שנת תשס"ט | שבת פרשת תזריע מצורע

חמדת הדף היומי: הדרן למסכת בבא קמא

כה' ניסן- א' אייר, בבא קמא דפים קיב-קיח

ביום ראשון הקרוב בע"ה נסיים את מסכת בבא קמא. בסיום מסכת נהוג לומר "הדרן עלך מסכת...". פירוש האמירה הוא שאנחנו מצהירים שנחזור שוב ללמוד את המסכת. בסיום גם נהוג לומר דברי תורה על הסוגיה האחרונה במסכת. דברי תורה אלו מכונים "הדרן" ובמהלך הדורות נכתבו גם ספרי "הדרן" הכוללים דברי תורה על הסוגיות האחרונות של הרבה מסכתות. גם אנחנו נלך בדרך זו ונעסוק בסוגיה האחרונה במסכת בבא קמא.

ההלכה האחרונה במסכת (קיט עמוד ב) היא "אמר רב יהודה: כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל." דברי רב יהודה הם על רקע סוגיה העוסקת באומנים שקיבלו חפץ לתיקון או לעיבוד ובמהלך עבודתם נוצרה פסולת. הסוגיה דנה בשאלה אם הם רשאים לקחת את הפסולת לעצמם או שהם חייבים להחזירה לבעלים. הכלל העקרוני הוא שאם זהו דבר שבעל החפץ מקפיד עליו ומעוניין בו אז הם צריכים להחזיר ואם לא הם רשאים לשמור לעצמם. רב יהודה מוסיף שכשות וחזיז הם דברים שבאופן עקרוני אנשים אינם מקפידים עליהם, לכן אדם רשאי לקחת אותם משדה של חברו, אלא אם כן מדובר במקום שאנשים כן מקפידים על כשות וחזיז.

כשות הוא "טפיל", עשב שגדל על ידי שהוא "נטפל" לצמח אחר שמגדלים בשדה. הוא  גורם נזק לגידולים החקלאיים. לכן מובן מאוד מדוע רב יהודה מגדיר שבאופן עקרוני אין איסור גזל בכשות. אך חזיז, רש"י מסביר שהכוונה לשחת, כלומר לתבואה שעדיין לא הבשילה והיא עדיין ירוקה. לכאורה תמוה, מדוע לא יהיה איסור גזל בתבואה שאדם זרע. לכן המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא י, סא) מפרש שהכוונה לתבואה שצמחה מאליה.

עוד מדייק המהרש"ל מלשון הגמרא שקבעה באופן עקרוני שאין בהם משום גזל, שלא רק פועל באותה שדה רשאי לקחת אותם, אלא כל אדם רשאי לקחת אותם כיוון שאין הבעלים מקפידים על כך. הלכה דומה לכך אנו מוצאים בשולחן ערוך (חושן משפט שנט, ב): "אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין מישראל בין מגוי. ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממדת חסידות". כלומר לקחת קוץ מתוך גדר מותר באופן עקרוני, כיוון שזהו דבר שאין בני אדם מקפידים עליו. אמנם הירושלמי (דמאי ג, ב) אוסר גם זאת ממידת חסידות. הטעם המבואר בירושלמי הוא שאם כולם ייקחו קוצים מהגדר, בסוף לא תישאר גדר. לכן לגבי כשות וחזיז, נראה שאף אם בני אדם ייטלו את כל הכשות והחזיז הבעלים לא יקפידו בכך ואין כאן איסור אפילו ממידת חסידות.

המסכת מסתיימת: "אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא". כלומר במתא מחסיא אנשים מקפידים על כשות וחזיז ולכן אסור לקחת במקום זה, כשות וחזיז משדה של אדם אחר. במתא מחסיא הייתה אחת הישיבות הגדולות בבבל, ישיבת סורא שהוקמה על ידי רב. בישיבה זו לימדו גם אחרוני האמוראים רבינא ורב אשי והיא פעלה עד סוף תקופת הגאונים. צריך להבין מה הייתה פשר הקפדתם של אנשי מתא מחסיא. רש"י מסביר שלאנשי מתא מחסיא היו בהמות והיו זקוקים לכשות ולחזיז כמאכל לבהמותיהם. אולם ממימרא נוספת של רבינא נראה שאנשי מתא מחסיא באופן כללי היו אנשים קפדנים בנושא ממון.

הגמרא ביומא (פו עמוד א) קובעת שאדם שלוקח בשר מהקצב בלא לשלם ורק מבטיח שישלם, זהו חילול השם, אך במקום שהקצבים מקפידים לחזור ולתבוע את התשלום, אין זה חילול השם. שם מציין רבינא שמתא מחסיא הוא מקום כזה שהקצבים דואגים לתבוע את חובם. מצירוף שני מימרותיו של רבינא ניתן ללמוד שההקפדה על ממון אפיינה את אנשי מתא מחסיא.

בכך נוכל לפרש גמרא נוספת על אנשי מתא מחסיא. הגמרא בברכות (יז עמוד ב) דורשת את הפסוק (ישעיהו מו, יב) "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" על הגויים במתא מחסיא שהם אבירי לב, שאף על פי שהם רואים את כבודה של התורה פעמיים בשנה (בחודש אדר וחודש אלול שאז היו האספות הגדולות ללימוד תורה) הם לא מתגיירים. לכאורה דברי הגמרא תמוהים, מה התביעה הזאת כלפי הגויים של מתח מחסיא? מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א הסביר שבעצם הגמרא באה לבקר את היהודים במתא מחסיא, שכיצד למרות שאצלם מתקיים המרכז התורני הגדול, הדבר לא מקרין כלפי הגויים. התשובה לכך היא המשך הפסוק "הרחוקים מצדקה" כיוון שאנשי מתא מחסיא הקפידו על ממונם ולא עסקו בצדקה כראוי, למרות שלימוד התורה הגיע לשיאו בעירם, תורה זו לא הייתה תורה שהתבטאה גם בחסד, ולכן היא לא הצליחה להקרין כלפי הגויים במקום. יהי רצון שנזכה שלימוד התורה שלנו יהיה של תורת חסד ונזכה להקרין מאורה של תורה גם לאנשים שעדיין רחוקים ממנה.

הדרן עלך מסכת בבא קמא.      

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר