|
 גליון מס' 39 - יחסי עבודהעת לדוןהחוק למניעת עישון בבתי עסקהרב ניר ורגוןהחוק למניעת עישון שנחקק לאחרונה בכנסת כולל שני מרכיבים: איסור על אנשים לעשן בבתי עסק, והטלת הקנס על בעלי בתי העסק.
בעבר עסקנו בכך שלא ברור שמדינא דמלכותא ניתן להטיל איסור, אך ברור שהמדינה רשאית לקנוס כל מי שעושה דבר שהוא בניגוד לתקנת בני המדינה. כמו כן ברור שהמדינה רשאית לקבוע ממי ניתן לגבות קנס זה, כמו שמבואר בשו"ע (סימן שסט סעיף ז) וברמב"ם הל' גזילה ואבידה (פרק ה הלכה יב) :
כן מלך... שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו – אינו גזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ולא יקח לעצמו כלום.
כיוון שאין לנו ספק בקשר לתקפותו של החוק, לא נותר לנו אלא לבחון אם החוק הוא ראוי מצד שני מרכיביו – האיסור לעשן במקום שיש בו אנשים נוספים, ואחריות בעל העסק.
בהלכות שכנים מצאנו שנזקי עשן הם אחד מהנזקים החמורים ביותר, עד כדי כך שאין להם חזקה. משמעות הדבר, שבניגוד לרוב נזקי השכנים שאם נעשו והניזק שתק, הרי שהפסיד את זכותו למחות, בנזקי עשן לעולם יוכל למחות כמו שמבאר הרמב"ם בהלכות שכנים (פרק יא הלכה ז):
במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין, חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו. ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע...
לדעת הרמב"ם חומרתם של נזקים אלו היא בקביעותם. הסבר אחר לחומרתם של נזקי עשן ודומיו מצוי בדברי הרמב"ן (בבאת בתרא נט. ד"ה הא דתנן):
שאני אומר קוטרא ובית הכסא לפי שהן נזקין בגוף אין להם חזקה, לא אמרו חזקה בנזקין אלא בנזקי ממון דאמת המים וסיד וסלעים והשנויין עמהם שאין נזקן אלא בכותלו של חברו, אדם מוחל על כותלו אפילו יפיל אותו ממש, אבל קוטרא (=עשן) ובית הכסא שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם – אין להם חזקה. וזהו טעמו של רב יוסף בקורקור, שהאסטניסין ואניני הדעת מצטערין ונזוקין הן בכך, והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא.
לשיטת הרמב"ן חומרתם של נזקים אלו היא בהיותם נזקים לגוף האדם.
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה סעיף לז) נפסקו דברי הרמ"ה שהבין שנזק עשן שאין עליו חזקה הוא היזק שהוא גם קבוע וגם פוגע באנשים, אך כשאינו תדיר או שאינו מזיק לאנשים ניתן למחות לכתחילה, אך אם ישתוק ולא ימחה – אין על גורם העשן חובת הרחקה. לדעת הרמ"א שם, אם מדובר בעשן שאינו קבוע אין זכות מחאה כלל. תנאי נוסף לכך שהעשן ייחשב כנזק הוא שהעשן מגיע לרשות הניזק ברוח מצויה.
במקרה שאדם נעמד לעשן אפילו ליד בית חברו, אין כאן מציאות של נזק עשן קבוע, אלא אירוע מזדמן, ולכן היכולת למחות לכאורה תלויה במחלוקת המחבר והרמ"א אם יכול למחות גם על נזק עשן שאינו קבוע, ובוודאי שאם שתק הניזק בתחילה לא יוכל שוב למחות במעשן.
אולם יש מקום לומר, שבזמן הגמ' והשולחן ערוך לא הייתה מודעות לנזק שעושה העשן, ומבחינתם היה מדובר במטרד ותו לא. אך לאור ידיעותינו היום, שהעישון מזיק לבריאות, יש מקום לומר שכולם יודו לשיטת הרמב"ן, ויאמרו שגם אם הנזק אינו קבוע, כיוון שהוא נזקי גוף אין לו חזקה ולעולם יוכל למחות. כך כותב הרב וולדנברג (ציץ אליעזר חלק טו סי' לט).
הרב פיינשטין, למרות שהוא קבע שאין איסור בעצם העישון (אגרות משה יו"ד ב סי' מט) בניגוד לרב וולדנברג (שם) והרבה פוסקים אחרים, כותב דברים חריפים ביחס למעשנים בבית המדרש למורת רוחם של חבריהם (אגרות משה חו"מ ב סי' יח):
והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב, אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה - אסור שם לעשן... כל שכן בעישון סיגארעטן /סיגריות/ שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם, לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא וגם לא רק צער בעלמא, אלא גם מזיק ממש להם כידוע, שאסורין המעשנים לעשן שם אף אם היה ברשותם ובביתם אם היה שייך שיגיע להם העשן ויצטערו ויוזקו.
ייתכן שגם לפי דברים אלו, יש מקום לומר שהעשן נחשב כנזקי אדם באדם רק במקום סגור, אבל באזור פתוח מותר, שהרי זה דומה למה שכותב השולחן ערוך, שאם העשן אינו מגיע לרשות הניזק ברוח מצויה אין כאן נזק. מה עוד, שבאזור פתוח, יכול הניזק להתרחק מהנזק גם מבלי שתיפגע זכותו להשתמש ברשות הרבים.
הרב פיינשטין בדבריו הנ"ל, טוען שאפילו ברשות הרבים וברשות המזיק יכול הניזק למחות במזיק. לגבי העישון ברשות הרבים ייתכן שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים.
השולחן ערוך (סימן שעח סעיף ז) פוסק:
היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים.
לפי שיטה זו מוטלת אחריות על המעשן כאשר הוא נמצא ברשות של שניהם. אולם יש לציין שהרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פרק ו הלכה ג) פסק:
במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור.
לפי זה, כאשר אדם מעשן ואינו מתכוון להזיק אינו חייב על נזקיו. אולם נראה שגם הרמב"ם עצמו לא הזקיק כוונת זדון כדי לחייב, אלא די בכך שיכול היה להיזהר ולא נזהר, כמבואר ברמב"ם בהמשך (שם פרק ג הלכה ח):
היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה.
אולם כל זה כאשר אדם נכנס למקום חברו ברשות, אך אם אדם נכנס שלא ברשות למקום חברו המעשן, בזה גם השולחן ערוך מודה (שם סעיף ו) שאין המעשן חייב כאשר אינו מזיק בכוונה. מסיבה זו אין הניזק יכול למחות במעשנים באיזור שהגדיר בעל המקום כמותר בעישון, שהרי זה דומה למי שלנכנס שלא ברשות, שיודע שחובת הזהירות עליו. נראה שדברי הרב פיינשטין שאסר את העישון גם בביתו וברשותו של המעשן, הם רק לגבי מקרה שנכנס לרשות חברו בלי לדעת שהוא מעשן.
לסיכום נראה לומר, שעישון לאור ממצאי המדע בזמן הזה נחשב לנזקי גוף של אדם באדם. לכן בוודאי אין לעשן ליד אדם הנמצא בביתו או ברשות הרבים, אך בבית עסק של אדם פרטי יכול בעל המקום להרשות למעשנים להיכנס ושלא להרשות למוטרדים מהעישון למחות על כך.
אולם נראה שיש מקום להטיל על בעל העסק אחריות מצד מה שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יא הלכה ד):
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.
אמנם כל הדוגמאות ברמב"ם למכשולים האסורים הם חפצים שבאחריותו המוחלטת של בעל הבית, והיה מקום להניח שאדם המכניס לרשותו אדם בר דעת המזיק, לא ייחשב כאילו הוא זה ששם דמים בביתו, אך מסתבר שאין לחלק, אלא כיוון שהנזק צפוי והדבר נתון לשליטתו של בעל המקום – הוא נושא באחריות. דוגמא לכך מצאתי בספר חסידים (סימן תרעב) הדן באדם שהכניס לביתו שתי מיניקות כדי שיריבו ולא יקשרו קשר נגדו, וגרם בכך שיסכנו זו את זו:
אחד היה לו שתי מניקות נכריות בביתו והיה ביניהן מחלוקת, א"ל חכם למה אתה גורם בביתך מחלוקת. אמר אם היו באהבה יחדיו שמא יגנבו לי אבל עתה אם אחת תראה מחברתה דבר רע תגיד. א"ל עליך נאמר (דברים כב, ח) ולא תשים דמים בביתך, וכתיב ואל בינתך אל תשען, שאתה גורם שמא זאת תמית את הילד שאותה מניקה או זאת ילד של זאת המנקת, ואתה פשעת ומעלין עליך כאילו אתה עשית ונתת חרב בידם, שנאמר ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
