שנת תשע"א | שבת בלק

פרשת השבוע: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף - הפרדה בין כסף לתורה?

שכירתו של בלעם בן בעור, הקוסם, לברך את עם ישראל, מעוררת אותנו לדון בשאלה של תשלום כספי על עזרה בקיום מצוות ומתן שירותים רוחניים.

מצד אחד, ברור שהתשלום מוזיל את ערך המצווה והופך את העניין הרוחני למשהו שניתן לכימות כלכלי. מאידך גיסא, ברור שגם רבנים ובני משפחותיהם צריכים ללכת למכולת. דיון זה מוביל אותנו ישירות לבחינת סוגית קבלת מלגת קיום מן הישיבה או הכולל  עבור לימוד תורה. ננסה לבחון זאת מתוך עיון בפרשת בלק ובמקור המקביל.

בלעם משמש כדוגמא מצד אחד למי שחשוד בחמדנות, שהרי בלק מבין שסירובו לבוא בפעם הראשונה, נובע מכך שלא קיבל מספיק כבוד ושהתשלום איננו מספיק. וז"ל הכתוב:

"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה: וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי: כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה".  (במדבר כ"ב טו – יז).

מצד שני, תגובתו של בלעם צריכה לשמש סמל לדורות:

"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"   (שם יח).

בהמשך הפרשה, לאחר שלשה ניסיונות כושלים מבחינתו, חרון אפו של בלק גובר והוא מציע לבלעם:

"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְקֹוָק מִכָּבוֹד"  (במדבר כ"ד י-יא).

בלעם נשאר נאמן לשיטתו ומכריז לעומתו:

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֹתוֹ אֲדַבֵּר"  (שם יב- יג).

דבריו של בלק מזכירים לנו רשע אחר שפנה אל נביא ד' בלשון דומה. וז"ל הכתוב:

"וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא"  (עמוס  ז' יב-יג).

הרקע לפניה זו היא נבואתו של עמוס הנביא על חורבן ממלכת ישראל. אמציה כהן בית אל, המנהיג הרוחני של הממלכה, מנסה לגרש את איש האלקים שבא מרחוק, מיהודה להנבא על "מקדשו" וממלכתו. הוא מציע לעמוס ללכת ולהתפרנס מנבואתו "לאכול לחם" בארץ יהודה.

תגובתו של הנביא דורשת לימוד וז"ל הכתוב:

"וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים: וַיִּקָּחֵנִי יְקֹוָק מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְקֹוָק לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל"  (שם יד-טו).

תשובתו של עמוס נוקבת וחודרת הרבה יותר מתשובתו של בלעם. עמוס עונה: אינני מתפרנס מעיסוקי הרוחני. אני עוסק בחקלאות כדי להתפרנס. כסף איננו תופס כל מקום בעולמי הרוחני והוא איננו יכול לשמש כל גורם בשיקולי התורניים.

כמסקנה מעשית, נציע לעולם התורה והרבנות את ההצעות הבאות.

א.  המכהן במשרה רבנית ישתדל להסתפק במשכורתו הקבועה ולא יבקש, ואפילו יסרב, לקבל שכר על מצוות בהם הוא מעורב.

ב.  מי שלומד תורה ומוכן להקדיש את חייו לגדילה בתורה, יקבל עצמו גם בזמן לימודיו לעסוק מספר שעות בשבוע בעשייה למען הכלל, ללא קבלת תמורה. כמו כן, יקבל עצמו כי בתום שנות לימודיו, שיוקצבו מראש, יצא לשדה המעשה ויפעל להחזרת מה שקיבל מעם ישראל בשנות לימודיו.

יחשב בעיננו למעולה ביותר, מי שיכול להיות במדרגתו של עמוס

 ולא להתפרנס כלל מתורה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר