שנת תש"ע | שבת פרשת וישלח

פרשת השבוע: עוד על עצמאות

בשבוע שעבר (פרשת ויצא) הסברנו, כי יעקב אבינו בעזבו את בית לבן ללא רשותו, מכריז בזאת על עצמאותו. הכרזת עצמאות זו, גובתה בהתגלות של הקב"ה אל לבן ובאזהרתו מפני נסיון לשעבד את יעקב מחדש.

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א כד).

"תְּדַבֵּר" מלשון שלטון.

בסוף פרשת ויצא יעקב נוהג כמנהיג עם עצמאי, מנהל משא ומתן וכורת ברית מדינית עם לבן, תוך הסכמה על גבול בין לאומי.

בתחילת פרשת וישלח יעקב ממשיך לכאורה לנהוג כמנהג המלכים ושולח משלחת דיפלומטית אל עשו אחיו. זאת כדי לנהל גם עמו משא ומתן בין שני מנהיגים לאומיים שעליהם כבר נאמרה הנבואה:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה כג).

אך דא עקא, יעקב פונה אל עשיו כעבד הפונה אל אדונו. וז"ל הכתוב:

"וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב ...וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"

(בראשית ל"ב ה-ו).

מגמת "התבטלות" זו מקבלת משנה תוקף כאשר יעקב נאלץ להתמודד עם הבשורה הקשה כי הכרזת העצמאות תגרור עמה מלחמה שיתכן ותהיה רבת נפגעים:

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ".

חז"ל ובעקבותיהם רש"י, מסבירים שתגובתו של יעקב לבשורה המרה הייתה נקיטת צעדים בשלשה תחומים: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן: "ותעבור המנחה על פניו". לתפלה: "אלהי אבי אברהם". למלחמה: "והיה המחנה הנשאר לפליטה".

יש להבחין בין הדורון והתפילה - בהן נקט יעקב מדיניות אקטיבית כאשר שלח דורון והתפלל, ובין המלחמה. יעקב איננו נוקט במדיניות התקפית אלא רק במדיניות של מזעור נזקים. אין כל רמז בפסוק שיעקב מתכנן פעולות מלחמתיות (דלא כרש"י). המחנה יישאר לפליטה רק בגלל שהוא לא יפגע. אנשי המחנה האחר ימלטו בזמן שעשו ואנשיו יתנפלו על המחנה הראשון.

כך לא מתנהגת אומה האמורה להגן על עצמאותה. היִראה מפני עשיו היא הפותחת והיא הסוגרת את הפסוקים של פרשיה זו:

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ ... כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם ח, יב).

גם חז"ל ביקרו את יעקב קשות על כניעתו לעשיו. נביא שני מדרשים:

"כה תאמרון לאדני לעשו. בא וראה יעקב ישן והקב"ה והמלאכים משמרים אותו, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ד' נצב עליו (שם, כ"ח, י"ב - י"ג), והוא משלח: כה תאמרון לאדני לעשו. הה"ד מעין נרפש מקור משחת צדיק מט לפני רשע (מש' כ"ה, כו). ד"א א"ל הקב"ה ליעקב: לא דייך שעשית את הקדש חול, אלא שאני אמרתי ורב יעבד צעיר (בר' כ"ה, כג), ואתה אמרת עבדך יעקב, חייך כדברך כן יהיה". (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קמד).

הקב"ה איננו מקבל את דרכו של יעקב ומכריח אותו להיאבק על החופש והעצמאות. יעקב מוצא עצמו לבדו נאבק ב"אִישׁ" - שרו של עשיו, כל הלילה. כשעולה השחר ורק לאחר שיעקב משלם מחיר  - "צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ", הוא זוכה להכרה אלוקית בעצמאותו, המלאך נותן ליעקב שם חדש – ישראל.

"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם שם כט).

עדיין אין כאן התגלות ישירה של הקב"ה אליו אלא בשורה באמצעות מלאך.

המאבק על העצמאות עדיין לא הסתיים, המלחמה עדיין לא נגמרה. על יעקב להוכיח עצמו מול תושבי הארץ, המערכה בשכם היא רק אחת מני רבות. רק בסוף התהליך, התורה מסכמת:

"וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (שם ל"ה ה).

רק אז גם הקב"ה ישירות קורא ליעקב - ישראל:

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים ... גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (שם ל"ה  י-יא).

מי שמתנהג כמו עבד איננו יכול להוליד מלכים.

עצמאות היא ערך חשוב, אבל רק הנכונות להאבק עליה, גם במחיר נטילת סיכונים, היא המאפשרת לזכות בה.

כדאי לזכור זאת גם בימנו אנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר