|
 גליון מס' 40 - תביעות נזיקין עקב תאונות בין כלי רכבעת לדוןשומת נזק בחפץ שהוא בעל ערך רק לבעליוהרב ניר ורגוןכאשר אדם הזיק חפץ של חברו, והתחייב בבית דין, יש לשום את שוויו של החפץ הניזוק. שוויו של החפץ אינו הסכום ששולם עבור החפץ בתחילה, שהרי אז היה מדובר בחפץ חדש. ולכן, יש לקבוע את שוויו של החפץ על פי שוויו בשוק של חפצים מיד שנייה, דהיינו כפי שוויו אילו היו מוכרים אותו כיום.
אלא, שישנם חפצים, ששווים, בעיני הניזק, אינו נובע משווים להימכר – חפצים שבשביל האחד הם יקרי ערך אך בעיני האחר הם חסרי ערך, כגון תמונות של חתונה, משקפיים שמותאמים לעיני בעליהם וכדומה. במדורנו נדון בשאלה, כיצד שמים את שווים של חפצים כגון אלו.
לכאורה, שאלה זו תלויה במחלוקת תנאים. המשנה (בבא קמא צו:) אומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אע"פ שהוא אסור בהנאה ואינו שווה ערך עבור כל יהודי, יכול הגזלן להשיבו לבעליו ולהיפטר מלשלם על מה שגזל. אמנם אם בא אדם והזיק את החמץ שגזל הגזלן, איבד הגזלן את יכולתו להחזיר את החמץ, והוא מתחייב לשלם את שווי החמץ בשעת הגזילה (אף שכעת אין החמץ שווה דבר). ואומרת הגמרא (בבא קמא צח:):
דאמר רבה: גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו לאחר הפסח – מחלוקת ר' שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי – חייב, לרבנן דאמרי: דבר הגורם לממון לאו כממון דמי – פטור.
לדעת רבי שמעון היות שהחמץ שווה כסף לגזלן (שכן החזרתו תפטור אותו מתשלום) הרי שמי שבא ומזיק לגזלן את החמץ חייב, שכן אף שהחמץ אינו שווה כסף מצד עצמו, יש לו שווי ביחס לאדם מסוים – דבר הגורם לממון, כממון. לעומת זאת, חכמים פוטרים. להלכה כתב הש"ך (חו"מ סי' שפו סק"י), שאין הלכה כרבי שמעון, ולכן שוויו של החפץ אינו נקבע על פי ערכו לבעליו, אלא על פי ערכו בעיני כל שאר העולם.
בדומה לקביעה שדבר הגורם לממון אינו כממון, כתב בנתיבות המשפט (סי' קמח סק"ב):
נראה דדבר שאינו שווה בעצמו למוכרו וליקח דמים בעדו, רק ששוה לאיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם.
נתיבות המשפט דן במי שיש לו זכות מעבר בשטח של חברו על מנת להגיע לשדה שלו. הבעלים של השטח שבו הייתה זכות המעבר, מכר את השטח לכמה אנשים. כל אחד מהקונים רשאי לטעון, שזכות המעבר נמצאת בשטח של הקונים האחרים, וממילא איבד בעל זכות המעבר את זכותו (שולחן ערוך חושן משפט סימן קמח סעיף ב). נמצא, שבמכירת הקרקע, גרם המוכר נזק לבעל זכות המעבר. נתיבות המשפט מסביר, כי היות שאין אדם בעולם שירצה לקנות זכות מעבר זו, שהרי היא מובילה רק לשדה אחד, אין לזכות זו שווי, ואין המוכר חייב לשלם לבעל הזכות.
מדברי נתיבות המשפט עולה לכאורה שכל חפץ שאין לו שוק, וממילא אין לו שווי שוק, אין המזיקו חייב לשלם.
הרב שלמה זלמן אויערבאך (מנחת שלמה תנינא סי' קלה) חולק על מסקנה זו:
נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו, ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה 'מכה נפש בהמה ישלמנה, ולשון 'ישלמנה' היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת, ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים.
הרב אויערבאך מסביר, שבאופן עקרוני, חיוב התשלומין של מזיק איננו לשלם את ערכו של החפץ בשוק אלא לאפשר לניזק להחזיר לעצמו את החפץ שהיה לו. ולכן, באופן עקרוני, חיוב התשלומים מוגדר על פי הסכום הנדרש כדי לתת ביד הניזק חפץ דומה לזה שניזוק. לכן, אף שהניזק לא יכול למכור את המשקפיים שלו, חייב המזיק לשלם לו בעבור קניית משקפיים חלופיים.
אמנם, הרב אויערבאך אינו בא לחלוק על נתיבות המשפט במקרה של זכות המעבר, שכן שם מדובר בזכות בעלמא, ולא בחפץ מוחשי. ובזכות, היכולת להימכר אכן מגדירה את השווי. ונביא את הראיה לדבר:
כתובה היא למעשה שטר חוב, ולכן, ניתן למכור כתובה, כשם שניתן למכור כל שטר חוב אחר. הגמרא (בבא קמא פט.) אומרת, שאילו היה דין שכאשר האישה מוכרת את כתובתה, דמי הכתובה היו שייכים לבעל, אי אפשר היה לחייב את עדים זוממים שבאים להעיד על אשה שאינה זכאית לקבל כתובה.
לכאורה דברי הגמרא קשים. שהרי, גם לו כאשר אשה מוכרת את כתובתה היה בעלה זוכה בדמים, הרי כל זמן שלא מכרה, הכתובה שייכת לאשה, ואם כן, אם לא מכרה את כתובתה, ובאים עדים להעיד שאינה זכאית לכתובה, מדוע אין הם חייבים לשלם אם נמצאו זוממים? מכאן ניתן ללמוד שזכות בממון שאיננה ניתנת להימכר אין משלמים על היזקה. רק כאשר מדובר בחפץ מוחשי, שוויו נקבע לא רק לפי היכולת למכור אותו, אלא גם לפי העלות של קניית חפץ דומה.
כדוגמא מודרנית לזכות שאיננה חפץ ממוני כותב הרב אויערבאך, שגם שכרטיס הגרלה אישי שאינו ניתן למכירה, כיוון שהוא עצמו איננו ממון אלא זכות לזכות בפרס אם יעלה בגורל, אם אינו ניתן להימכר לא יהיה חייב המזיק על היזקו.
יש לציין, שגם הרב אויערבאך מודה, שלפעמים שוויו של החפץ איננו תלוי גם ביכולת לקנות חפץ אחר דומה. מה יהיה הדין, במלוה המחזיק משכון, והסכים עם הלווה שאם יאבד המשכון, לא יצטרך הלווה להחזיר את החוב, אף ששווי המשכון נמוך מסכום ההלוואה, ובא אדם והזיק את המשכון. במצב זה, המלוה מוכן לשלם סכום גבוה תמורת המשכון, שהרי בהעדר המשכון איבד את ההלוואה, אבל סכום זה איננו מגדיר את שווי המשכון כשלעצמו.
להשלמת התמונה נביא דוגמא למצב הפוך שבו לחפץ יש ערך בשוק אך כשלעצמו הוא חסר ערך. הגמרא (בבא בתרא צד.) דנה במי שמעורבים בתבואתו העומדת למכירה צרורות עפר בכמות המותרת על פי המנהג, ובא אדם והוציא מתבואתו מספר צרורות עפר:
והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: בורר צרור מגרנו של חברו – נותן לו דמי חיטים.
דהיינו, שלמרות שהבורר לקח רק עפר, הוא חייב לשלם כאילו עפר זה היה חיטים. בתוספות (שם ד"ה נותן) הדעות חלוקות לגבי פשר חיוב זה:
פירש ריב"ם דהיינו כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון... ולר"י נראה דאתי אפילו כרבנן, דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזילה ליפטר בו, אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין.
שיטת ריב"ם שחיוב זה הוא כדעת רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון. שהרי, הצרור עצמו אינו שווה ממון אלא שאפשר להשיג באמצעותו ממון. אך ר"י סובר שדברי רבי שמעון מוסבים על דבר שלרוב האנשים אין לו שווי, ורק לאדם מסוים, במצב מסוים, יש לחפץ שווי. אך דבר שכולם יכולים למוכרו, נחשב כממון לכל הדעות. להלכה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכט סעיף ב) כשיטת ר"י שזהו היזק לכל הדעות.
נוכל אם כן לסכם ולומר, שנזק איננו נמדד רק ביכולת למכור חפץ, אלא ביסודו של דבר, שומת הנזק היא בסכום הדרוש להחזרת המצב לקדמותו. רק כאשר מדובר בזכות ממונית שאינה חפץ מוחשי, שווי הנזק הוא רק על פי היכולת למכור זכות זו לאחר.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
