|
 גליון מס' 39 - יחסי עבודהפסקי דיןבית הדין 'משפט והלכה בישראל'
שותפות במיזם כלכלי
תיאור המקרה
התובע פיתח משחק חדש. על מנת למכור את זכויות היוצרים של המשחק לחברת משחקים, נכנס לשותפות עם הנתבע. הנתבע היה אמור לעסוק בשיווק המשחק לחברת המשחקים, כאשר דובר מראש על חברת משחקים מסוימת בחו"ל, שלנתבע יש קשר מיוחד עם המנהל שלה. סוכם, שהרווחים ממכירת המשחק יתחלקו שווה בשווה בין שני הצדדים.
על פי בקשת החברה, שופר המשחק, אך בסופו של דבר, החליטה החברה לדחות את קבלת המשחק לייצור.
התביעה
התובע טוען כי היות שהנתבע נכשל בתפקידו, יש לבטל את השותפות. ברור שאין לנתבע שום עדיפות בקשרים עם חברות אחרות, והשותפות נבעה מהקשר המיוחד שיש לנתבע עם מנהל החברה שדחתה את המוצר בסופו של דבר.
הוא רוצה לנסות למכור את המשחק לחברה ישראלית, שם מן הסתם הרווחים יהיו קטנים יותר, אבל לדעתו לא נדרשת עבודת שיווק נוספת. כמו כן, הוא מוכן לתת לנתבע רק 20% מן הרווחים שיגיעו ממכירת המשחק.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהעובדה שהמשחק לא התקבל בסופו של דבר בחברה המקורית אינה מהווה עילה לביטול השותפות. הוא מציע לפנות לחברה בין לאומית אחרת. הוא סבור, שגם החברה הראשונה היתה מקבל את המוצר, אם רק היו נעשים שיפורים נוספים, שיפורים שלתובע אין את היכולת לעשות כעת.
הנתבע דורש להמשיך את השותפות על פי שיעור הרווחים המדובר – שווה בשווה. כמו כן, הוא מבקש מבית הדין שיחייבו את התובע לא להתקשר עם גורם משווק אחר.
פסק הדין
בית הדין קבע, שהשותפות צריכה להמשיך להתקיים, כאשר חלוקת הרווחים תיעשה שווה בשווה, ואין לצד אחד לנסות למכור את המשחק בלא ידיעת הצד השני. עם זאת, כל אחד מהצדדים רשאי לדרוש למכור את המשחק לחברה בארץ, ולאו דווקא לחברה בחו"ל.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הסכם השותפות בטל?
ב. מה מהות ההסכם שבין הצדדים?
ג. מו תוקפו של ההסכם שבין הצדדים על פי ההלכה?
ד. מהי מטרת השותפות?
ה. האם אחד הצדדים רשאי לדרוש פירוק השותפות בנדון דידן?
א. ביטול הסכם השותפות
בית הדין קבע, שאין לטעון שהשותפות הזו היא בבחינת 'מקח טעות'. שכן, לנתבע אכן ישנם קשרים אישיים עם מנהל החברה שאליה פנו בראשונה. גם העובדה שבסופו של דבר לא התקבל המשחק, אינה מעידה על כך שלא היה לנתבע קשר אישי עם מנהל החברה.
כמו כן, הנתבע אכן פעל לקידום שיווק המוצר. אין שום סיבה לחשוב, שהמשחק לא התקבל בגלל חוסר השקעה של הנתבע. גם אם היה חוסר השקעה שכזה, אין הוא מהווה בסיס לביטול השותפות למפרע, אלא לכל היותר יסוד לתביעה לתשלום נזקים או לפיצוי בגין מניעת רווח.
ב. מהות ההסכם שבין הצדדים
בין התובע לנתבע ישנם חילוקי דעות בשאלה, מה היה אופי השותפות שלהם. לדעת התובע, הוא הבעלים על המשחק. תפקידו של הנתבע הוא רק לשמש כאיש שיווק, שבתמורה מקבל 50% מהרווחים. לעומת זאת, הנתבע רואה את עצמו כשותף מלא.
בית הדין קבע שעמדתו של הנתבע נכונה משלושה שיקולים עיקריים:
1. הנתבע השתתף בצורה משמעותית גם בעיצוב המוצר.
2. הנתבע התחייב להשקעה כספית, שהתובע לא השקיע. דהיינו, כנגד הרעיון שהביא התובע, הביא הנתבע כסף.
3. חלוקת רווחים שווה בשווה מצביעה בדרך כלל על שותפות.
יש לציין, שגם כאשר הוצג המשחק לחברת המשחקים, היה נראה שהנתבע הוא שותף גמור.
ג. תוקף ההסכם על פי ההלכה
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיפים א-ג) נפסק:
השותפין שבאים להשתתף, אין השיתוף נגמר בדיבור, לומר שאם אמר: בואו ונשתתף יחד בכך וכך, שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין... נשתתפו בשאר מטלטלין, כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש, והרי נשתתפו בהם, נעשו שותפין בהם... האומנים שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
דהיינו, שותפות יכולה להיווצר רק כאשר שני הצדדים נעשים שותפים בחפץ מסוים. אולם, שותפות במלאכה, כגון זו של החייטים, אינה נחשבת כשותפות.
בנדון דידן, יש לשאול, האם ישנו חפץ מסוים שבו שותפים הצדדים. על פניו, השותפות איננה בחפץ, אלא ברעיון – זכויות היוצרים של המשחק המסוים. למעשה, ישנה מחלוקת בפוסקים, אם לזכויות יוצרים יש מעמד של חפץ שניתן להקנותו, כמבואר בספר 'עמק המשפט – זכויות יוצרים' (קיצורי דינים למעשה פרק א).
אולם, גם אם נאמר שזכויות יוצרים אינן נחשבות כחפץ שניתן להיות שותפים בו, עדיין יש לשותפות בנדון דידן משמעות. שכן, בהמשך דברי השולחן ערוך (שם סעיף ג) נאמר:
י"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו. ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר...
לשיטת היש חולקים מבואר, שאמנם ביחס להמשך השותפות, אין שותפות בלא קניין על חפץ, אולם ביחס לרווחים מהשותפות עד עתה, יש לשותפות מעמד אף בלא קניין. ומבואר בנושאי הכלים בשו"ע שם, שבזה כולי עלמא מודים.
ולכן, לגבי הרווחים מהשותפות שנוצרו עד עתה, לכולי עלמא יש לתובע ולנתבע חלק שווה.
יש לציין, שמן הראוי להשתדל לחפש בסיס לקיום השותפות, שהרי מראש הצדדים רצו לעשות שותפות כזו, ויש לעשות כל טצדקי לחפש בהלכה דרכים לקיים אותה. וכעין זה בדברי המהרש"ך (חלק ב סימן רכט):
מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לדון בדין תורה שהיה מן הנמנעות לישא וליתן ויבטל העסק והמשא ומתן, היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג והדבר היה ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו העסק היו נידונים בדין תורה הניח מעותיו על קרן הצבי ויאכל הלה וחדי?
ד. מהי מטרת השותפות?
הנתבע מעוניין למכור את המשחק רק לחברה בין לאומית, שם הרווחים יהיו גדולים יותר. אבל התובע, המעוניין לממש את הרווחים מהר, רוצה לאפשר מכירה גם בארץ.
בשולחן ערוך (שם סעיף יד) נאמר:
אחד מהשותפין שבא לישן הפירות עד הזמן הידוע למכור אותם פירות, אין חבירו מעכב עליו. אבל משהגיע זמן המכר, יכול כל אחד מהם למכור, ואין חבירו יכול לעכב עליו... ואם אין זמן ידוע למכור אותם פירות, ורוצה אחד מהם לישנם, חבירו מעכב עליו.
על כן, היות שיש כעת אפשרות סבירה למכור את המשחק לחברה בארץ, אין הנתבע רשאי לעכב את המכירה בטענה שאם יחכו יזכו לעסקה טובה יותר.
היות שמדברי הצדדים לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שמטרת השותפות היתה התקשרות דווקא עם גורמים בין לאומיים, רשאי התובע לדרוש למכור את המשחק לחברה בארץ.
ה. פירוק השותפות בנדון דידן
בשולחן ערוך (שם סעיף טז) נאמר:
נשתתפו סתם, ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים.
בנדון דידן, לא נקבע זמן לשותפות, אבל נקבע יעד סיום – מכירת המשחק לגורם אחר. עם זאת, היות שכבר עבר זמן רב ומכירת המשחק איננה בטוחה, נראה שיש לדון שותפות זו כשותפות שלא נקבע לה זמן, שכל אחד מהשותפים יכול לדרוש את פירוקה.
היות שאין כאן נכס שניתן לחלוק אותו, ישנן שתי אפשרויות – או שאחד השותפים יקנה את חלקו של חברו ('גוד או איגוד'), או שימכרו את זכויות היוצרים לאדם אחר. הש"ך (שם סקכ"ט) כותב, שקנייה של שותף מחברו, עדיפה על פני מכירה לאדם שלישי.
המצב הרגיל בקנייה של שותף מחברו הוא שאחד השותפים משלם את תמורתו המלאה של החפץ המשותף. בענייננו, שני הצדדים אינם מעוניינים בכך, אלא מעוניינים בקבלת תמלוגים ממכירת המשחק בפועל. מסיבה זו קבע בית הדין, שכל זמן שאחד הצדדים לא יציע הצעה שיש בה משום תמורה בעבור כל המיזם, כולל התמלוגים, רשאי כל צד לדרוש את מכירת המשחק לגורם שלישי. וכאמור, גורם זה יכול להיות גם חברה ישראלית.
הרב עדו רכניץ, בית הדין לממונות בית אל
אתר wwww.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
דבר האבד שלא היה ידוע לפועל מראש
תיאור המקרה
הנתבע הזמין את התובע לעבוד ביחד עם שניים מחבריו בסיוד דירה. הנתבע התחייב לשלם לתובע סך של 25 ₪ לשעה, ולחבריו – 20 ₪. התובע עבד במשך כמה ימים, ולאחר מכן עזב, טרם שהסתיימה עבודת הסיוד, כיוון שמצא עבודה אחרת.
הדירה המדוברת עמדה להשכרה. בגלל שסיוד הדירה לא הסתיים בזמן, לא היה הנתבע יכול להשכיר את הדירה, והפסיד שכר דירה של חודש, עד שסיים את סיוד הדירה ומצא שוכר אחר. כמו כן, על מנת לסיים את הסיוד, נאלץ הנתבע להזמין פועל אחר, ששכרו היה 30 ₪ לשעה.
התביעה
התובע תובע את מלוא שכרו על הזמן שעבד. הוא טוען, שאילו היה יודע שהדירה מיועדת להשכרה, לא היה מפסיק את העבודה באמצע.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהיות שנגרמו לו הפסדים בגלל שהתובע לא סיים את העבודה, הוא רשאי לנכות את ההפסדים משכרו של התובע. הוא טוען, שהתובע ידע שעליו להתחייב לחודש עבודה. אם לא היה מסכים, לא היה הנתבע שוכר אותו.
גם במידה שהוא חייב, טען הנתבע שאינו צריך לשלם יותר מאשר 20 ש"ח לשעה, כפי ששילם לשני הפועלים האחרים. שכן, הסכמתו לשלם לתובע יותר נבעה מהתחייבות התובע לעבוד במשך חודש שלם, ולא היה משלם כל כך הרבה לפועל שאיננו מוכן להתחייב לזמן ארוך.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע על מלוא הזמן שעבד. לדעת הרוב, השכר יחושב על פי תעריף של 20 ₪ לשעה, ולדעת המיעוט - 25 ₪ לשעה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם נדון דידן נחשב כ'מלאכת דבר האבד'?
ב. האם התובע נאמן בטענתו שלא נשכר לחודש שלם?
ג. מה דין דבר האבד כשהפועל לא ידע שהוא כזה?
ד. אופן חישוב התשלום לתובע.
א. 'מלאכת דבר האבד' בנדון דידן
באופן עקרוני, פועל שנשכר לתקופת זמן מסוימת, רשאי לחזור בו באמצע התקופה. אולם, אם בגלל חזרתו נאלץ המעסיק להעסיק פועלים אחרים כדי למנוע הפסדים (='דבר האבד'), רשאי המעסיק לנכות את שכר הפועלים משכרו של הפועל שחזר בו. דבר זה מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיפים ה-ו):
בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו... אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא, שוכר עליהם או מטען...
כיצד, שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים. עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים...
בנדון דידן, הנתבע הפסיד שכר של חודש בגלל שהתובע הפסיק לעבוד, ולכן היה רשאי לשכור פועל אחר, כפי שעשה, ולנכות את העלות העודפת של שכרו משכרו של התובע. וכן מבואר בחזון אי"ש (בבא קמא סי' כג אות כב):
בהפסד של מניעת הריוח, דלענין שוכר עליהן ודאי דינו כדבר האבוד כמו שכתב המרדכי (הובא ברמ"א חו"מ שלג, ה) דמלמד חשיב דבר האבוד, וכמו שכתב בהג"א (=על הרא"ש בבא מציעא פרק ו, סימן ו) דאם שכרו לארוג בגד ועכשו אפשר למכור הבגד ביוקר ואחר זמן יהיה בזול מקרי דבר האבד...
וכן משמע גם מערוך השולחן (חושן משפט סימן שלג סעיף יח).
ואמנם, בדין דבר האבד, אין אפשרות לנכות משכרו של הפועל את ההפסדים שנגרמו לבעל הבית, אלא רק את עלות שכירתם של פועלים חלופיים. בהקשר של הדוגמא בשולחן ערוך לגבי העלאת פשתן מן המשרה, אין לנכות משכר הפועל את ההפסדים שנגרמו לפשתן, אלא רק את עלות הפועלים החלופיים שהעלו את הפשתן מן המשרה.
לאור זאת, יש לשאול, האם הנתבע רשאי לנכות את שכרו של הפועל החלופי משכרו של התובע, מאחר שהפועל החלופי לא עמד גם הוא בזמן שנדרש כדי להשכיר את הדירה לשוכר הראשון, ונמצא שאת שכר הדירה של השוכר הראשון, היה הנתבע מפסיד בכל מקרה.
בית הדין קבע, שאם לא היה הנתבע מעסיק פועל נוסף, לא היה יכול להשכיר את הדירה לעולם, ולכן היה הנתבע מוכרח לשכור פועל חלופי, ולכן ניתן לנכות את תוספת שכרו משכרו של התובע.
ב. האם התובע נשכר לחודש שלם?
כל האמור בסעיף הקודם מבוסס על ההנחה, שהתובע אכן נשכר לעבודה שיכולה להימשך גם חודש שלם. אולם כאמור, דבר זה שנוי במחלוקת בין הצדדים.
בית הדין קבע, שהנתבע נאמן, במיגו שהיה טוען ששילם לתובע את שכרו.
ג. דין דבר האבד כאשר הפועל לא ידע שהוא דבר אבד
הרמב"ן (בבא מציעא עו: ד"ה והוי) מסביר מדוע מנכים משכרו של הפועל במקרה של דבר האבד:
והוי יודע שהפועלים שחזרו בהם בדבר האבד אף על פי שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען, והיינו מתני', ואף על פי שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים, חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר, דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין...
דהיינו, חיובו של הפועל נובע מכך שהוא התחייב לשלם אם יחזור בו במקרה של דבר האבד. מכאן מסיק בפתחי חושן (שכירות פרק יא הערה לח):
נראה על פי דברי הרמב"ן שלא חייבו פועל בדבר האבוד אלא שבשעת השכירות ידע הפועל שנשכר לדבר האבוד, ועל דעת כן שעבד עצמו, אבל אם שכרו לסתם מלאכה... מסתבר שאין דינו כפועל בדבר האבוד, שלא שעבד עצמו על דעת כן.
בנדון דידן, אף אם הנתבע צודק בטענתו שהתובע נשכר לחודש, הרי שהאחרון לא ידע מדוע השכירות היא דווקא לחודש, ולא ידע שבגלל חזרתו יפסיד הנתבע.
כדברים האלו כותב גם בנחלת צבי (חושן משפט סי' רצא סע' כד):
דהנה זה פשוט מה דבדבר האבד אין יכול לחזור בו ואם חזר שוכר עליו כו', היינו דוקא אם שכר אותו בפירוש על דבר האבד. אבל אם שכר אותו לזמן לכל מה שיצטרך, ואירע בתוך המלאכות דבר אחד שהוא דבר האבד – ודאי יכול לחזור בו אפילו מדבר האבד, וכן כתב להדיא בתשובת ושב הכהן סי' יג.
ואמנם, שיטת התוספות (בבא מציעא עו: ד"ה אין) היא, שכאשר המעסיק חוזר בו, חיובו הוא מדינא דגרמי. אם נאמר שגם כשפועל חוזר בו חיובו הוא מדינא דגרמי, עדיין יש לפטור את התובע בנדון דידן משני טעמים: (1) הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה א) כותב שאין חיוב מדינא דגרמי כאשר המזיק הזיק בטעות. (2) היות שהמעסיק ידע שמדובר במלאכת דבר האבד, הרי זו אשמתו שלא יידע את הפועל, ולא ייתכן לחייב את הפועל בדבר שלא היה יכול לדעת אלא מהמעסיק.
ד. אופן חישוב התשלום לתובע
לדעת המיעוט, טענתו של הנתבע, שלא הסכים לשלם לתובע שכר גבוה כל כך אלא מתוך הנחה שיעבוד חודש שלם, אינה מתקבלת, כיוון שהדברים לא נאמרו במפורש ו'דברים שבלב אינם דברים', כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ד).
אולם, דעת הרוב היתה, כי היות שמדובר בשכר גבוה מהמקובל, מסתבר מאוד שהוא אכן נקבע מתוך הנחה שהתובע יעבוד במשך כל החודש. היות שהדבר לא התבצע, יש לשלם לתובע לפי השכר ששולם לחבריו – 20 ₪ לשעה.
הרב נתן חי, בית הדין לממונות איתמר
אתר wwww.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
סיום עבודה על פי אישור מפקח
תיאור המקרה
הנתבע הכשיר לבנייה מגרש מסוים. במסגרת העבודות, הזמין את שירותיו של התובע, כקבלן משנה לביצוע עבודת בניית מסלעות ומילוי עפר במגרש.
בין הצדדים סוכם מראש, שעל התובע לפעול לפי הנחיותיו של האדריכל המשמש מבחינת הנתבע כמפקח על העבודה. במהלך העבודה, אכן חלו שינויים בפרטים רבים לפי הנחיות האדריכל.
כשסיים התובע את העבודה, הודיע לאדריכל, וזה אישר את סיום העבודה. התובע עזב את המגרש ופינה את כלי העבודה ממנו.
התביעה
התובע טוען שהוא עשה את כל עבודתו כראוי, ועל פי ההנחיות של האדריכל, ולכן הוא תובע את שכרו.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שבעקבות מדידה שערך לקראת תחילת עבודות הבנייה, התברר שהתובע לא מילא עפר בכמות מספקת. מסיבה זו, נאלץ הנתבע להשלים את העבודה בעצמו, ולכן הוא רוצה לקזז משכרו של התובע את הסכום שנאלץ לשלם לסיום העבודה.
בבירור שערך בית הדין עם האדריכל התברר, שהוא לא ידע שהוא נחשב כמפקח על העבודה, אלא רק הסביר את התוכניות למבצעים. מסיבה זו, הוא נתן אישור לתובע לסיום עבודתו על פי מראה עיניו, ולא על פי מדידה.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע את מלוא השכר.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם סיום העבודה על פי הוראת האדריכל מזכה את התובע בשכר מלא?
ב. האם ניתן לחייב את האדריכל על הוראתו לסיים את העבודה?
א. סיום העבודה על פי הוראת האדריכל
בית הדין קבע, כי מאחר שהנתבע תלה את ההחלטה על סיום עבודת ההכשרה בדעת האדריכל, שוב אין לו על התובע שום טענה. הדבר נכון, אף שהאדריכל לא ידע שהוא משמש כמפקח על הבנייה.
כמו כן, אין לומר שעל התובע מוטלת האחריות לדאוג לכך שהעבודה תושלם כראוי, אלא המעסיק הוא שאחראי לבדוק את איכות העבודה. שכן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שח סעיף ז) נאמר:
מי ששכר כתף והוסיף על משאו קב אחד והוזק הכתף במשא זה – חייב השוכר בנזקי הכתף, שאף על פי שהכתף בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא עלה על ליבו שמא מחמת חוליו הוא זה הכובד.
הריטב"א (בבא מציעא פ:) מסביר, מדוע בעל הבית אחראי לנזק שנגרם לפועל:
שסמך הכתף על השוכר, הרי זה גירי דיליה, כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה.
אם בהרמת משאות כבדים רשאי הפועל לסמוך על שיקול דעו של בעל הבית, קל וחומר שלגבי הגדרת השלמת העבודה רשאי הפועל לסמוך על שיקול דעתו של בעל הבית. לכן, כל שהתובע עבד על פי הוראות האדריכל, האדריכל הוא שאחראי לבדיקת איכות העבודה, ולא התובע.
ואמנם, ניתן היה לטעון, שאף שהפועל מילא אחר הוראות בעל הבית, בסופו של דבר מטרת העבודה לא הושגה, ולכן אין לשלם לו. אולם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלה סעיף ג) נאמר:
שכרו להביא תפוחים לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו, וכן כל כיוצא בזה.
דהיינו, אף שמטרת העבודה לא הושגה, כיוון שסוף סוף הפועל עבד על פי הוראות בעל הבית, הרי הוא זכאי לתשלום.
ב. חיוב האדריכל על החלטתו
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ו) נאמר:
המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע, אם בשכר ראהו – חייב לשלם אף על פי שהוא בקי, ואם בחינם ראהו – פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי – חייב לשלם אף על פי שהוא בחינם.
בנדון דידן, התובע והנתבע ראו באדריכל מפקח על העבודה, אך הוא לא ראה את עצמו ככזה, אלא כמי שמייעץ בחינם. ואם כן, כיוון שהוא אומן שעשה בחינם, הרי הוא פטור.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
