שנת תשס"ט | שבת פרשת תרומה

  כח' שבט – ד' אדר, בבא קמא דפים נו-סב

השבוע בדף היומי (סב עמוד א) הגמרא עושה אבחנה חשובה בין מצב בו אדם מזיק בידיו לבין מצב בו אדם רק גורם לנזק על ידי פשיעתו, כגון שהיה אמור לשמור על חפץ ולא שמר עליו כראוי. המקרה בו הגמרא דנה הוא על אדם שמסר דינר זהב למישהו אחר לשמור, אך אמר לו שזהו דינר כסף. הבעייתיות במקרה הוא שהחפץ הינו באמת דינר זהב, אך השומר חושב שהוא דינר כסף שערכו פחות בהרבה. הגמרא מחלקת בין שני אופנים שהשומר יכול לגרום נזק לדינר. אם הוא הזיק בידיו את הדינר, כגון שזרק אותו לים, אז הוא חייב לשלם את שוויו האמיתי כדינר זהב. אך אם הוא לא שמר על הדינר כראוי ובפשיעתו נאבד הדינר, אז הוא משלם רק דינר כסף. הגמרא מסבירה שהסיבה לאבחנה היא שבכל מקרה הוא לא היה אמור להזיק את החפץ, ולכן הוא חייב לפי ערכו האמיתי. אך לגבי חיוב שנובע מחמת חיובו לשמור, כיוון שהוא קיבל על עצמו לשמור רק דינר של כסף, אין לחייב אותו לשלם יותר מדינר כסף.

מסוגיה זו נראה כי כאשר אדם מזיק בידיו הוא חייב על כל שווי הנזק שהוא עשה, אפילו אם היה נראה לו שהוא מזיק משהו שערכו פחות בהרבה. אולם מהגמרא בהמשך העמוד נראה כי היא סותרת עקרון זה. הגמרא דנה באדם שלקח ארגז של כספים של חברו וזרק אותו לנהר. בעל הארגז טען כי בארגז הייתה אבן יקרה. הגמרא מסתפקת האם דרך בני אדם לשים אבנים יקרות בתוך ארגז של כספים או לא. לכאורה, מה זה משנה, הרי פה המזיק הזיק בידיו, ואפילו אם אין דרך בני אדם להניח אבנים יקרות בארגז כזה, מזיק בידיים חייב על כל נזק שעשה.

הראשונים נחלקו ביישוב קושיא זו. לדעת התוספות (ד"ה מי) הספק של הגמרא הוא אפילו במקום שיש לניזק עדים שהייתה לו אבן יקרה בתוך הארגז. התוספות מסבירים כי במקום שאדם כלל לא היה יכול להעלות על דעתו שהוא מזיק את הדבר שהתברר שהוא הזיק, אפילו מזיק בידיים פטור. לכן אם אין דרך בני אדם לשים אבנים יקרות בתוך ארגז של כספים אין  לחייב אדם שזרק ארגז כזה, על נזק לאבן יקרה. לעומת זאת במקרה שאדם מסר דינר זהב לשמירה אך אמר שזהו דינר כסף, השומר היה יכול לעלות על דעתו שזהו דינר זהב באמת, ומה שהלה אמר לו שהוא של כסף זה כדי שהוא יסכים לשמור עליו כי חשש שהוא לא יסכים לשמור על דינר זהב.

לעומת זאת, הרמב"ם (חובל ומזיק ז, יח) וראשונים אחרים מסבירים כי אם באמת היו לבעל הארגז עדים שהייתה אבן יקרה בתוך הארגז, ודאי שהמזיק  חייב לשלם עליה, כיוון שהזיק בידיים. הספק של הגמרא נסוב סביב מקרה שאין לניזק עדים שהייתה אבן יקרה בתוך הארגז. חכמים עשו תקנה שבמקום שאדם הזיק אך אינו יודע כמה הזיק, כמו במקרה זה שזרק ארגז לנהר אך אינו יודע מה תכולתו של הארגז, שהניזק נשבע מה היה שווי הרכוש שניזוק והוא נוטל מהמזיק סכום זה. אך במקום שאדם טוען שבכלל הנזק היה חפץ שאין דרך בני אדם להניח בתוך הדבר הניזוק, כמו אבן יקרה בתוך ארגז של כספים, בזה הגמרא מסתפקת אם הוא יהיה נאמן להישבע שאכן הייתה שם אבן יקרה. לכן הרמב"ם פסק שאדם אינו נאמן להישבע במקרה כזה, ורק אם יהיו לו עדים שאכן הייתה שם אבן יקרה המזיק יהיה חייב לשלם לו על כך.

המחבר (שו"ע חו"מ שפח, א) פסק כדעת הרמב"ם שעקרונית מזיק בידיים חייב על כל הנזק, גם אם לא היה יכול להעלות על דעתו כי בכלל הנזק יהיו חפצים יקרי ערך, אך במקום שאין הדבר ידוע, לא יהיה הניזק נאמן להישבע שאכן היו שם חפצים אלו. הרמ"א פסק כדעת התוספות שאפילו מזיק בידיים פטור במקום שלא היה יכול להעלות על דעתו את גודל הנזק. הש"ך (שם ס"ק ו) טוען שדעת רוב הראשונים כמחבר וכך הוא הכריע.