שנת תשס"ד | שבת פרשת כי תשא

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

פרשת שבוע

בפרשתנו התורה מצווה "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד טז). במבט ראשון נראה ציווי זה מיותר ותמוה, האם יתכן שאב ישלם את המחיר על חטא בנו והאם יתכן שהבן ידרש על חטא אביו? עיון מעמיק יותר בסוגיא זו ילמד אותנו מדוע התורה מדגישה לאו זה בשני הכיוונים למרות הקביעה של כלל הצדק הבסיסי "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". במבט שני אנו מוצאים, אכן שהבן משלם על מעשי אביו.

א.     כל עונש מוות כולל בעקרון, גם את הצאצאים שעדיין לא נולדו כמדרש חז"ל על הפסוק "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד' י) "דם אחד שפך דמים רבים נאמר. אלא מלמד שדם בניו ובני בניו וכל תולדותיו עד סוף כל הדורות שעתידין לצאת ממנו כולם היו עומדין וצועקין לפני הקב"ה" (אבות דרבי נתן פרק לא ד"ה בעשרה מאמרות, עיין גם ברש"י שם).

ב.      בעשרת הדברות התורה מציינת "כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ' ד).

ג.      לצערנו מצינו שאירעו מקרים בהם ילדים שילמו על חטאי אב. נביא שתי דוגמאות:

 1. כנראה שאחאב רצח לא רק את נבות אלא גם את בניו-יורשיו שנאמר " (כו) אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם יְקֹוָק וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם יְקֹוָק" (מלכים ב ט' כו ועיין גם בסוגיא סנהדרין מח ע"ב).

2.  יואש כנראה רצח לא רק את זכריה בן יהוידע הכהן והנביא במקדש ד', אלא גם את בני משפחתו האחרים שנאמר "הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת" (דברי הימים ב כ"ד כה).

גם מכך שהתנ"ך מציין כי אמציה לא הכה את בני מכי אביו (מלכים ב י"ד ו, דברי הימים ב כ"ה ד, משמע שהיה זה אירוע יוצא דופן לטובה.

בעיית הצאצאים שעדיין לא נולדו אינה סותרת את הכלל של "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו" שהרי עדיין אינם "איש".

מהדוגמאות השליליות, גם אין קושי כי הם אכן מנוגדות להלכה.

את הסתירה לכאורה מעשרת הדיברות פטרו חז"ל גם בדרך ּזו:" אמר ר' חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בחטאו ימות" (מדרש זוטא - רות  פרשה א ד"ה וימותו גם, ועיין גם ברש"י על הפסוק) וגם בדרךזו: "כדתניא: (ויקרא כ"ו) ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (ונפרעין מהן עונותיהן ועון אבותיהם -רש"י)" (סנהדרין דף כז ע"ב). אם כך, ניתן לסכם ולומר כי התורה בפסוק זה מדגישה שלשה דברים א. בבית דין של מטה, אין עונשים איש בעוונו של אחר.   ב. מי שעדיין לא נולד ומי שאיננו בבחינת "איש" איננו כלול בכלל זה.  ג. מי שפוגע במשפחתו של החוטא פועל כנגד דין תורה.

חז"ל למדו מפסוק זה הלכה נוספת, שאומצה גם על ידי מערכות משפט חילוניות בימנו. על פי דין תורה, אין לקבל עדות מפלילה מחייבת או מזכה מפי קרובי משפחה על קרוביהם. וז"ל התלמוד הירושלמי: "מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים אלא שלא יומתו בנים בעדות אבות ואבות בעדות בנים מיכן שלא יהו העדים קרובין של נידונין" (שבועות פרק ד ה"א). ואם נשאל כיצד ניתן ללמוד מפסוק אחד גם הלכות עונשים וגם הלכות עדות, עונה על כך הרמב"ן את התשובה הבאה. "ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, …, וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ב) והכתוב אומר בו עוד (מ"ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (ויקרא כ"ז כט). אם כך, למדנו מדברי הרמב"ן עקרון חשוב והוא, שבמקום שהדרש מוסיף על הפשט אין הדרש בא לבטל אותו אלא להוסיף עליו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר