהקב"ה הניח לו את העטרה הזו להתעטר בה. רבי יהושע בן לוי המשיך את דרכו של רבי יהודה הנשיא. הוא גילה לרבים את הדרך להקל באיסורי השמיטה באמצעות היתר-המכירה. כשהוא התלבט אם כדאי להורות לצבור הרחב שיחמיר ולא יסמוך על ההיתר הזה, אליהו זכור לטוב נגלה והודיע לו שזו הדרך שראויה לצבור הרחב.

 

המעשה באליהו זכור לטוב המובא בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א) יוצא כנגד הרשימה שפורסמה לצבור הרחב. אליהו הנביא מגלה שם, שגם התוצרת של היתר-המכירה מותרת לצבור הרחב. ואילו המעשה באליהו זכור לטוב שמובא בירושלמי בסוף פרק ט' בשביעית מובא בסמוך למחאה של רבי חזקיה בשוק של קיסריה כנגד התוצרת של היתר-המכירה מ"הר המלך". המעשה מובא כאן בשני שינויים. רבי יהושע בן לוי פונה כאן ל"תלמידים", ובסיומו נאמר "השתווה לחבריך" ולא "תתיר לחבירך". המסר שבמעשה הזה מופנה כלפי תלמידי החכמים ולא ל"נער" שמסמל את הצבור הפשוט. כדי לברר את משמעות המסר שבמעשה הזה, הירושלמי מביא את המעשה הנוסף באיש שהיה חשוד על השמיטה.

 

שמירת השמיטה היא תקנת רבן גמליאל וחביריו

הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כה, ה) מביא את דברי החשוד שאמר, ששמירת השמיטה בימיו היא רק מתקנת רבן גמליאל וחביריו, וכותב: "וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת".

 

רבן גמליאל היה הנשיא מיד לאחר חורבן בית שני; ודיני שמירת השמיטה בימיו היו שונים בכמה פרטים מהלכות השמיטה כפי שהיו עד החורבן. בזמן המקדש היה אסור לחרוש את האדמה עוד בערב השנה השביעית, אולם רבן גמליאל ובית דינו התירו לחרוש את האדמה עד כניסת השנה השביעית עצמה2. התלמוד התלבט בשאלה כיצד היה בכוחו של רבן גמליאל להתיר את האיסור הקדום הזה, ורבי יוחנן אמר בירושלמי, שהכוח הזה נובע ממייסדי התקנה עצמה, והם עצמם התקינו – "שאם בקשו לחרוש יחרושו" (ירושלמי שביעית, פ"א).

אולם נראה שבעניין הזה "החשוד" חלק על רבי יוחנן. לדעתו של החשוד התקנות הקדומות בענין המצוות התלויות בארץ ניתקנו מראש רק לתקופה שבית המקדש יהיה קיים, והן בטלו כולן עם חורבן הבית.

 

התקנות הקדומות ביחס למצוות התלויות בארץ נעשו בימי עזרא. בירושלמי (שביעית פרק ו) מובא שבימי הבית השני חיוב הארץ במצוות תרומות ומעשרות וכדו' לא היה מהתורה ממש, אלא הוא נבע מכוח קבלת הצבור את תקנת החכמים: "אמר רבי לעזר מאיליהן קיבלה עליהן את המעשרות, מה טעם – 'וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ'3". לדעתו של רבי יוחנן התקנות היו תקפות כל עוד לא ביטלו אותן; אך לדעתו של החשוד היה צורך לקבל אותן מחדש. ולמחלוקת בין רבי יוחנן לבין החשוד יש השלכה לגבי דיני השמיטה.

 

לדעתו של החשוד לאחר חורבן הבית נוצר הבדל בין מצוות השמיטה לבין שאר המצוות התלויות בארץ. רוב הצבור קיבל עליו להמשיך במצוות התרומות והמעשרות ובמצוות הפרשת החלה וכדו' גם אחר חורבן הבית, אולם לא ברור היה אם רוב הצבור קיבל עליו את תקנת רבן גמליאל לגבי שמירת השמיטה. בתוספתא משמע שהחשודים על השביעית לא היו בודדים, ופעמים שהיו ערים שלמות שלא היו מקפידים בהן על דיני השמיטה4.

לדעתו של החשוד רוב הצבור לא קבל עליו להמשיך ולנהוג את דיני השמיטה; ומכיוון שמדובר בתקנה חדשה שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה, שמירת השמיטה לאחר החורבן נידונת כמידת חסידות - ולא כשאר תקנות חכמים5. (דבריו הנוספים של החשוד מבוארים בהערת השולים6).

אולם לדעת רבי יוחנן לא היה צורך לתקן מחדש את קבלת המצוות התלויות בארץ. ומכיוון שמדובר בתקנות קדומות שהתקבלו בזמנו על רוב-ככל העם, לפיכך גם אם לאחר החורבן יתכן ורוב הצבור אינו שומר את השמיטה, החובה לשמור את השמיטה נשארה בתוקפה הקודם.

 

שיטת "החשוד" אינה דחויה לגמרי מהלכה. לדעת הרז"ה ולדעת המאירי (בית הבחירה למאירי גיטין לו, ב), שמירת השמיטה בימינו היא בסופו של דבר מידת חסידות.

 

שיטת אליהו זכור לטוב בבחירה שבין החומרות השונות

המעשה ברבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא המובא בירושלמי במסכת שביעית מסתייע בדברי החשוד.

גם אם שיטת החשוד אינה מוסכמת והחובה לשמור את השמיטה היא עדיין מצווה מדברי חכמים, ולא רק מידת חסידות. אי אפשר להשוות בין התקופה שבה החובה לשמור את השמיטה היתה מן התורה, לבין התקופה שבה החובה לשמור את השמיטה היא מדברי חכמים בלבד.

בימי שמואל הנביא, בזמן הכבוש הראשון של הארץ, שמירת השמיטה היתה ציווי מן התורה. והיתה הבטחה מן התורה שאם ישמרו את השמיטות תהיה ברכה כלכלית שתאפשר את שמירת השמיטה7. לכן למרות שבספר שמואל מרומז שהיתר-המכירה לא היה רצוי - הדבר נכון רק לתקופה שבה שמירת השמיטה היתה מן מצווה מן התורה. אולם שמירת השמיטה בימי רבי יהושע בן לוי היא מצווה מדברי סופרים, ויש שסבורים שהיא "תקנת רבן גמליאל וחביריו"- שלא נתקבלה ברוב הצבור. ובמצב כזה ניתן להפעיל את היתר-המכירה.

 

במעשה הנוכחי רבי יהושע בן לוי פונה מלכתחילה ל"תלמידים", שהם תלמידי החכמים שרוצים להחמיר ולצאת ידי הדעות השונות. מתחילה הוא הורה להם להחמיר ולא לסמוך על היתר-המכירה שהיה שנוי במחלוקת, - ולקנות ירקות רק מגוי בשם סיסרא. גם הוא היה סבור שמי שרוצה להחמיר - ולהיחשב "בן" לאימו – צריך לקנות ירק מגינה של גוי ולא מתוצרת היתר-מכירה.

 אולם אז אליהו גילה לו שמי שקונה מגוי גורם לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. ובסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת. אליהו גילה לו שקנייה מגינה של גוי בשנת השמיטה אינה "חומרה" אלא "קולא".

ואליהו זכור-לטוב הורה  לרבי יהושע בן לוי, שבשנת השמיטה עדיף לקנות ירקות מהיתר-המכירה מאשר "להקל" במצוות יישוב ארץ ישראל ולקנות ירקות מגינה של גוי. ומי שבכל זאת רוצה "להחמיר"  - ולהיחשב "בן" לאימו – צריך "להחמיר" ולהשוות את עצמו ל"חברים".

 

שיטת ה"חברים"

במשנה במסכת תענית מובא סדר התעניות שמתענים ומתריעים כאשר לא יורדים גשמים, וזו לשון סוגיית הירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א) בתרגום חופשי:

"שנויה ברייתא - 'כשם שמתריעין עליהן (על חוסר הגשמים) בשאר ימי שבוע (במשך השנים הרגילות) כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים'. מהו 'מפני פרנסת אחרים'? החברים (קבוצת חכמים מסויימת) אומרים - מפני פרנסת גוים (שזרעו את שדותיהם ואינם מצווים על שמירת השמיטה);  רבי זעורא אמר - מפני פרנסת חשודים (יהודים שאינם שומרים את השמיטה וזרעו את שדותיהם).

שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פינחס בן יאיר.

שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, כפי שמתבאר מהמקרה הבא. הביאו ספר אחד שהיה חשוד לסחור בפירות שביעית לפני רבי יהודה הנשיא כדי שיפסוק את דינו, ואמר להם רבי יהודה הנשיא – 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. ומכך שרבי יהודה לימד זכות על החשודים על השביעית, אנו למדים שצריך להתפלל שירדו גשמים לשדות שהחשודים זרעו בשביעית – מפני שהם עושים זאת מחוסר ברירה וכדי להתפרנס.

שיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר כפי שמתבאר מהמקרה הבא. רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה, נכנס אצלו רבי פנחס בן יאיר. אמר רבי יהודה הנשיא לרבי פנחס בן יאיר: 'מה עוברי הדרכים8 עושים בביתי'? ענה לו רבי פנחס בן יאיר: 'עולשין יפות לאכילה'. חזר רבי יהודה הנשיא ואמר לו: 'מה עוברי הדרכים עושים בביתי'? וחזר רבי פנחס בן יאיר וענה לו: 'עולשין יפות לאכילה'. וידע רבי יהודה הנשיא שדעתו של רבי פנחס בן יאיר אינו מסכימה עימו להתיר את השמיטה"

שיטת החברים שמוזכרת כאן מסבירה את החומרה שאליהו הנביא התכוון אליה (שיטת רבי יהודה הנשיא שרצה להתיר את השמיטה נידונת בהערת השוליים9).

מהירושלמי משמע שבשנת השמיטה - ה"חברים" אינם צורכים את התוצרת של הגויים ובוודאי שאינם צורכים את תוצרת החשודים. ולפיכך, לגשמים שיורדים לשדות של הגויים ולשדות של החשודים - אין השפעה ישירה על ה"חברים". אולם למרות זאת ה"חברים" מתפללים שירד גשם לשדות של הגויים, מפני שפגיעה ב"פרנסת הגויים" תגרום להתייקרות השער, ותיפגע גם בצבור היהודי. אולם הם אינם מתפללים על "פרנסת החשודים" - מפני שהם רואים בהם עוברי עבירה.

 

ה"חברים" לא היו צורכים בשנת השמיטה גם את תוצרת הגויים, ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר שבשנת השמיטה היה אוכל "עולשין", שבדרך כלל הם נחשבים למאכל בהמה ואין לחשוש שמא הם גידול של "ספיחי שביעית".

 

שיטת ה"חברים" דומה בעיקרון מסוים לשיטת אליהו הנביא. שתי השיטות סבורות שכאשר בשנת השמיטה יהודי קונה ירקות מגינה של גוי, הוא גורם לכך שהגויים יאחזו בארץ והחקלאים היהודים ימכרו בסופו של דבר את קרקעותיהם לגוי. המחלוקת בין השיטות היא בדרך לפיתרון הבעיה. אליהו גילה לרבי יהושע בן לוי שהיתר-המכירה שמאפשר לחקלאי היהודי לגדל את תוצרתו ומאפשר לצבור הפשוט לצרוך תוצרת של חקלאים יהודים היא הנהגה שמותרת מעיקר הדין. ואילו ה"חברים" חלקו על ההיתר הזה, והם לא קנו ירקות רגילים בשנת השמיטה - לא מחקלאי יהודי ולא מחקלאי גוי. אך שתי השיטות היו שוות בדעה - שאין לקנות מגינה של גוי בשנת השמיטה.

אליהו זכור לטוב הורה לרבי יהושע בן לוי, שמי שרוצה לאכול ירקות גם בשנת השמיטה והוא רוצה להחמיר ולא לאכול מתוצרת של היתר-המכירה, צריך להחמיר כמו ה"חברים" ולאכול ירקות שאין חשש שמא הם גודלו בידי חקלאים - והם על הגבול שבין מאכל אדם לבין מאכל בהמה. אך אליהו מדגיש שזו "חומרה" והיא אינה הנהגה רגילה.

 

שלושת המעשים שמובאים בירושלמי והשיטות השונות ביחס לפירות השביעית

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמעשה הראשון משקף את השיטה שמוזכרת בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, ה"א), והיא השיטה שמונה את התוצרת המותרת בעיר קיסריה. שיטה זו ראתה את התוצרת של הגויים כתוצרת מותרת, ואילו את התוצרת של החקלאים היהודיים מ"הר המלך" שסמכו על היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי - היא ראתה כתוצרת אסורה. רבי חזקיה היה סבור כשיטה זו, ולכן כאשר הוא ראה מישהו שסמך על היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי, הוא הפך את פניו ממנו כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממנו. ורבי יעקב בר אחא רמז, שרבי חזקיה ממשיך את מה שמתברר מתוך ספר שמואל – שהיתר-המכירה אינו רצוי.

 

המעשה באליהו זכור לטוב והמעשה בחשוד מובאים כאן כמענה לשיטה הזו. המעשה באליהו הנביא מגלה שאין ללמוד מתקופת שמואל הנביא. בימי שמואל הנביא חובת שמירת השמיטה היתה מן התורה, ולכן היה אסור לסמוך על היתר-המכירה. אולם בימי רבי יהושע בן לוי שמירת השמיטה היא מצווה מדברי חכמים, ולכן מותר לסמוך על היתר-המכירה. ואליהו מגלה שקניית ירקות מגינה של גוי אינה מהווה "חומרה" אלא זו "קולא" במצוות יישוב ארץ ישראל. ומי שרוצה לאכול ירקות גם בשנת השמיטה והוא רוצה להחמיר ולא לקנות מתוצרת של היתר-המכירה, צריך להחמיר כמו ה"חברים" -  ולאכול ירקות שאין לחשוש שהם גודלו בידי חקלאים.

 

המעשה בחשוד מגלה שיתכן ושמירת השמיטה לאחר החורבן אינה אלא מידת חסידות, ולכן וודאי שאין ללמוד מתקופת שמואל הנביא לתקופה זו, ומותר לצרוך את התוצרת שגודלה על סמך היתר-המכירה של רבי יהושע בן לוי.

 

קיימת שיטה נוספת בהתמודדות עם השאלה אילו ירקות ניתן לצרוך גם בשנת השמיטה - ובעזהשי"ת היא תבואר במאמרים הבאים.

 

_________________________________________________________________

 

[1] "ר' שמעון אומ' לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ... אי זהו הר שלה זה הר המלך, שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).

2 "עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? ... בשדה הלבן (תבואה) - עד הפסח, ובשדה האילן - עד העצרת... ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. (מועד קטן דף ג, ב)

3 נחמיה י, א

4 "גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית דברי ר' מאיר וחכמי' או' אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית אפי' פת נתנו להם מקבלין אותה הימנו שלא נחשדו נותנות אלא מעות ובצים בלבד אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית" (תוספתא דמאי ג, יז)

5 ובדומה לתקנת עזרא לגבי טבילת בעלי קרי, כמבואר ברמב"ם (קריאת שמע ד, ח): "... ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה..."

6 רבי יהושע בן לוי אמר בירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ה) שכאשר הצבור קיבל עליו בימי עזרא את התקנות לגבי המצוות התלויות בארץ - הן קבלו תוקף כשל תורה. והחשוד המשיך את הקו הזה. לדעתו, בימי רבן גמליאל רוב-ככל הצבור קיבל עליו מחדש את מצוות הפרשת החלה, אולם לא כן היה לגבי שמירת השמיטה. "לא נחשדו עמי הארץ על החלה" (רדב"ז הלכות ביכורים פ"ו, ה"א) – אך "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין דף נד, א). ולפיכך, מצוות הפרשת החלה קיבלה תוקף כשל תורה, ואילו דיני השמיטה נשארו תקנת רבן גמליאל וחביריו. ודבר זה מרומז בדברי החשוד לאשתו – "חלתה מדבר תורה, שביעית מדרבן גמליאל וחביריו".

7 "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת ... וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:". (ויקרא כה, כ-כא)

8 "אמר ליה מה עיבוריא עבידין". ונראה ש"עִיבּוּרַיָא" משמעותו "עוברי דרכים" (= אורחים) כמבואר בתרגום יונתן לבראשית (יח, ג)

9 מהתוספתא (דמאי ג, יז) שהובאה לפני כן בהערת השוליים מספר 4, מתבאר שהיו קבוצות גדולות של אנשים שלא הקפידו לקיים את דיני השמיטה. יתכן שרבי יהודה הנשיא נוכח לראות שכמות האנשים שאין להם כוח לקיים את דיני השמיטה והם אינם מקפידים עליהם הפכה לרוב. אלא שכאן נוצר הבדל בין רבי יהודה הנשיא לבין שיטת החשוד. לפי שיטת החשוד, דיני השמיטה לאחר החורבן הם מתקנת רבן גמליאל וחביריו, ומכיוון שלרוב הצבור אין כוח לקיים אותה ורוב הצבור אינו מקיימה – התקנה הזו בטילה מאליה והיא אינה אלא "מידת חסידות". אך לשיטת רבי יהודה הנשיא התקנות הללו הן מימי עזרא והן עדיין בתוקפן. וכשם שרבן גמליאל ביטל את התקנה שאסרה את החריש בערב השמיטה מפני שהכוח הזה ניתן לו על ידי מייסדי התקנות עצמן (מועד קטן, דף ג, ב): "כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל", כך רצה רבי יהודה הנשיא לבטל את שמירת השמיטה בדורו. אלא שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים עמו. ונראה שהרז"ה והמאירי סבורים שבסופו של דבר רבי יהודה הנשיא ביטל את שמירת השמיטה - למרות התנגדותו של רבי פנחס בן יאיר; ולשיטתם, שמירת השמיטה בימינו אינה אלא מידת חסידות.

אמנם יתכן שרבי יהודה הנשיא לא רצה לבטל מכל-וכל את השמיטה, אלא שהוא רצה לפרסם ברבים שהיתר-המכירה הוא הנהגה שראוי להנהיג אותה לכלל הצבור. אולם המשמעות המעשית של הוראה כזו הופכת להיות  בפועל "התרת השמיטה", ולכן הירושלמי אומר שרבי רצה להתיר את השמיטה. לפי הבנה זו ניתן לומר שרבי יהודה הנשיא לא פרסם בסופו של דבר את ההנהגה הזו ברבים, והיו עיירות שהנהיגו בקרבן את היתר-המכירה, והיו עיירות שהחמירו ולא הנהיגו את ההיתר הזה. והתוספתא משקפת את המצב שנוצר בעקבות חוסר הבהירות.

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.