שנת תשע"א | שבת ויגש

ארץ אגדה: הניגון של אברהם אבינו

מי היו מנגנים במקדש

כאשר הלויים היו שרים בפיהם - קבוצת מנגנים היתה מנגנת יחד עימם. במשנה (ערכין ב, ד) ובתוספתא (ערכין א, הלכה טו) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים. וזו לשון התוספתא (בתיקונים קלים לפי המשנה ולפי שינויי נוסחאות):

"אלו הן מכין (מנגנים) לפני מזבח. עַבְדֵי כהונה היו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר עַבְדֵי לְוִיָּה. ר' יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' (בֵּית הַצִּפּוֹרִים) מאֵמָאוֹס - (שהיו) מַשִּׂיאִין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי ולויים היו."

רבי מאיר ורבי יהודה סבורים, שחכמי ישראל רצו שגם מי שנמצא בקצות החברה ירגיש שותף בהקרבת הקרבנות. עבדים (כנעניים) חייבים במצוות שהנשים חייבות בהן; ובכלל זה הקרבת קרבנות; אך בניהם לא מיוחסים אחריהם והם אסורים לבוא בקהל-ישראל. חכמי ישראל רצו שהעבדים ירגישו שותפות בעבודת הקרבנות; ולפיכך הם מסרו בידם את תפקיד הניגון. אך חכמי ישראל חיפשו עבדים שמתאימים לתפקיד הרוחני של הניגון במקדש.

רבי מאיר סבור שלעבדים המנגנים דרושות שתי מעלות. הכהן פנוי להגות בתורה; ובנוסף לכך הכהן ועבדיו חייבים לאכול את רוב המאכלים שהכהן מקבל מהצבור - בטהרה. החיים של העבד במחיצת הכהן הופכים אותו לעבד שדומה לרבו. לשיטת ר' מאיר, עבד שהוא גם "תלמיד-חכם" וגם "אוכל בטהרה" - הוא המנגן הראוי.

ר' יהודה סבור שחכמי ישראל לא החמירו עד כדי כך, והסתפקו בכך שהעבדים המנגנים יהיו תלמידי חכמים. הלוי פנוי לעמול בתורה; והחיים של העבד במחיצת הלוי (החכם בתורה) הופכים אותו לעבד "תלמיד-חכם". לפיכך הוא סבור, שהמנגנים היו עבדי לויים.

רבי מאיר רבי יהודה מסכימים, שחכמי ישראל רצו לקרב אנשים שנחשבים דחויים בחברה; והם היו מוכנים לקרב אפילו עבדים. אך יחד עם זאת, שניהם מסכימים שמי שאינו "תלמיד חכם" - אינו ראוי שיקרבו אותו להיות מנגן במקדש.

שיטת רבי יוסי ושיטת רבי חנינא

רבי יוסי חולק על העיקרון שנשקף מתוך דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי סבור, שהתנאי הבסיסי להשראת השכינה הוא הייחוס המשפחתי; מי שהוא מיוחס לאבותינו הקדושים - הוא בעל המעלה הנדרשת; וכן מצאנו במסכת קידושין (דף ע, ב): "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל". לשיטתו, מי שהוא ישראלי מיוחס ראוי לנגן במקדש - ואפילו שהוא אינו תלמיד-חכם!

אולם הפירוט שרבי יוסי מביא טעון ברור. מדוע הקפידו לבחור נגנים דווקא ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'? מדוע חשוב לציין שהם היו מהעיר אֲמָאוֹס (=אֲמָאוֹם)? ומדוע לא לקחו נגנים ממשפחות מיוחסות אחרות וממקומות אחרים?

רבי חנינא בן אננטיגנוס חולק על כולם. לשיטתו, המנגנים צריכים להיות לויים; מפני שהם בעלי מעלות רבות. הלויים נחשבים ל'חכמים' שמלמדים תורה¹ ("יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב"), והם גם 'מיוחסים'.

דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס - "מכירן הייתי! ולויים היו!" - מביעים ביקורת כלפי הַתַּנָּאִים הצעירים; ויש בם גם צליל של ביזוי למי שאומרים את דבריהם, בלא לברר את מה שידוע לתנא הזקן. אכן תמוה! כיצד מעיזים ר' מאיר ור' יהודה ורבי יוסי לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי!?

הפסיקה התמוהה של הרמב"ם

גם פסיקת הרמב"ם טעונה ברור, מפני שלכאורה הוא פוסח על שני הסעיפים. הרמב"ם פסק (כלי המקדש ג, ג): "היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לויים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס". מדיוק דברי הרמב"ם משמע שיש צורך שבקרב המנגנים יהיו גם לויים וגם ישראלים. מנין לו לרמב"ם שיטה כזו? אם הרמב"ם קיבל את עדותו של רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק לויים. אם הרמב"ם קיבל את דבריו של רבי יוסי, לכאורה הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק ישראלים מיוחסים.

אם הרמב"ם סבור, שפעמים שהיו לויים כדברי רבי חנינא, ופעמים שהיו ישראלים כדברי רבי יוסי; הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו - או לויים או ישראלים. אך הרמב"ם פסק שהמנגנים היו דווקא משני הסוגים - גם לויים וגם ישראלים. על מה התבסס הרמב"ם בפסיקתו?

נראה, שהרמב"ם פירש את דברי רבי יוסי ואת דברי הביקורת של רבי חנינא בן אנטיגנוס - שלא כפשוטם! סיוע להבנה הזו יש ב"מעשה" שמיוחס לרבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדלקמן.

"כהנים" - שאינם כהנים

במסכת בכורות (דף ל, ב) מסופר שבנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס עשה דבר שהתפרש כביזוי של תלמידי רבי יהודה ורבי יוסי. כאשר רבי יהודה שמע זאת הוא אמר שזו מסורת משפחתית: 'אביו של זה ביזה תלמידי חכמים - אף הוא מבזה תלמידי חכמים!'. אולם רבי יוסי נחלץ להגנתם; ואמר שהם כהנים; ו"מיום שחרב בית המקדש" הם נוהגים "סלסול בעצמם"! ולכן היה מותר להם לנהוג באופן המבזה שהם נהגו בו.

רש"י התקשה לקבל שרבי חנינא ביזה תלמידי חכמים; ובספר "דורות הראשונים" (חלק ג, עמוד צד) מובאות קושיות רבות נוספות על מה שארע שם. הרמב"ם סבור שהקשיים מגלים שהמעשה אינו כפשוטו, ואולי היתה לרמב"ם גם מסורת על כך. הרמב"ם מזכיר את ר' חנינא בן אנטיגנוס בהקדמתו לפירוש המשנה, אך כאשר הוא מספר שם על ייחוסי הַתַּנָּאִים הוא אינו מונה אותו בין הכהנים². לשיטת הרמב"ם, כאשר רבי יוסי אמר - שרבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו הם "כהנים" - הוא התכוון ל"כהנים" במשמעות סמלית.

המעשה הסמלי מרמז שדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס ביחס למנגנים - "מכירן הייתי! ולויים היו!" - לא נאמרו בגדר עדות! דבריו נאמרו כדי שיהיה בהם "צליל של ביזוי" למי שאינם חושבים כמוהו. רבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו נחשבים לסוג מסוים של "כהנים"; שמאז שחרב המקדש ואין בו מנגנים - הם "מתירים לעצמם" לבזות את מי שאינו חושב כמוהם.

הסמלים שמצויים בדברי חז"ל - לקוחים מן התנ"ך. פעמים רבות שהמעשה חוזר בשפת חז"ל על מעשה או נבואה שמופיעים כבר בתנ"ך. הרי זה בא ללמד ונמצא למד! - מתוך העמקה בדברי חז"ל נוכל לדלות את הפרשנות הנוספת שלהם לתנ"ך. היכן מצאנו בתנ"ך אנשים שמחשיבים את עצמם ל"כהנים" - ולכן הם מתירים לעצמם לבזות אחרים?

הקרבת הקרבנות של אברהם אבינו

הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי-צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו; ואף כוח כלכלי עצמאי ומטבע משלו. מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומסתבר שהוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע שזרע אברהם יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).

אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". קשה לפרש את השאלה בתור חסרון באמונה; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מדרשי חז"ל מרמזים שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק.

הקב"ה השיב לבקשת אברהם, וציווה עליו לעשות "מעשה נבואי" - שמשפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל (ורבנו סעדיה גאון³) מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

מלחמת ה"דקירות" הדו-כיוונית

אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את "הַצִּפּוֹר" כמו "עַיִט" (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש"הנדקר" - הוא "משיח בן יוסף שנהרג"! הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי-צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם "כהנים"; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם, והם מתייחסים לקבוצת "משיח בן יוסף" כאל "פְּגָרִים" (כמבואר בהערת השולייים⁴). בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את "הַפְּגָרִים" - כדי לנסות ולהעיר אותו "לתחיה"; כלומר, שיהיה דומה להם ויעסוק ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את "קבוצת משיח בן יוסף" כ"הרוגים" - והם מספידים אותם.

הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-ה"דקירות" היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב"ממלכת הכהנים" של אברהם כל בני האדם יתחברו לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה"בהמות" יש "חיים", ומי שאינו דומה להם נחשב ל"מת". "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". הם "דוקרים" את בנם כדאי לוודא שיהיו לו "חיים" לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי".

הצורך ב"דקירות"

ה"דקירות" ההדדיות מגלות, שב"ממלכת הכהנים" של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל"קבוצת משיח בן יוסף" ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת "משיח בן דויד" - ו"לעוף באויר", כלומר לעסוק בענייני הרוח. אפשרות המעבר בין הקבוצות גורמת לכך, שחברי כל קבוצה תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם; ולשם כך הם "דוקרים" אותם.

הדקירה מביעה את המחשבה שרק אני ממלא את תפקיד ה"כהן" בתכנית של אברהם - וחברי שאינו דומה לי הוא "בזוי". ברם, ה"דקירות" מופיעות רק בשלב הראשון והמכין, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מזדהה עם התפקיד שהוא בחר בו. בשלב הזה הוא מחשיב רק את עצמו ל"כהן" - והוא "מתיר לעצמו" "לבזות" את מי שאינו כמוהו. אך ב"ברית בין הבתרים" היה קיים שלב נוסף!

וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - הניגון של אברהם

ר' סעדיה גאון מבאר בתשובותיו את משמעות הכתוב - "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם":

"...'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם".

לאחר שאברהם הוריד את 'הַצִּפּוֹר' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט' - הוא עשה מעשה נוסף. אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות⁵. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול "חיים" בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של "פְּגָרִים" וקבוצה של "צפורים" - ואז יהיו "חיים" בשתי הקבוצות.

הניגון הוא פעולה שבנויה על תיאום ומתן כבוד הדדי. בשלב הראשון כשכל אחד אוחז בכלי הנגינה שהוא בחר בו - הוא צריך להזדהות עם הכלי שלו; ולנגן בו בכל כוחו. אך אם השלב הראשון ימשך לאורך זמן; אם הנגנים ימשיכו לנגן בכליהם השונים בכל כוחם בלא תאום - יישמע רק רעש מחריד ומעיק. היופי שבנגינה נובע דווקא מתוך מהשוני שבין הכלים - ומתוך התיאום ביניהם. אברהם הצמיד את 'הַצִּפּוֹר' אל 'הַפְּגָרִים'; - והוא הניד אותם ו"ניגן" בהם ניגון של כבוד הדדי.

רבי יוסי סבור, שהמנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים - שלב הניגון של אברהם! השלב שבו שני הכוחות השונים - "נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה". לפיכך הוא קבע, שהמנגנים שבמקדש באו ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' וממשפחות 'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים). אולם אילו משפחות בישראל מייצגות את המשפחות האלו?

הברור הראשוני של משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים)

ההבדלה הראשונית בין 'בֵּית הציפורים' (הכוח התורני) לבין 'בֵּית הַפְּגָרִים' (הכוח הגשמי) - התבטאה בהבדלה שבין שבט לוי שעוסק ברוחניות לבין שאר השבטים שעוסקים בגשמיות. התורה מרמזת שתהליך ההבדלה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים הסתיים ליד מקומות של מים.

בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ד’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב"קבורה סמלית". אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה; ואלו בני ישראל אהבו מקומות של "מים יפים". במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל "להיקבר שָׁם" במשך שנות חייו; ובנו יהיה "כהן" בתפקיד הזה תחתיו.

אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר הם הגיעו למקומות "מים יפים" - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם. "בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. "בָּעֵת הַהִוא" היתה הבדלה בסיסית; ונקבע ש"הַפְּגָרִים" הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות; וה"צפורים" הם שבט לוי.

אֵמָאוֹס - מקום מים יפים

בתכנית של אברהם עדיין יש אפשרות לעבור מקבוצה לקבוצה. ההבדלה ליד מקומות "מים יפים" - היתה הבדלה ראשונית ובסיסית בלבד; וזו פעולה שחוזרת ומתרחשת במשך כל הדורות. אֵמָאוֹס משמשת אצל חז"ל כסמל מקביל ל"מים יפים" שבתורה. חז"ל מספרים (קהלת רבה פרשה ז) שחבריו של התנא רבי אלעזר בן ערך בחרו ללכת ליבנה שהיתה מקום תורה - ותלמודם התקיים בידם; ואילו רבי אלעזר בן ערך בחר ללכת לאמאוס - "מקום מים יפים" - והוא שכח שם את תלמודו.

כאשר רבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'; הוא אמר לנו במילים של התורה - שהמנגנים היו גם ישראלים וגם לויים. לתוספת ביאור הוא השתמש ברמז נוסף. הוא הוסיף וסיפר לנו שהם מאֵמָאוֹס. מקום שמשמש אצל חז"ל - כרמז ל"מים יפים" שבתורה - המים שגורמים להבדלה בין "תופשי תורה" לבין מי שאינם כאלו.

הניגון של רבי יוסי

רבי יוסי סבור שהכלל - "שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס" - אינו הכלל היחיד! אם אכן כך, רבי יוסי היה אומר, שהמנגנים היו ישראלים או לויים!

רבי יוסי סבור שיש כלל יסודי נוסף וחשוב. צריך שהמנגנים יהיו גם ישראלים וגם לויים! המנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים, שלב הניגון של אברהם! השלב ששני הכוחות השונים - "נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה". בניגון הזה, הנגנים הישראלים (שמייצגים את 'בֵּית הַפְּגָרִים' שעוסקים בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי) והנגנים הלויים (שמייצגים את 'בֵּית הַצִּפּוֹרִים' שעוסקים בתחום הרוחני) נותנים רשות וכבוד זה לזה, והם מנגנים מתוך תיאום ביניהם.

יש דברים שאי אפשר להסביר במילים - אלא רק בניגון! הניגון המשותף שהיה במקדש, היה חודר לנימי הנפש, והיה "מחיה" את ה"מתים". הוא היה מביא להבנה - שגם מי שאינם דומים לי משמשים כ"כהנים" ב"ממלכת הכהנים" של אברהם אבינו. הם אמנם אינם דומים לי - אך הם לא "פְּגָרִים"!!

_____________________________________________

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר