שנת תש"ע | שבת פרשת קרח

חמדת הדף היומי: עדים זוממים (ה עמוד ב)

                       כד' – ל' סיון, מכות ב-ח    

(לע"נ סבתנו מלכה טויבע בת הרב יעקב לייב)

השבוע בדפי הדף היומי אנו מתחילים ללמוד את מסכת מכות. אחד הנושאים המרכזיים בתחילת מסכת מכות הוא דינם של  עדים זוממים. עדים זוממים הם עדים שהעידו נגד אדם במטרה לחייבו. לאחר מכן באו שני  עדים אחרים  והעידו שהם היו  במקום אחר בעת האירוע עליו הם העידו. ברגע זה העדים הראשונים הפכו ל"עדים זוממים". באשר לסיבה שמאמינים לעדים השניים ולא לעדים הראשונים עיינו בחמדת הדף היומי לפרשת כי תשא תשס"ט (בבא קמא עב).

התורה קובעת שעונשו של עדים זוממים הוא "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט). כלומר, באותו עונש שרצו העדים לחייב את האדם שהם העידו עליו, מחייבים אותם. לכן, עדים זוממים שהעידו על אדם שהוא עבר עבירה שחייבים עליה מיתה, עונשם הוא מיתה.

המשנה (ה עמוד ב) מספרת על מחלוקת שהייתה בין החכמים לצדוקים בעניין זה. לפי מסורת חז"ל, הכלל הוא "ועשיתם לו כאשר זמם"- ולא כאשר עשה. לכן אם הוזמו אחרי שהעידו וחייבו את הנידון למיתה ולפני ההוצאה להורג, אז ורק אז נענשים ב"כאשר זמם" וחייבים מיתה. אם הנאשם כבר הוצא להורג אי אפשר לבצע בהם "כאשר זמם".  הצדוקים, שלא קיבלו את התורה שבעל פה ואת מסורת חז"ל, למדו שרק אם בפועל הנידון נהרג על פי עדותם של העדים, הורגים את העדים.  לכאורה קשה, נלמד בקל וחומר "ועשיתם לו כאשר זמם- וכל שכן כאשר עשה"? על כך הגמרא עונה ש"אין עונשים מן הדין". כלומר, אין נותנים עונש על סמך קל וחומר. לכאורה הדבר מתמיה, שהרי ה"קל וחומר" הוא חזק?

הרמב"ן (דברים יט, יט) מסביר שהלכה זו מראה על ההשגחה של הקב"ה. כפי שהזכרנו, יש כאן חידוש של תורה להאמין לעדים השניים שאומרים שהעדים הראשונים שקרו, ולא לעדים הראשונים. על כן, מסביר הרמב"ן, אם העדים השניים הגיעו טרם שבוצע גזר הדין, זה מראה שאכן הראשונים שקרו ולכן הקב"ה דאג שהעדים השניים יגיעו לפני ביצוע גזר הדין. אולם, אם הם הגיעו רק לאחר ביצוע גזר הדין, זה מראה שהראשונים העידו אמת, ולכן הקב"ה מנע מהעדים השניים להגיע לפני ביצוע גזר הדין.

אולם, מהרמב"ם לא משמע כדברי הרמב"ן. הרמב"ם בפירושו למשנה (מכות א, ו) כותב שבמקרה שהנידון נהרג, אף על פי שאין חיוב מיתה פורמאלי לעדים הזוממים, הדיינים צריכים לדאוג להעניש אותם באופן אחר. משמע שהוא סבור שגם במקרה שהעדים השניים הגיעו לאחר ביצוע גזר הדין, אנו מאמינים לעדים השניים ורואים את העדים הראשונים כשקרנים. אם כן, כיצד ניתן להסביר לפי שיטתו את ההלכה התמוהה הזאת?

יתכן שההסבר לכך נעוץ ביסוד המחלוקת בין הצדוקים לחכמים. לדעת הצדוקים, העונש לעדים הזוממים בא על הנזק שנגרם לזולת מעדותם. לכן, רק אם נהרג הנידון הורגים אותם. לעומת זאת, לפי חכמים, העדים נענשים גם אם בפועל לא נגרם נזק לנידון. העונש בא על כך שהעידו שקר ורצו להכשיל את בית הדין . לכן, הם נהרגים על אף שהנידון לא נהרג. אולם, במקרה שהנידון נהרג, צריך כבר לדון אותם במסגרת של רוצחים, כיון שהם גרמו למותו של אדם. בהלכות רוצח, אין חיוב מיתה פורמאלי אלא כאשר אדם הורג באופן ישיר. אף על פי כן, כאשר אדם רוצח באופן עקיף, על בית הדין מוטלת החובה לדאוג להעניש אותו (עיין רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב הלכות א-ה). 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר