English | Francais

Search


שנת תשס"ח | שבת פרשת מטות

קנייני המטלטלין

שער לדין

הרב יואב שטרנברג

קנייני המטלטלין
הרב יואב שטרנברג           
לאחר שהצגנו בשבוע שעבר את שתי הגישות הבסיסיות למהות הקניין, נתחיל השבוע לעסוק בדיני הקניינים עצמם. השבוע נתמקד בקנייני המטלטלין.
 
קניין כסף
מן התורה, מטלטלין נקנים בכסף, ונחלקו האחרונים בהבנת מהותו של קניין כסף. הסמ"ע (חו"מ סי' קצ סק"ב) מסביר, שקניין כסף משמעותו נתינת התמורה לחפץ הנקנה, דהיינו, שכאשר הקונה משלם את מלא התמורה עבור החפץ, נקנה לו החפץ.
ואמנם, אין הכרח לתת מיד בשעת הקניין את כל התמורה. גם אם אדם קונה חפץ יקר, ובשעת הקניין נותן עבורו פרוטה אחת, נקנה החפץ (שולחן ערוך שם סעיף ב), אבל באופן יסודי, קניין כסף משמעותו נתינת התמורה בעבור החפץ. ממילא, כאשר קונים חפץ יקר ומשלמים רק חלק מהתמורה, שארית התמורה הופכת לחוב המוטל על הקונה.
הט"ז (שם) חולק על הסמ"ע. לדעת הט"ז, קניין כסף נובע מכך שהקונה 'מפגין רצינות' בכך שהוא מוכן להוציא כסף. נתינת הכסף מפגינה את גמירות הדעת של הקונה. גם לפי סיבה זו, אם הקונה נתן אפילו פרוטה עבור חפץ יקר ערך, הקניין התבצע.
כראיה לדבריו, מציין הט"ז שגם אשה נקנית בפרוטה. וברור, שקניין אשה בפרוטה, אין משמעו נתינת תמורה – האשה אינה שווה פרוטה בלבד. מכאן חייבים לומר, שקניין כסף נובע מהבעת רצינות, ולא ממתן תמורה.
כדוגמא לנפקא מינה אפשרית בין שתי הגישות, נדון בשאלה – האם ניתן לעשות קניין כסף כדי להקנות חפץ במתנה. לדעת הט"ז הדבר אפשרי בהחלט. הקונה יתן פרוטה למקנה במתנה על מנת להחזיר, ובכך יקנה את החפץ. אולם, לדעת הסמ"ע, היות שקניין כסף מועיל בתורת מתן תמורה, הרי במתנה אין תמורה, ולכן לכאורה, קניין כסף אינו אמור להועיל במתנה.
 
קניין משיכה – נשרפו חיטיך בעליה
כאמור לעיל, מטלטלים נקנים בכסף מן התורה. אולם, חכמים הפקיעו את קניין כסף במטלטלין. נביא את לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן קצח):
דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה... ולמה תקנו חכמים שלא יהו מעות קונות, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתפול דליקה וישרף, או יבואו לסטים ויטלוהו, ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויציל.
דהיינו, כיוון שלאחר הקניין החפץ נמצא עדיין ברשות המוכר, ייתכן שהלוקח יפסיד – אם החפץ ייאנס (יישרף), והלוקח גם שילם על החפץ, וגם לא קיבל אותו. על מנת למנוע בעיה זו, תיקנו חכמים שמטלטלים יקנו רק בקניינים המכניסים מיד את החפץ לרשות הבעלים - משיכה, מסירה או הגבהה.
נסביר בקצרה כיצד נעשה כל קניין מבין השלושה הללו:
קניין משיכה, פירושו הכנסת החפץ לרשות הקונה. השולחן ערוך (חושן משפט סימן קצז סעיף ב) פוסק:
משיכה אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם.
רשות הקונה יכולה להיות רשותו ממש – חצרו וכדומה, או ארבע אמותיו של הקונה, כאשר הוא עומד ב'סימטא' (=מקום שאין הרבים מצויים, ששם תקנו חכמים שארבע אמותיו של אדם ייחשבו כאילו הן רשותו), או חצר המשותפת לקונה ולמקנה.
הגבהה, פירושה הגבהת החפץ. בניגוד למשיכה, הגבהה אינה נעשית על ידי הכנסת החפץ לרשות הקונה, אלא כל שהקונה הגביה, הרי החפץ נקנה לו. מסיבה זו, אין חשיבות לשאלה היכן נמצא הקונה (שולחן ערוך שם). עוד מבואר בדברי השולחן ערוך שהבאנו, שקניין הגבהה מועיל לעולם, וקניין משיכה מועיל רק במקום שאי אפשר לבצע קניין הגבהה, כגון בחפץ כבד.
יש לציין, שאין הכרח שהקונה ימשוך את החפץ בידו, אלא גם אדם הקורא לבהמה והיא באה, ביצע קניין משיכה. וגם אדם הגורם לבהמה לקפוץ אליו, ביצע קניין הגבהה.
מסירה היא קניין ייחודי, המועיל רק בבעלי חיים ובספינה. והכוונה היא להעברת אפסר הבהמה מהמקנה לקונה. בניגוד למשיכה ולהגבהה, שבהן עיקר הפעולה נעשה על ידי הקונה, והמקנה נדרש רק לתת רשות לקונה לבצע את פעולת הקניין, הרי שבקניין מסירה המקנה צריך להיות אקטיבי יותר. לחלק מהדעות (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף ט), קניין מסירה מתקיים רק כאשר המקנה מוסר בפועל את האפסר לקונה. גם לדעת החולקים, בקנין מסירה נדרשת הוראה של המקנה לקונה לקנות את החפץ, ולכן אדם הקונה מן ההפקר, איננו יכול לקנות במסירה, כיוון שאין מי שיורה לו לקנות. מכאן ניתן אולי להסיק, שקנייני משיכה והגבהה נעשים על ידי 'השתלטות' של הקונה על החפץ – הוא מוציא אותו מרשות המקנה, ומכניסו לרשותו. לעומת זאת, קניין מסירה הוא מעשה המביע את נכונותו של המקנה להעביר את הבעלות על החפץ לקונה.
 
תוקפו של קניין משיכה
מפשטות דבריו של רבי יוחנן (בבא מציעא מז:) נראה שקניין משיכה מועיל רק מדרבנן, והוא הדין להגבהה ולמסירה. אם כן – כיצד ניתן לקנות מטלטלים במתנה?
התוספות (עבודה זרה עא. ד"ה פרדשני) כותבים, שבמתנה, קניין משיכה והגבהה מועיל מן התורה. לעומת זאת, הריטב"א (בבא מציעא מז:) כותב בשם הרמב"ן, שלדעת רבי יוחנן, במתנה אין מועיל קניין משיכה, אלא יש צורך באחד הקניינים האחרים המועילים מן התורה – קניין אגב, קניין חליפין או קניין חצר.
אחת השאלות הקשורות לשיטת הרמב"ן היא, כיצד נעשים קידושי כסף? כאשר האשה מקבלת את כסף הקידושין היא מתקדשת. אולם, כיצד זוכה האשה בכסף הקידושין? הרי בדרך כלל היא אינה עושה את אחד הקניינים שמזכיר הריטב"א בשם הרמב"ן!
כמה אחרונים (מנחת חינוך מצוה שלו, קובץ שיעורים בבא בתרא אות שח ועוד) כותבים, שגם לדעת הרמב"ן ישנו קניין נוסף המועיל מן התורה – קניין 'יד'. שכן גט נקנה כאשר הוא מגיע ליד האשה, וגנב קונה על ידי לקיחת החפץ בידו. קנייני משיכה, הגבהה ומסירה נצרכים במקום שבו החפץ אינו נקנה על ידי קניין 'יד', כגון הקורא לבהמה שהזכרנו לעיל. בקידושין, האשה זוכה בכסף הקידושין בקנין 'יד'.
 
 
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

חמדת ימים מוקדש לע"נ צביה בת זאב דונייר ע"ה, נלב"ע כ"ד תמוז

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.