|
 גליון מספר 35 - שכירות פועליםשער לדיןמיהם עדים כשריםכחתימה לעיסוקנו בדיני עדות, נקדיש את הגליון הנוכחי ואת הבא אחריו, לשאלה, מיהם עדים כשרים על פי ההלכה. בגליונות הבאים נעסוק בקבילותן של ראיות אחרות, מלבד עדות.
הרמב"ם (עדות פרק ט הלכה א) מונה את רשימת הפסולים לעדות:
עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה.
בגליון זה נדון בפסלותם של קרוב, רשע ואישה. ולפסול נוגע נקדיש את הגליון הבא.
פסול קרובים לעדות
ראשית, עלינו לדעת כיצד מוגדר אדם כקרוב לעניין עדות. הרמב"ם (שם פרק יג) מסביר, ששני אחים נחשבים כקרובים. דרגת הקרבה ביניהם מוגדרת כ'ראשון בראשון'. בנו של אחד האחים עם האח השני (דוד ואחיין) מוגדרים כראשון בשני. שני בני אחים, הרי הם שני בשני. קרובים רחוקים יותר מאשר שני בשני, כמו שני נכדי אחים (שלישי בשלישי), ואפילו נכדו של אח אחד ובנו של האח השני (שני בשלישי) כשרים לעדות.
כשם שקרובים מן האב נחשבים כקרובים, גם קרובים מן האם נחשבים כקרובים. ולכן אין הבדל בין שני אחים מאב או מאם.
הכלל השלישי בנושא קרובים הוא 'בעל כאשתו'. דהיינו, שני אנשים המוגדרים כקרובים, גם בעליהם או נשותיהם נחשבים כקרובים. לכן, כשם ששני בני דודים נחשבים כקרובים, כך גם נשותיהם נחשבות כקרובות. אולם, בני המשפחה של בן הזוג, כגון אחיהם של נשות בני הדודים, אינם נחשבים קרובים כבר.
יש לשים לב, שפסול קרובים אינו נוגע רק ליחס שבין העדים, ואינו נוגע רק לעדות לטובת הקרוב,. קרובים אינם יכולים להעיד בכל מקרה שאחד מבעלי הדין או הדיינים הוא קרוב שלהם, וכן אם בינם ובין עצמם הם קרובים.
פסול רשע לעדות
מן הפסוק 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס' למדו חז"ל, שרשע אינו יכול להיות עד. רשע לעניין זה הוא מי שעובר על איסורי לאו. אמנם, אם עובר על איסורים שאינם איסור לאו דאורייתא, כגון איסורי דרבנן אף שאינו נפסל לעדות מן התורה, הרי הוא פסול לעדות מדרבנן.
נחלקו האמוראים, האם רשע הפסול לעדות הוא 'רשע דחמס', דהיינו מי שעובר עבירות בתחום שבין אדם לחברו, או בעניינים ממוניים בדווקא, או שכל מי שעובר עבירות, כגון מי שאוכל נבלות וטרפות, נפסל לעדות. להלכה, גם מי שעובר עבירות בין אדם למקום שיש בהן לאו, נפסל לעדות מן התורה. עם זאת, בעבירה דרבנן, חלק מן הראשונים כותבים, שאין העובר נפסל לעדות, אלא אם כן עובר את העבירה לתאבון, דהיינו שיש לו אינטרס בכך שעובר את העבירה. אולם, אם עובר ללא אינטרס, אינו נפסל לעדות. לכן, עדים החותמים על שטר הלוואה בריבית, אף שהם עוברים על עבירה דרבנן, אינם נפסלים לעדות, שהרי אין להם רווח מכך שעוברים את העבירה, וכך פסק הרמ"א (חושן משפט סימן לד סעיף ג).
הבדל משמעותי נוסף בין פסולי עדות מדרבנן לפסולי עדות מן התורה הוא, שמי שפסול לעדות מן מדרבנן, נפסל רק אם בית דין הכריזו עליו כעל עד פסול. היות שבימינו נדיר מאוד שאירוע כזה מתרחש, חשוב לדעת אם פסולו של העד הוא מן התורה או מדרבנן.
כנקודה אחרונה נציין, שעל מנת להיפסל לעדות, על העד לדעת שמה שהוא עושה אסור. שכן, מהותו של הפסול של עד רשע הוא הסברא, שהיות שמוכן לעבור עבירות, יהיה מוכן גם להעיד לשקר. והתורה נתנה נאמנות מוחלטת לעדים, רק מתוך הנחה שחזקתם שאינם משקרים. לכן, אדם העובר עבירות משום שאיננו יודע שאלו עבירות, אין בכך ראיה שיעיד עדות שקר, שזהו איסור ברור וידוע, ולכן אין הוא נפסל לעדות.
פסול נשים לעדות
גם נשים פסולות לעדות מן התורה, ודין זה הוא גזירת הכתוב. עם זאת, במצבים מסוימים, היו תקנות בימי הראשונים לקבל עדות נשים. הרמ"א (חושן משפט סימן לה סעיף יד) כותב:
תקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע טוען ברי.
עם זאת, תקנות אלו צומצמו מאוד על ידי האחרונים, כמבואר בפתחי תשובה שם. יתכן שמן הראוי לתקן מחדש תקנות מעין אלו גם בדורנו. כמו כן, חשוב להדגיש, שפסלותם של עדים מסויימים, אינה פוסלת אותם באופן מוחלט. כבר ציינו (בגליון 32), שכאשר הדיין מאמין באופן מלא לאדם, אף אם הוא פסול לעדות, רשאי הדיין לסמוך על עדותו משום ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 35
גליון 35