|
 גליון מס' 40 - תביעות נזיקין עקב תאונות בין כלי רכבפסקי דיןבית הדין לממונות שדרות
אתר www.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
תביעת נזיקין בעקבות תאונה
תיאור המקרה
מכוניתו של צד א' נסעה בכביש ישר, עד למקום שבו יש תמרור האט, משום שכלי רכב יוצאים שם מחניה. הנהג לא האט, ופגע במכוניתו של צד ב', שיצאה מהחניה. שתי המכוניות הזיקו אחת לשנייה, והשאלה היא, על מי מוטל חיוב התשלומים.
פסק הדין
שני הצדדים פטורים מהתביעות ההדדיות.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. באילו תנאים צריכים שני נהגים שהתנגשו במהלך נסיעה רגילה לשלם זה את נזקו של חברו?
ב. האם שני הצדדים בנדון דידן נסעו בצורה סבירה?
ג. מה הדין כאשר צד אחד פשע בנהיגתו יותר מאשר הצד השני?
א. הכללים לחיוב שני נהגים שהתנגשו זה בזה במהלך נסיעה
הגמרא במסכת בבא קמא (מח:) אומרת:
אמר רבא ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין. טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב.
רש"י: שניהם ברשות – כגון ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס. או שניהן שלא ברשות – כגון שניהן רצין ברשות הרבים. הזיקו – בידים זה את זה, ואפילו שלא במתכוין. חייבין – דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין. והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה.
בגמרא מבואר, שאם שני אנשים שהתנגשו זה בזה הוזקו זה בזה, פטורים. אולם, אם הם הזיקו זה את זה, חייבים.
הנמוקי יוסף (שם טו:) כותב, שבעל קורה שהתנגש בבעל חבית, ונשברה החבית, נחשב כהוזקו. באותו אופן יש לומר, שגם בשתי מכוניות המתנגשות, יש להם דין של הוזקו, ולכן אם שני הנהגים נסעו 'ברשות' הם יהיו פטורים. אבל, אם אחד נסע 'ברשות' והשני 'שלא ברשות' יצטרך השני לשלם על הנזק שגרם לראשון.
ב. האם הנסיעה של כלי הרכב בנדון דידן מוגדרת כנסיעה 'ברשות'
בית הדין קבע, כי היות שצד א לא ציית לתמרור האט, פשוט שהוא נחשב כמי שנסע 'שלא ברשות'.
לעומת זאת, לגבי צד ב' יש אמנם מקום לומר, כי היות שאין לו שום תמרור, הרי שהוא נהג כשורה, ונחשב כאילו נסע 'ברשות'. מאידך, היות שהוא לא הסתכל לצדדים כראוי, ולכן לא הבחין במכוניתו של צד א', יש לומר שגם הוא נחשב פושע באופן הנסיעה שלו. שכן, אף שהגמרא (שם כז:) אומרת, שאדם שהעמיד כד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בכד ושברו, פטור הנתקל מלשלם על הכד'לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן', ואם כן נאמר אולי, שחובת הזהירות מוטלת על מי שעובר ברחוב ולא על היוצא מהחנייה. למעשה, בית הדין קבע, שטענה זו אינה נכונה בהקשר של נסיעה במכונית, ולגבי נסיעה במכונית, יהיה חייב היוצא מהחנייה להסתכל, אף שאין תמרור המורה לו לעשות כן.
פשיעתו של צד ב מגדירה את נסיעתו כנסיעה 'שלא ברשות', וזאת על פי הגמרא (מח.) הדנה במקרה שבו ראובן נכנס לחצרו של שמעון, וניזק שמעון. הגמרא אומרת, שאם שמעון ידע מכך שראובן נכנס לחצרו, אף אם בשעת הנזק עצמה הזיק שמעון שלא בכוונה, חייב. הגמרא אומרת, שזהו מקרה של אחד ברשות (=ראובן ששורו נכנס בידיעת שמעון לחצרו) ואחד שלא ברשות (=שמעון, שאין לו רשות להזיק לדברים שיודע שהם בחצרו).
הרי, שלמרות ששמעון לא נהג בחצרו בשונה מהרגיל, היות שהוא ידע ששורו של ראובן נמצא בחצרו, הרי הוא נחשב שלא ברשות בכך שלא נזהר מלהזיק לו. ועל כן, גם בנדון דידן, היות שצד ב היה צריך להסתכל אם נוסעות מכוניות בכביש שאליו הוא נכנס, הוא נחשב נוסע 'שלא ברשות'.
ג. הדין כאשר פשיעתו של אחד גדולה משל השני
ברור, שאף שצד ב פשע, פשיעתו קטנה מזו של צד א. למרות זאת, אין לומר שכאשר אחד נוסע שלא ברשות ובפשיעה גדולה, והשני גם הוא נוסע שלא ברשות אבל פשיעתו קטנה יותר, יהיה האחרון פטור. הדבר דומה לשניים שרצים ברחוב, ואחד רץ מהר יותר מחברו, שאם יתנגשו, ויוזקו, יהיו פטורים.
הרב יהונתן בלס, בית הדין לממונות גזית באר יצחק
לא פורסם
משאית שפגעה ברכב חוסם
תיאור המקרה
התובעת נהגה ברכבה הפרטי. היא התעלמה מתמרור עצור, ונכנסה לצומת. הנתבע נהג במשאית, וראה את הנתבעת נכנסת לצומת באופן שהפריע לו לעבור. הוא סימן לה לסגת לאחור, והיא נסוגה.
התביעה
התובעת טוענת, שהנתבע פגע בה עם משאיתו, ועליו לשאת בעלות תיקון הנזק.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהיה בטוח שהתובעת נסוגה למקום שמאפשר את מעבר המשאית שלו, כפי שסימן לה. אם לא עשתה כן, הרי גם היא אחראית לתאונה, ולכן הוא מוכן לשלם רק 50% מהנזק.
כמו כן, הוא טוען שאיננו יודע אם פגע במכונית של התובעת. המראות של משאיתו אינן מאפשרות לו לדעת אם הוא פגע במכונית של התובעת, או שהתובעת פגעה בטעות במשאיתו באשמתה הבלעדית.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את מלא עלות התיקון של המכונית.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. בירור עובדתי – האם הנתבע פגע בתובעת?
ב. האם הפוגע בחברו צריך לשלם את מלוא הנזק, כאשר האשמה תלויה גם בנפגע?
ג. האם ניתן לפטור את הנתבע משום שהתובעת חסמה את הדרך?
א. בירור העובדות
בפני בית הדין הופיע עד ראייה שראה את משאיתו של הנתבע פוגעת במכונית התובעת. היות שהנתבע איננו יכול להכחיש את דברי העד, הרי הוא חייב לשלם על פי עדותו של העד, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף יב):
מנה לי בידך שהלויתיך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני, ועד אחד מעיד שהלוהו, או שאמר הנתבע: איני יודע אם פרעתיך, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם.
הדבר נכון במיוחד, מאחר שראוי היה, שהנתבע ידע מה קורה בצדי משאיתו.
נוסף על כך, גם תצלומים של הנזק שנגרם למכונית מצביעים על פגיעה של משאית הפונה שמאלה לתוך הרחוב שבו עמדה המכונית של התובעת.
ב. הפוגע בחברו כאשר האשמה תלויה גם בנפגע
הגמרא בבבא קמא (מח.) אומרת:
אמר רבא ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב.
ופירש רש"י:
שניהם ברשות – כגון ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס. או שניהן שלא ברשות – כגון שניהן רצין ברשות הרבים. הזיקו – בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין. חייבין – דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין, והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה. דברשות פטור – בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה.
על פי דברי רש"י, כאשר התנגש אדם בחברו העומד במקום בו לשניהם רשות להלך, חייב המזיק בנזקים שגרם לחברו, אף שהזיק בלא כוונה.
אולם, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ג) כותב:
אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה, פטור.
עם זאת, כאשר המזיק היה יכול להיזהר ולא נזהר, גם לדעת הרמב"ם חייב לשלם (שם הלכה ח):
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה... היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה – חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה.
דהיינו, שאדם שהיה מוטל עליו להיזהר ולא נזהר, הרי זה כמי שעשה בכוונה.
ואמנם, בנדון דידן, הרי הנתבע הזהיר את התובעת, שנכנסה יותר מדי לצומת. ברמב"ם (שם) נאמר:
היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה – פטור, ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו – חייב, ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד – פטור.
דהיינו, שאזהרה של המזיק מספיקה. אלא, שבמקרה שציינו לעיל, דהיינו כאשר בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון, כתב הרמב"ם שבעל הקורה חייב, ולא סייג את הדברים, אם הזהיר את בעל החבית או לא. והטעם לכך, שרק כאשר המזיק מזיק באופן פסיבי – הוא עומד, ובעל החבית נתקל בו – אז נפטר המזיק על ידי אזהרתו את הניזק. אבל כאשר המזיק מזיק באופן אקטיבי – הוא נתקל בבעל החבית – אין האזהרה מספיקה. לכן, טענת הנתבע כי הזהיר את התובעת, איננה מספיקה כדי לפטור אותו, גם אם היה ברור שהיא התעלמה מן האזהרה לחלוטין.
ג. נזק שנגרם לרכב חוסם
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף ב) נאמר:
הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב... ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור.
מבואר, שכאשר ישנו חפץ החוסם את הדרך, מותר לעבור בדרך אף תוך כדי פגיעה בחפץ החוסם. עם זאת, בתוספות (בבא קמא לב. ד"ה ואם) מבואר, שגם אדם שהלך עם קורה הממלאת את כל רוחב הדרך, ופגע בחבית הנישאת בידי אדם ההולך לפניו שעצר לרגע, חייב, אף שלא היתה לו אפשרות ללכת בלא לפגוע בחבית. הטעם לכך הוא, שעצירה עם חבית, אין פירושה חסימת רשות הרבים, אלא עצירה רגעית, שהרי בעל החבית עומד ליד חביתו, ומיד כשיגידו לו לזוז, יזיז את חביתו.
על כן, אף אם התובעת לא חזרה אחורה מספיק, מוטל על הנתבע לדרוש ממנה לזוז עוד לאחור, ואינו יכול לטעון שחסמה בפניו את הדרך.
בית הדין לממונות גזית צפת
לא פורסם
חובת המעסיק בנזקים שגרם נהג שלו
תיאור המקרה
התובע שימש באופן מזדמן כנהג בעסק של הנתבע. באחת הפעמים שנהג התובע, הוא יצא לעקיפה, ונגרמה תאונה. הוא נתבע בתביעה פלילית בבית משפט, וכמו כן, הוא חויב לשלם חלק מהנזקים, במסגרת תביעה אזרחית מצד הנהג השני. הרכב אינו מבוטח בביטוח מקיף או צד ג'.
הוצע לתובע להודות באשמה, כדי שיגיע לעסקת טיעון בתביעה הפלילית. הודאה כזו תגרום להגדלת הפיצויים שהוא יצטרך לשלם לנהג השני.
התביעה
התובע טוען, שמקובל שהמעסיק מבטח את כלי הרכב של העסק לכל הפחות בביטוח צד ג'. אילו היה יודע שאין ביטוח, לא היה מסכים לנהוג ברכב. מסיבה זו, הוא תובע מהנתבע לשלם את הנזקים שהוא גרם.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, כי היות שהרכב היה מבוטח בביטוח חובה, היה מותר לתובע לנהוג ברכב. הוא אינו חייב לבטח בביטוח צד ג' את הרכב. יתר על כן, התובע היה צריך לנהוג בזהירות, ואם האשמה מוטלת עליו, אין הנתבע צריך לשלם במקומו.
גם במידה שהנתבע צריך לשלם, הוא אינו מוכן שהתובע יודה באשמה כדי להמעיט בעונשו הפלילי, ובכך יגדיל את התשלום שיצטרך הנתבע לשלם.
פסק הדין
לדעת הרוב, הנתבע צריך לכסות את הנזקים שגרם התובע. מאידך, אסור לתובע להודות באשמה.
לדעת המיעוט, על התובע לשלם בעצמו את הנזקים שגרם.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם מעסיק חייב בנזקים שעשה עובד שלו שפשע?
ב. האם העדר ביטוח מטיל את האשמה על המעסיק לגבי הנזקים שנגרמו לצד ג'?
ג. האם נהג שנסע ברכב שאמור להיות מבוטח, חייב בנזקים שנגרמו לרכב במהלך הנהיגה?
ד. האם אדם רשאי להודות בפשע על מנת להקטין את עונשו, כאשר הדבר בא על חשבון אדם אחר?
א. חיוב מעסיק בנזקים שגרם עובד שלו
המשנה במסכת בבא קמא (צח:) אומרת:
הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר את האבנים או שהזיקן – חייב לשלם.
מלשון המשנה משמע, שהדיון הוא לגבי האבנים שנשברו. על פי זה פסק הרמ"א (חושן משפט סימן שו סעיף ב):
הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם.
אמנם, המאירי ורבנו יונתן מלוניל מסבירים, שהדין במשנה נאמר אף לגבי אחרים שניזוקו על ידי אבני הכותל. ואף שהבנאי הזיק תוך כדי עבודתו, הוא חייב, משום ש'אדם מועד לעולם'.
ומוסיף רבנו יונתן מלוניל:
אבל בעל הבית פטור, שהרי כל המלאכה על האומן, ובעל הבית מסולק משם. ומשום הכי נקט דוקא קיבל, אבל אם היה שכיר יום, שלא נסתלק בעל הבית משם, השמירה מוטלת על שניהם, ושניהם משלמים.
מדבריו עולה, שאם פועל שכיר הזיק לצד שלישי, בעל הבית חייב, וחיובו הוא מדין שומר ולא מדין מזיק.
ב. חיוב מעסיק על נזקים שגרם רכבו, כשלא ביטח את רכבו בביטוח צד ג'
כל האמור בסוגיא שם הוא כאשר האומן גרם נזק תוך כדי עשיית המלאכה שאליה נשכר. בנדון דידן, התובע הזיק בדבר שלא נשכר אליו. תאונת הדרכים נבעה מאשמתו של התובע, ולכן לכאורה, אין האשמה יכולה ליפול על הנתבע.
התובע טען, שמקובל שהמעסיק מבטח את רכבו בביטוח צד ג', ואילו היה יודע שאין ביטוח שכזה, לא היה מסכים לנהוג.
לדעת הרוב, טענת התובע מתקבלת, שכן אכן מקובל שהמעסיק מבטח את רכבו, וטענת התובע שלא היה מסכים לנהוג ללא ביטוח, נראית סבירה ביותר.
בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' קנו) כתב:
ראובן שלח את שמעון שיקנה לו בית ידוע מגוי, והלך שמעון ונתפשר בסך מעות, ובין כך וכך נתחרט ראובן מלקנותו, והגוי הוליך את שמעון לערכאות, וטען שהוא היה אמצעי בין ראובן ובינו ושהיה שלוחו וגם שלא היה ביניהם כי אם דברים בעלמא, והגוי נתחזק והביא עדים שבעדו היה מדבר ושלא זכר איש אחר, וגזר הדיין שיקח שמעון הבית ויפרע לו המעות לגוי. ועתה תובע השליח ההפסד שהגיע לו מראובן, וראובן טוען שמזלו גרם.
המבי"ט מסיק, שאילו העסקה היתה מתבטלת באשמת השליח, היה השליח חייב, אבל היות שהנזק נגרם באשמת המשלח שביטל את העסקה, חייב המשלח.
בנדון דידן, אילו הנתבע היה עושה ביטוח לרכב, כמקובל, לא היה התובע צריך לשלם. ואם כן, הנזק נגרם לתובע באשמת הנתבע, ועליו לשלם אותו.
לדעת המיעוט, טענת התובע אינה מתקבלת. ראשית, לא הוברר מספיק לבית הדין שאכן המנהג הוא שהמעסיק מבטח את רכבו. כיוון שמדובר במנהג שאיננו ברור, אין הוא מחייב. זאת על פי דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק כג הלכה יב):
הנושא סתם, כותב ונותן כמנהגה מדינה... ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנים, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.
כדברים האלו נפסק גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סו סעיף יא) ושם כתב הגר"א (אות מח):
דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא. לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.
בנדון דידן, אין מדובר במעסיק מסודר, וגם התובע איננו עובד בקביעות, ולכן אין לומר שמדובר בהתרשלות של הנתבע.
ג. חיוב הנהג בנזקים שנגרמו לרכב שנהג בו כשאינו מבוטח
לדעת הרוב, היות שעל הנתבע היה מוטל לבטח את הרכב, הרי הוא צריך לשאת בנזקים שנגרמו לרכבו.
לדעת המיעוט, אמנם הנתבע לא היה אמור לבטח את רכבו, אלא שיש מקום לומר, שהתובע לא צריך לשאת בנזקים אלו גם כן, משום שחשב שהרכב מבוטח. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף ד) נאמר:
אפילו כשקבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה.
דהיינו, השומר מקבל אחריות על החפץ, רק בשווי החפץ הידוע לו.
הדין האמור בשולחן ערוך נכון רק כאשר המפקיד הטעה את השומר. אולם, במקרה שהשומר טעה מעצמו בהערכת שווי החפץ נחלקו האחרונים. המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ו סי' לד) סובר, שכל שהשומר ראה את החפץ, מקבל עליו שמירה בכל שוויו – בין רב ובין מעט. אולם, הש"ך (חו"מ סי' עב סק"מ) סבור שאם ישנה סבירות שהשומר טעה בהערכת שווי החפץ הנמסר לשמירה, קיבל עליו אחריות רק לשווי הפחות.
ואם כן, לדעת הש"ך, התובע רשאי לטעון, שלא ידע שהרכב אינו מבוטח.
עם זאת, נראה שאין הנדון דומה לראיה. הש"ך עצמו כותב (שם) במפורש, שבמזיק בידיים, חייב בכל שווי החפץ, ואם הנזק נגרם בפשיעה, דינו כשומר. ואם כן, יש לדון בשאלה האם התובע נחשב מזיק בידיים.
יתר על כן, בנדון דידן, התובע ידע כמה שווה הרכב. חוסר הידיעה שלו נוגע לשאלה האם הרכב מבוטח. חובתו לשמור היא בין אם הרכב מבוטח ובין אם לאו, ואם כן, מדוע הביטוח רלוונטי? בפרט יש לציין, שלדעת האור שמח (הלכות שכירות פרק ז הלכה א), אחריות השומר על הנזקים היא אפילו במקום שהבעלים יקבלו פיצוי מחברת הביטוח, ולכן בעל רכב שניזוק יכול לקבל פיצויים גם מהמזיק וגם מחברת הביטוח.
ואמנם, היה מקום לטעון שיש לפטור את התובע מהנזקים שגרם לרכב של הנתבע מטעם אחר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שד סעיף א) נאמר:
המעביר חבית ממקום למקום ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן. אבל תקנו חכמים, שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו.
בנדון דידן, אילו היה התובע יכול להישבע שהנזק לא קרה באשמתו, היה נפטר מהתשלומים. אלא, שהתובע אינו יכול להישבע כן, שהרי ודאי יש לו חלק בגרימת התאונה. מסיבה זו, יש לחייבו בנזקים אלו. אמנם, בגמרא (בבא מציעא פג.) מבואר, שלעתים ראוי שהמעביד ינהג בפועל לפנים משורת הדין:
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים.
רש"י: שקולאי – נושאי משאות, ותברו ליה שלא במקום מדרון, ובפשיעה, אי נמי בדיגלא.
מבואר מדברי רש"י, שאפילו כאשר הפועל פשע, יש למעביד לנהוג בו לפנים משורת הדין.
ד
הגמרא במסכת בבא קמא (ס:) דנה בשאלה, אם אדם רשאי להציל עצמו ממיתה ע"י גרימת נזק לממון של חברו, ומסיקה שאסור לעשות זאת.
לדעת רש"י, הדיון הוא על עצם הרשות להינצל – האם במקום פיקוח נפש מותר לגרום נזק לאחר. לעומת זאת, לדעת תוספות, פשוט וברור שמותר להינצל, והדיון הוא לגבי שאלת חיוב התשלומים. רוב הראשונים סוברים כתוספות, ובעקבותיהם פסק גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן שפח סעיף ב).
בנדון דידן, התובע רוצה להינצל מהתביעה הפלילית על חשבון הנתבע, וברור שאסור לעשות זאת, שהרי לא מדובר בהודאה על האמת, דהיינו שהתובע מודה שהוא אכן אשם, אלא רק בהודאה לקיצור הליכים בבית המשפט.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
