שנת תשס"ט | שבת פרשת האזינו

בגדי זהב ובגדי לבן

פרשת השבוע

במשנה האחרונה של מסכת תענית מצינו:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי ... וכן הוא אומר (שיר השירים ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן" (פרק ד משנה ח).

הרבה קולמוסין נשתברו בניסיון להסביר מה ליום הכיפורים ולמחולות של שידוכים. ננסה השבוע להתייחס לשאלה זו, גם מתוך ניסיון להעיר ולהאיר בכמה סוגיות העומדות על הפרק בימים אלה.

כלי הלבן של בנות ישראל היוצאות במחולות מתקשרים אל בגדי הלבן של הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים בעבודת יום הכיפורים. אל קודש הקדשים נכנסים אך ורק בבגדי לבן ולא בבגדי זהב, לא רק בגלל חטא העגל והעיקרון שאין קטגור נעשה סנגור. הכניסה בענווה לקדש הקדשים היא גם כדי שלא לבייש את מי שאין לו. האדם, חשוב ככל שיהיה, בהתייצבו לפני קונו - אדון הכל, אפילו הוא כהן גדול הלבוש בחוץ בגדי זהב העולים אלף מנה, הוא בבחינת "מי שאין לו".

אם הכלות לובשות הלבן, עוסקות בבנין שלם - בנין עדי עד, באופן פרטי, הרי שהכהן הגדול - לבוש הלבן, נכנס לפני ולפנים כנציג של עם ישראל, כנציג כנסת ישראל המתייחדת עם קונה - קודשא בריך הוא.

אותו קשר מיוחד בא לידי ביטוי גם במצבם של הכרובים, שעמדו על הארון בקודש הקדשים. עליהם נאמר "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרכת ומראין להן את הכרובים שהן מעורין זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (ילקוט שמעוני תורה פרשת במדבר רמז תרצד).

המשנה בתענית והמדרש יוצרים הקבלה דו צדדית בין שמחת הבנין האישית של חתן וכלה "יום שמחת לבו" לשמחת בנין בית המקדש הכללית.

כל חתונה יהודית היא בבחינת בנין מקדש קטן פרטי של שני לבבות, ההשוואה לבנין המקדש מלמדת אותנו כי גם הבניין הפרטי חייב להיות מיוסד על ענווה וביטול האני. לא "מוצא אני" שהמשכו ידוע כי אם "מצא אשה מצא טוב". גם הבניין הפרטי צריך להיות בנוי על יסודות הקדושה והטהרה כפי שמקפידים עליהם בכניסה לפני ולפנים ביום הכיפורים. נעיר רק כי עם כל ההתקדשות וההיטהרות של יום הכיפורים, חכמים ידעו עד כמה גדול כוחו של יצרא דעריות ולכן נקבעה קריאה בתורה בפרשת העריות דווקא ביום קדוש זה. אם כל הקשר בין איש ואשה מבוסס רק על "יצר" הקשר עם ה"יוצר" מאבד משמעות.

לאחרונה מרצדות כמה וכמה תוכניות על המרקעים העוסקות בתחום זה. המרחק בינן לבין המשנה בתענית ועבודת יום הכיפורים גדול מהמרחק שבין מזרח ממערב.

אחת התוכניות עוסקת לא בבנות ישראל היוצאות ביום הכיפורים בכלי לבן ומכריזות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך ...", אלא בחיים ב"ביצה", בבוץ הרוחני, שהם תוצאה של דחיית גיל הנישואין, תופעה שיש לה השלכות רוחניות קשות ביותר. כל מי שבנין בית בישראל קשור אצלו לרוחניות ולבנין מקדש מעט, חייב לעשות הכל כדי שבני ובנות ישראל יבנו בתים בגיל העשרים לחייהם.

השניה היא תופעה מכוערת, המסמלת את ניצחון "הרייטינג" על הערכים בצורה חריפה ביותר. לצערנו היא סימפטום, לאובדן דרך כללי, אשר גם הוא תוצאה של השתלטות בעלי ההון - בעלי "בגדי הזהב" על "רשות הרבים" הישראלית. התגברותה של ה"מציצנות" היא בבחינת הכרזה כי אין רשות היחיד, אין מקדש מעט פרטי, בו חיים בקדושה ובטהרה, יש רק "עגל זהב" ואין בגדי לבן. הימים של תוכניות הריאליטי הם ימים שעליהם נאמר "לא היו ימים עצובים ורעים לישראל כימים אלה".

הבה נזכיר זאת, ונזכור זאת לא רק בין יום הזכרון ליום הכיפורים,

אלא נקוה כי החברה הישראלית תשתחרר בקרוב מכבלי הקשר המשחית בין "הון לשלטון"

ותזכה לכונן במדינת היהודית, חברה הבנויה על בגדי לבן החורטת על דגלה

את העיקרון של ישראל ביישנים והנזהרים שלא לבייש את מי שאין לו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר