שנת תשע"א | שבת אחרי מות

המקרה:

חיים השכיר את דירתו בת 5 חדרים למשה ולמשפחתו, המונה 6 נפשות. בשנה הרביעית לשכירות, עזבה משפחתו של משה את הדירה לאחר 4 חודשים, והבית נשאר ריק עד תום תקופת השכירות. לטענת חיים, במהלך תקופה, הוא ניסה למצוא שוכר במקום הנתבע, אך ללא הצלחה. הנתבע מצידו לא חיפש כלל שוכר חלופי.

סיבת עזיבת משה ומשפחתו את הבית, היא העובדה שמשה התגרש מאשתו, ונוצר מצב בו אשתו וילדיו היו זקוקים לסעד, ועל כן עברו לגור בסמוך להורי האישה, כך שלא היה צורך בדירה.

חיים תובע את משה לשלם את דמי השכירות של 8 החודשים שנותרו. הוא מתבסס על כך, שבחוזה השכירות מצוין במפורש, שעל הנתבע לשלם על דמי השכירות, גם במקרה של אונס.

משה מסביר, שהוא כלל לא קרא את ההסכם קודם שחתם עליו. לטענתו, סעיף זה, המחייב אותו לשלם בכל אופן, אינו רגיל, ועל כן הוא פטור. הוא מוסיף, שבוודאי לא העלה על דעתו שיתגרש במהלך השנה, וכמו כן, לטענתו, הנוהג הוא שמי שאינו עוזב בשנה הראשונה, אינו חייב לשלם עד סוף החוזה.

דיון

בגיליונות הבאים, נדון בשני היבטים עיקריים.

האחד, האם משה מחויב לחוזה ככתבו וכלשונו, או שהוא רשאי לטעון שלא קרא את החוזה, ושמחמת זאת אינו מחויב לפרטי התנאים שבחוזה.

בנוסף, בין אם החוזה תקף בין אם לא, יש לדון האם משה חייב לשלם גם במקרה המצער של גירושין.

הרשב"א התייחס במספר תשובות לשאלה העקרונית, מה תוקפה של טענה על אי ידיעת פרטי השטר - ההסכם, ולכאורה יש סתירה בין תשובות שונות שלו.

במקור אחד, כותב הרשב"א¹: "מה שטען ראובן: שלא הבין על מה שנתחייב, ועל מה נשבע, אין שומעין לו, שאין העדים חותמים על מה שלא הבינוהו הם, ועדות העדים מכחישתו. שאם אתה אומר כן, אין לך מתחייב בשטר, וכל אחד יטעון כן".

מאידך, בהתייחס לכלה שחתמה על שטר ממנה משתמע שקרקע מסויימת אינה שלה, כותב הרשב"א²: "ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה". על כן אין להביא ראיה נגדה מהשטר.

יש לציין תשובה נוספת, לגבי החותם על שטר בשפה שלא הבין³:

וכ"ש הכא, שסומך על אחרים. אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לוה...

החידוש בתשובה זו הוא, שלפעמים דווקא העובדה שברור שהמתחייב לא הבין את שפת השטר, אינה עומדת לזכותו אלא לחובתו. שכן, אנו אומרים שהוא התכוון להתחייב באופן כללי לכל הכתוב בשטר.

הסתירה לכאורה בתשובות הרשב"א גררה דיון רחב בפוסקים⁴: יש הסוברים, שהרשב"א חזר בו, אך נחלקו⁵, האם ניתן לקבוע מהי התשובה הראשונה, ומהי שיטתו הסופית הלכה למעשה.

בכנסת הגדולה⁶ הציע ליישב בין תשובות הרשב"א בשני אופנים: הדרך האחת היא, להבדיל בין דברים שהם עיקר ההתחייבות - עליהם לא ניתן לטעון דבר, לבין דברים שנלווים לעיקר ההתחייבות שבשטר אלא מוזכרים בדרך אגב ועליהם יכול החותם לטעון שלא הבין אותם וממילא לא התכוון אליהם ונאמן על כך. אפשרות שניה היא שהדבר תלוי במי מדובר: דווקא  לגבי כלה "אנן סהדי" שאינה מבינה את הנאמר בכתובה ועל כן לא התכוונה לנאמר בה.

השו"ע⁷ והרמ"א פסקו בשו"ע שאין יכולת להסתייג משטר: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: ... ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך".

עם זאת, שו"ת משנה הלכות⁸ כתב שישנם מצבים קיצוניים, מבחינת תוכן ההתחייבות, בהם נאמן אדם לומר שלא ידע מה כתוב, וההתחייבות לא חלה לגביו. כך כתב ביחס לאדם שחתם בשטר בוררות שמקבל את בית הדין גם לטעות בדבר משנה:" דאנן סהדי שלא הסכים על זה, שאין טעם וריח שיסכים שום איש לפסק שהוא נגד התורה, ולמה ימחול בעל דין את ממונו לאיש ריבו בזמן שהדבר מפורש בשו"ע לזכותו בלי ספק ופקפוק, ועל כרחך שלא הבין מה זה טעות בדבר משנה, ואילו הסבירו לו מה זה טעות בדבר משנה ודאי שלא היה חותם.

בנדון דידן, לא קיימים המצבים בהם יש סיבה לפטור אדם ממסמך עליו הוא חתום: מדובר בתנאים עיקריים של החוזה ולא בפרטים נלווים, לא עומדת בפנינו "כלה" וכן תוכן ההתחייבות סביר, כך שאין "אנן סהדי" שהחותם לא הבין את השטר. שיקול נוסף הוא, שבשונה מהאמור בשו"ע והראשונים, המתייחסים לשטר התחייבות עליו חתומים עדים בלבד, במקרה דידן הנתבע חתם בעצמו על החוזה, ועל כך כותב ר"ב אשכנזי⁹: "כשהוא בעצמו חותם ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאכתיב עליה אי נמי דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו...".

לפי דברים אלו ברור שבמקרה דידן הנתבע קיבל את השטר וחתם עליו אין לו טענה על כך שלא הבין את הנאמר בו.

בגיליון הבא נעסוק בשאלה האם ההסכם מחייב גם במצב המיוחד של עזיבת הדירה בעקבות גירושין.

ערך: הרב סיני לוי

­­­­­­­­­­­­­­______________________________________________________

1 חלק ה, רכח הובא בב"י חו"מ קמז; וראה עוד תשובה שאינה חד משמעית חלק א, תרכט.

2 חלק א, אלף קנו.

3 בתשובות המיוחסות לרמב"ן עז ונפסק בשו"ע מה, ג).

4 ראה בהרחבה בעניין זה במאמרו של הרב אליהו גורפינקל – ‘חוזה אחיד בהלכה',
   משפטי ארץ ב עמ' 299.

5 שו"ת דבר משה (ב, סט מובא בפד"ר ט עמ' 160 וצויין שם בטעות נב) ושו"ת יביע
   אומר (ג,אה"ע יג).

6 חו"מ קמז, הגהות ב"י אות ח.

7 (חו"מ סא,יג).

8 חלק יז,צח.

9 בתשובותיו סימן כד; ועיין פד"ר א עמ' 294.