שנת תשס"ט | שבת פרשת תרומה

(חלק ב') הסוסים של משה רבנו

ארץ אגדה

לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ

ישראל התלוננו על משה ואהרון שהם רוצים לאכול אוכל רגיל; אך משה ואהרון לא התפללו עבורם. ברם, היה איש אחר שהתפלל עבורם. האיש הזה התפלל בתחילה למילוי משאלתם ל'לחם', - ובקשתו התקבלה. הדבר נודע למשה בפרשיה הסמוכה, שד’ הודיע בה למשה שהוא ימטיר לישראל לחם מן השמים. ד’ לא הודיע למשה בפרשיה הזו על קבלת ה'בשר', מפני שהאיש הזה התפלל בתחילה רק על ה'לחם'. לאחר מכן האיש הזה התפלל שישראל יקבלו גם בשר, ובקשתו התקבלה. הדבר נודע למשה ולאהרון בפרשיה הסמוכה, ואז משה הודיע גם על קבלת בשר - 'בְּתֵת ד’ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ'.

דרשת חז"ל מגלה שהאיש הזה היה יהושע בן נון. חז"ל מדייקים בלשון המשורר אסף שאמר - 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ'; והם מגלים שה'אִישׁ' שאסף מתכוון אליו - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל.

יהושע היה צמוד למשה בזמן שישראל התלוננו במרה על המים, והוא נוכח לראות שמשה התפלל אז לד’ למילוי תאוותם למים רגילים; ויהושע לא הבין מדוע משה שותק כעת. יהושע לא יכול היה להישאר אדיש למצוקות העם, הוא החל להתפלל שד’ יקשיב לרצון העם לאכול אוכל רגיל. יהושע התפלל בתחילה למילוי תאוותם ללחם, ולאחר מכן הוא התפלל גם למילוי תאוותם לבשר.

בקשתו  הראשונה של יהושע - לאכול לחם, לא הצריכה שינוי גדול. הדבש והשמן שהיו ניגרים עד אז מתוך הסלעים המתבקעים היו מיוצרים בעולם העליון - בשָּׁמַיִם. חומרים אלו, וחומרי מזון נוספים שישראל נזקקו להם, היו מומסים בתוך מים ויוצאים בתור 'נוזלים' מתוך הסלעים; וכפי שהמשורר אסף מספר 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע'. כעת לאחר תפילתו של יהושע, החומרים הללו חדלו לעבור את תהליך ההמסה הראשוני והם ירדו מן השָּׁמַיִם בצורה מוצקה. אולם גם אז ניכר עליהם הטעם המוכר הקודם של השמן והדבש; - 'וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן', 'וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ'.

חז"ל מדייקים¹ בדברי המשורר אסף - 'וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל' - שהשמים נקראים בשם 'שְׁחָקִים', מפני ששוחקים וטוחנים שם את המן. עד תפילתו של יהושע החומרים הללו עברו תהליך של המסה; אולם בעקבות תפילתו של יהושע, ד’ ציווה על המלאכים לשחוק ולטחון את החומרים הללו, ולהגיש אותם בצורת ה'מן' המוצק. שינוי מצב הצבירה לא היה מוחלט והיה תקף לזמן קצר, ולאחריו המן היה חוזר להיות נוזלי כפי שהיה לפני תפילתו של יהושע; - 'וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס'. אולם המן שנלקט והובא אל תוך האהל היה נשמר זמן נוסף בצורה מוצקה. וישראל היו אוכלים אותו כפי שהוא, או טוחנים ומבשלים ואופים אותו.

לשיטתו של אסף, האפשרות הקודמת של קבלת החומרים המזינים בצורה נוזלית - חוסכת זמן מרובה; וניתן לנצל את הזמן הזה לעמל התורה. בעלי התוספות (ברכות דף לז, ב) מספרים שרבינו דויד ממי"ץ היה רגיל לשרות פרורי לחם במים בלילה כדי לאכלם בשחר, והוא היה עושה זאת כדי לחסוך את הזמן של ברכת המזון ו'כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה'. לשיטת אסף, במצב הקודם של 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר' היה נחסך אפילו זמן הלעיסה. המשורר אסף רואה במצב החדש שבו צריך לטחון ולאפות את המן ואח"כ ללעוס אותו - 'עונש' לעם ישראל; ולכן הוא מביא את הכתוב הזה במסגרת תיאורי העונש.

הסתירה הפנימית שבדברי אסף

התיאורים של אסף סותרים את עצמם. בתחילה הוא מספר שד’ מילא את תאוותם של ישראל והם אכלו ושבעו מן האוכל הזה - 'וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'. אולם מיד נאמר שד’ הרג אותם לפני שהם הספיקו למאוס באוכל - ' לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם...'.

האם בני ישראל הספיקו לשבוע מן האוכל, או שהם נהרגו מייד כשהם טעמו ממנו? מדוע המזמור מתאר מציאות שסותרת את עצמה?

המזמור אינו מתאר מציאות שסותרת את עצמה, אלא תיאורים שונים של אותה מציאות. המשורר משתמש בלשון 'לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם' - כדי לרמז לנו ששורש הסתירה הזו מצוי בתורה. בספר במדבר (יא) מסופר שלאחר כשנה לשהיית בני ישראל במדבר הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול גם בשר. משה נצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו בשר במשך חודש ימים והם יאכלו ממנו עד שהם ימאסו בו והוא יעורר בהם גועל!! - 'עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא'. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שהַשְּׂלָו המית אותם באופן מיידי - 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ד’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד'. הסתירה בין ההבטחה לבין מה שארע בפועל מעוררת תהייה!! היתכן שד’ ישטה בעם ישראל?! היתכן שד’ ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהבשר יימאס עליהם; אך בסופו של דבר ד’ המית אותם מייד כשאכלו הבשר הזה?!

במאמר הקודם "אלדד ומידד ונבואות הַשְּׂלָו" הובאו דברי הילקוט שמעוני (תורה, תשלב) "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". הילקוט שמעוני מרמז, שהרצון לאכול בשר הוא חטא - אך לא חטא גמור; ולפיכך ישראל לא הוכו מכה גמורה. הילקוט שמעוני מגלה שד’ התייחס אל מי שנגס בבשר כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך האנשים עצמם המשיכו לחיות ולאכול מן הבשר. ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד שהבטחת משה התממשה - והם מאסו באכילת הבשר.

לשיטת אסף, ההתייחסות אל המתאווים לאכול אוכל רגיל - כמו ל'מתים', אינה מצטמצמת לאוכלי הבשר בלבד. ההתייחסות הזו מופיעה אמנם במפורש רק ביחס לשלו, אולם לשיטתו - היא מתבקשת מאליה גם ביחס למן. ד’ לא נתן לישראל את המן אלא לאחר שהם התלוננו, ומכאן שהוא ציפה מהם להתאים את עצמם למצב הקודם של 'דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר', ולאכול אוכל נוזלי. ד’ מילא אמנם את תאוותם לאכול 'לחם לשובע' ולכן הוא הביא להם מזון מוצק. אולם ד’ התייחס אליהם כאל 'מתים' מייד כשנגסו ממנו.

במאמר הקודם התבאר שכאשר משה ביקש מד’ 'הרגני נא הרוג' - הוא לא רצה שד’ יהרוג אותו ממש. משה רצה שד’ יוריד אותו ממדרגתו - וירידת מדרגה נחשבת כהריגה. ואף כאן לשיטתו של אסף, אכילת המן היא ירידת מדריגה; ולכן אסף משווה אותה ל'הריגה' - 'עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹקִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם'.

דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ

רבי יוסי ורבי שמעון משווים את ישראל באותה שעה לסוסים. ההשוואה הזו נועדה להסביר לנו שורשי המחלוקת שבין ההנהגות השונות; בין ההנהגה שמשה רצה להמשיך ולהנהיג בה את ישראל, לבין ההנהגה שיהושע הנהיג אז בישראל - הנהגה של אכילת מן מוצק. ההשוואה לסוסים שולחת אותנו לנביא חבקוק שמתאר את קריעת ים סוף (חבקוק ג, יג-טו): "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ... דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים". הכתוב הזה נדרש באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק לג):

"בשעה שעמדו אבותינו על הים ... נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה... אמר להם משה קומו עברו! ... אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חֵמָר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה טיט, שנאמר 'דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ - חֹמֶר מַיִם רַבִּים' (ויש לדרוש את המילה חֹמֶר במשמעות של חֵמָר=טיט). אמר להם משה קומו עברו! אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו מדבר (יבש). נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה מדבר...

אמר להם משה קומו עברו. אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו נאדות נטל משה את המטה והכה על הים [ונעשה נאדות]... והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהן שנאמר 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר' "

באגדה עצמה מופיעים עשרה שלבים של המשא-ומתן שישראל ניהלו עם משה עד שהוא התאים את הים למעבר נוח לפי דרישתם. אולם הדבר תמוה! מדוע משה לא חשב על כך בעצמו?! מדוע משה לא הכה מייד את ההכאות הנדרשות להתאמתו למעבר נוח לישראל?!

האגדה מרמזת שההבדל שבין משה לבין ישראל דומה להבדל שבין שליח של המלך לבין סוסיו של השליח. מלכו של העולם הטיל משימה על משה שליחו, להוביל את עם ישראל ממצרים לארץ ישראל - ולהקים מהם 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'. הקב"ה הרכיב את המשימה הזו על משה, ואילו משה מרכיב את המשימה הזו על כל עם ישראל. משה הוא ה'משיח' של המשימה, ואילו ישראל הם ה'סוסים' שהוא רתם למרכבה הזו.

כאשר ישראל ומשה היו במצוקה נוראה לפני ים סוף, ד’ בא להושיע את העם ואת משה - 'יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ' - והוא בקע לפניהם את הים. בשלב הזה מובלט ההבדל שבין משה לבין העם. משה, שמבין ומזדהה עם המשימה, מחליט שאפשר כבר להיכנס ולעבור בדרך שנבקעת לפניהם בים - למרות שהדרך אינה במצב טוב. אך ה'סוסים' שרתומים למרכבתו אינם חשים את חשיבות המשימה. ה'סוסים' מתעקשים שתנאי הדרך ישתפרו; והסוסים האלו הם עם ישראל.

משה נכנע לדרישותיהם של ישראל שלב אחר שלב, מפני שהוא זקוק ל'סוסים' הללו להמשך הדרך. כאשר המשא-ומתן הגיע לשלב של - 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר' - ה'סוסים' הסכימו להיכנס לים שהתבקע. אולם בסופו של המעמד הגדול של קריעת ים סוף, ישראל הפכו להיות דומים למשה רבנו, וגם הם הזדהו עם המשימה הגדולה שהוטלה עליהם. ה'סוסים' הפכו ל'אנשים'  והחלו לשיר -  (שמות טו, א-יז) 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ד’ ".

אלא ששעת הרוממות הגדולה הזו התפוגגה בהמשך הדרך, והדבר התגלה בפרשיות המן והשלו.

כסוסים נתפטמו ישראל

הסלעים והצורים המתבקעים שיצאו מהם נוזלים מזינים שהכילו שמן ודבש לתינוקות של עם ישראל, המשיכו וליוו את עם ישראל גם בהמשך הדרך. משה שהבין את חשיבות השליחות שלו והזדהה עימה - לא רצה לוותר על היתרונות של האוכל הזה גם לאנשים מבוגרים. צורת ההגשה הזו חוסכת זמן רב, ופוטרת מהם את הצורך לטחון ולאפות וללעוס את האוכל.

אולם ישראל רצו לאכול אוכל רגיל. הם אכלו את האוכל הנוזלי הזה בדלית ברירה, למעט התקופה שבה הם אכלו תמרים ב'אֵילִם'. אולם כשהם נסעו מ'אֵילִם' הם סרבו להמשיך ולאכול את האוכל הנוזלי, והם התלוננו שהם רוצים לאכול כבר 'לֶחֶם לָשֹׂבַע' ו'בָּשָׂר' כמו אנשים מבוגרים.

משה סרב להתפלל למילוי תאוותם. משה רצה שהם ישארו 'אנשים' כמוהו. אנשים ששרים שירת אמונה בד’, ומבינים את היתרונות שגלומים באכילת המזון הנוזלי. ולפיכך, הוא סירב להיעתר כעת לרצונם לחזור למדרגת 'סוסים', - שמחפשים אוכל טעים.

אולם יהושע משרתו לא הסכים עימו. יהושע נטל על עצמו את תפקיד ה'משיח' שמטפל בהבאת הסוסים אל היעד. יהושע התבונן באיבריו, והוא ראה שיש לו איברים של אדם גדול, והוא הזדהה עם רצונם לאכול אוכל "של גדולים" כמו הגויים. דרשת חז"ל שאומרת: "על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל", אינה באה לחלוק על הכתוב בתורה שישראל היו יוצאים לשדה ללקוט את המן. הדרשה מסבירה מה היתה סברתו של יהושע שהתפלל עבור העם. יהושע התבונן באיבריו, והוא ראה שיש לו רגלים וידיים של אדם מבוגר. יהושע הסיק מכך שכל עוד הגוף של בני ישראל אינו שונה מהגוף של הגויים קשה לבני ישראל לקבל את ההנהגה הגבוהה שד’ מנהיג אותם בה. ומתוך ההתבוננות באבריו הוא ביקש עבור עם ישראל אוכל רגיל כמו שגויים מבוגרים אוכלים. יהושע התפלל עבורם למילוי תאוותם; והקב"ה נענה לו והמטיר להם מן ושלו.

רבי יוסי ורבי שמעון מספרים את שארע אז לפי ראייתו של משה: 'כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה'. משה הביט אליהם כמו אל 'סוסים' שרתומים למרכבה - ואינם מבינים את גודל המשימה שהם נוסעים אליה. מה שמעניין את הסוסים הוא האוכל הטעים שהם יקבלו בתחנות שבדרך!!

לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו

כזכור, הילקוט שמעוני מסיים בהבאת דרשה נוספת:

"דבר אחר 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו"

הדרשה הזו חותמת ביסוד חשוב ביותר. המחלוקת שבין משה - ה'משיח' שלא רצה 'לפטם' את ה'סוסים', לבין יהושע - ה'משיח' שהסכים 'לפטם' את ה'סוסים'; היא מחלוקת שבין הנהגות של משיח בן דויד לבין הנהגות של משיח בן יוסף. ובמסגרת המחלוקת הזו מושמעים טיעונים פוגעים שמשווים את עם ישראל ל'סוסים'. אולם הטיעונים הללו מושמעים לצורך ויכוח פנימי בלבד. גם במצב שעם ישראל אכל את המן במצב מוצק - הם נחשבים כמו 'מלאכים' ביחס אל הגויים. הגויים לא זכו לטעום מהמן, מפני שזהו מזון של מלאכים. עם ישראל הם 'מלאכים' - אפילו בזמן שמשה מתייחס אליהם כמו אל סוסים מתפטמים. גם הקב"ה הסכים עם יהושע, והוא אף ציווה על משה לשמור את המן לדורות (שמות טז, לב):

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד’ מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

____________________________________________________

[1] חגיגה דף יב, ב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר