|
 גליון מס' 44 - דיני אפוטרופסיםפסקי דיןהרב מ. שלזינגר, בית הדין האזורי תל אביב
פד"ר כרך ה עמ' 82-96
שכר לאפוטרופוס
תיאור המקרה
אדם נפטר, והוריש את רכושו לארבעת ילדיו. בצוואתו הוריש חלק מהרכוש לכל הילדים בשווה, ולגבי החנות שבבעלותו ישנה אי הסכמה בין היורשים בפרשנות הצוואה. התובע טוען שהנפטר הוריש את החנות לו בלבד, ואילו הנתבע טוען, שגם את החנות הוריש האב בשווה לכל האחים.
כאפוטרופוס מינה האב את אחד האחים, שהוא הנתבע. מתוקף סמכותו, מכר הנתבע את החנות לאדם אחר, בלא הסכמת התובע, וחילק את דמי המכירה בשווה בין האחים.
התביעה
התובע טוען שכל הרווח ממכירת החנות צריך להגיע אליו, היות שהוא היורש היחיד של החנות.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהחנות היתה שייכת לכל האחים, וממילא כולם צריכים לקבל חלק בשווה בדמי המכירה. כמו כן, הוא טוען שמגיע לו שכר על עבודתו כאפוטרופוס, ולכן לא זו בלבד שהוא אינו צריך להעביר סכום כסף נוסף לתובע, אלא שהתובע צריך לשלם לו בעבור העבודה.
פסק הדין
בית הדין קבע שהחנות שייכת לתובע בלבד, ולכן דמי המכירה שלו. לגבי שאלת התשלום לנתבע, קבע בית הדין שהוא מחל על שכרו.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. בבעלות מי היתה החנות שמכר הנתבע?
ב. האם אפוטרופוס זכאי לשכר על עבודתו?
ג. האם בנדון דידן הנתבע זכאי לשכר?
א. הבעלות על החחנות בנדון דידן
לאחר בירור בין הצדדים וקריאת נוסח שטר הצוואה, קבע בית הדין שהתובע צודק בפרשנותו, והחנות שייכת לו בלבד. על כן, כל הרווח ממכירת החנות אמור להישאר בידו בלבד.
ב. שכר אפוטרופוס
המשנה בשבועות (מה.) אומרת, שניתן להשביע את האפוטרופוס במקום שחושדים בו שהוא גונב כספים מהממון המופקד אצלו. אלא שהמשנה בגיטין (נב.) מסייגת את הדברים:
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים – ישבע, מינוהו ב"ד – לא ישבע; אבא שאול אומר: חילוף הדברים.
דהיינו, שיש להבדיל בין שני סוגים של אפוטרופוס: אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים קודם פטירתו, ואפוטרופוס שמינוהו בית דין. כאשר, אחד מהם נפטר משבועת האפוטרופוסים, והשני לא. בעיקרון, טעם הפטור הוא, שעל מנת שאנשים ירצו להיות אפוטרופסים, ויתרו להם על חובת השבועה. ובגמרא (שם:) מבואר, שטעמו של אבא שאול, הסובר שדווקא במינהו אבי היתומים ניתן הפטור, הוא שכאשר מינהו בית דין, יש בזה משום הכרה של בית הדין בכך שאותו אדם הוא מהימן, ולכן אנשים מוכנים להיות אפוטרופוס במינוי של בית הדין, גם אם עדיין יוכלו להטיל עליהם שבועה.
הנודע ביהודה (מהדורה תניינא חושן משפט סי'ן לד) מסיק מכך, שאפוטרופוס שמינהו בית הדין, אינו זכאי לשכר על עבודתו.
בנדון דידן, האפוטרופוס התמנה על ידי האב, ולכן היה מקום לומר, שהוא זכאי לשכר על עבודתו. אלא, שבית הדין ציין, שמדברי המאירי (גיטין נב.) משמע שאין לחלק בין שני סוגי האפוטרופסים. וזו לשון המאירי:
ומחכמי האחרונים, שכל אפוטרופוס שהתנה ליטול חלק בריוח, אף במינוהו אבי יתומים נשבע, כיון דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי. ומכל מקום, כל שלא התנה אינו נוטל כלום בריוח, שאם כן, היאך אמרו בכאן דלית ליה הנאה ואתי לאימנועי?!
דהיינו, שאילו האפוטרופוס היה נוטל שכר, לא היה טעם לחשוש שאנשים לא ירצו להיות אפוטרופסים.
אמנם, בית הדין קבע, שכל דברי המאירי נאמרו דווקא באפוטרופוס של יתומים קטנים. שכן היות שיש בזה משום מצוה, מוכן לעשות בחינם. אבל אפוטרופוס של יתומים גדולים, כפי שהוא בנדון דידן, מסתבר שאינו מוכן לעבוד סתם, שלא על מנת לקבל שכר.
וכן משמע גם מדברי רש"י (בבא מציעא לט.):
אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן – אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם, לפי שלא ימצאוהו, דבשלמא ליתמי – איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה, אבל לדיקנני לא שמעי להו.
ג. תשלום שכר לנתבע בנדון דידן
למרות שבאופן עקרוני בית הדין קבע שהיה מגיע שכר לנתבע, קבע בית הדין שהנתבע מחל על שכרו. שכן, בתחילה חילק הנתבע את הרווחים מהחנות בשווה בין היורשים, ולא ציין שעליו ליטול שכר. רק לאחר שהתעוררו התביעה והסכסוך, התחיל לדרוש שכר.
הרב יעקב רוזנטל, בית הדין האזורי חיפה
פד"ר כרך ג עמ' 154-160
אפוטרופוס ליתום שהגדיל
התביעה
אדם נפטר, ובצוואתו הוריש את רכושו לבנו, ואת שתי בנותיו הגדולות, שהן הנתבעות, רשם כאפוטרופסיות על רכושו של הבן שהיה קטן. לאשתו, שהיא התובעת, נתן הנפטר זכות לנהל את חנות הספרים שלו, ולהשגיח על בנו, למשך שנתיים. לאחר שחלפו אותן שנתיים, הגישה התובעת תביעת מזונות, מדין מזונות אלמנה.
תשובת הנתבעות
הנתבעות טוענות, כי היות שהבן, שהוא הבעלים על הרכוש, בן ארבע עשרה שנים וחצי, הן אינן אפוטרופסיות יותר, ולכן הן אינן צריכות להגיב לתביעה.
פסק הדין
בית הדין קבע, כי היות שהבן כבר גדול, הנתבעות אינן אפוטרופסיות שלו יותר.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הנתבעות משמשות כאפוטרופסיות מאחר שהבן כבר גדול?
ב. האם תביעה מהסוג הנ"ל בכלל צריכה להיות נדונה בנוכחות אפוטרופוס?
א. אפוטרופוס על יתום שהגדיל
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ סעיף א) נאמר:
מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו; ואם לא מינהו, בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים.
מבואר בשולחן ערוך, שחובת מינוי האפוטרופוס היא רק כאשר הנפטר הניח בנים קטנים. אבל לגדולים אין צורך למנות אפוטרופוס. אמנם, הרמ"א (שם סעיף כו) כתב:
מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים, יכולים לומר: אין אנו צריכין אפוטרופוס, אלא אם כן יש בו משום מצוה לקיים דברי המת.
ואם כן, גם אפוטרופוס שהתמנה לגדולים, או שמונה לקטנים והגדילו, אינו מפסיק להיות אפוטרופוס, אלא אם מחו בו היתומים.
עם זאת, הדברים אמורים רק כאשר האב מינה במפורש את האפוטרופוס גם לגדולים. אבל כשמינה אפוטרופוס סתם, כתב הריב"ש (סימן תסח), שאין דעתו אלא על הזמן שהיתומים קטנים, וכשיגדילו יפקע המינוי. ואף שבימינו, שמקובל לקרוא 'קטן' לכל מי שהוא 'קטין' על פי החוק, דהיינו עד גיל 18, אין זה יותר מאשר ספק בכוונת הנפטר, ומספק אין לתת לנתבעות מעמד של אפוטרופסיות.
אלא שעל כך יש להקשות מדברי הרמ"א (יורה דעה סימן קס סעיף יח) לגבי ההיתר להלוות כספי יתומים בריבית דרבנן, שכתב שגם כאשר היתום נהיה בר מצוה, עדיין מותר להלוות את כספו בריבית דרבנן, והיינו משום שהיתום עדיין אינו כשיר לנהל את ענייניו הכספיים, ואם כן נאמר שהוא הדין לגבי כל דין אפוטרופסות?
בית הדין הסביר, שבאפוטרופוסות של יתומים יש שני עניינים – ראשית, האפוטרופוס מנהל את ענייניו של היתום. ושנית, האפוטרופוס עושה זאת, בלי לקבל רשות ומינוי מאותו יתום.
העניין הראשון נובע מכך שאותו יתום אינו ראוי לנהל את ענייניו. לעניין זה נאמרו דברי הרמ"א ביורה דעה, שכל מי שאיננו יכול לנהל את ענייניו הכספיים, נחשב 'יתום', ויש לעזור לו, ובכלל זה להלוות את ממונו בריבית דרבנן.
אולם, לגבי העניין השני, כל שהגדיל היתום, הרי הוא יכול לקבוע אם למנות אדם שיטפל בענייניו או לא. ואמנם, אם הוא אינו נמצא כאן, כגון שבוי, רשאים להעמיד לו אפוטרופוס גם שלא בידיעתו, אבל אם הוא בפנינו, אין להעמיד לו אפוטרופוס אלא בהסכמתו. וממילא, היות שהבן היורש הגדיל, הוא רשאי לטעון שאינו רוצה באפוטרופוס, וממילא אי אפשר לתבוע שלא בפני הבן עצמו.
ב. ירידה לדין עם יתום
נוסף על הקביעה העקרונית, שהנתבעות אינן אפוטרופסיות, ציין בית הדין, שבנדון דידן גם אילו היו אפוטרופסיות, לא היה אפשר להוציא ממון מן העיזבון. בשולחן ערוך (חושן משפט שם סעיף יב) נאמר:
היה לאדם תביעה אצל היתומים, אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו, שמא יתחייב בדין. אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה, הדין קיים.
והיות שכל התביעה בנדון דידן היא חובה ליתום, אין לרדת לדין עם האפוטרופוס.
ואמנם, ישנה אפשרות לגבות מיתומים למזונות האשה, כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צה סעיף ו):
כשבאה האלמנה לבית דין לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות.
אבל דין זה הוא רק כאשר החוב ברור לחלוטין, אבל בנדון דידן הועלו הרבה שאלות אם יש כאן מקום לחיוב מזונות עבור התובעת, ולכן אין האפוטרופוס יכול לעמוד בדין.
הרב יוסף שלום אלישיב, בית הדין האזורי ירושלים
פד"ר כרך א עמ' 353-361
אפוטרופוס ליתום שהגדיל
תיאור המקרה
אדם נפטר, ובצוואתו הקדיש חלקים מרכושו לעניים. הוא ציווה כי על הטיפול ברכוש ובחלוקתו לעניים יופקד מוסד מסוים, שהוא הנתבע, והציב קווים מנחים לאופן שבו הוא מעוניין שחלוקת הרכוש תתבצע. בשטר הצוואה נקבעה גם ועדת ביקורת, שהיא התובעת בנדון דידן.
התביעה
התובעים טוענים, שהנתבע איננו מתנהל בהתאם להוראות שנכתבו בשטר הצוואה. ועל כן הם מבקשים מבית הדין למנות מנהל חלופי לעיזבון.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהוא עומד בכללים שנקבעו ע"י המוריש.
פסק הדין
בית הדין קבע שיש לפטר את הנתבע מניהול העיזבון, ולמנות אפוטרופוס חדש במקומו.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם ניתן לפטר אפוטרופוס החשוד בעיני בית הדין?
ב. האם הנתבע עמד בכללים שהוכתבו ע"י המוריש?
א. אפוטרופוס החשוד בעיני בית הדין
לאורך כל ההתדיינות, היה נראה שהנתבע איננו מעוניין לשתף פעולה. הוא השתדל לדחות את הדיונים השונים בטענות שאין בהן ממש וכן הלאה. הדבר עורר חשד גדול בעיני בית הדין, שמטרת הנתבע היא לכסות על מעשיו בהנהלת ההקדש, ולא לגלות את כל האמת.
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ סעיף ה) נאמר:
בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו, יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל, ומסלקין אותו ומעמידים אחר. אבל אם מינהו אבי יתומים, אין מסלקין אותו, שמא מציאה מצא. אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי היתומים, מסלקין אותו ומשביעים אותו, הואיל והוא מפסיד. הגה: ויש חולקין דאף כשמינוהו בית דין אין מסלקין אותו אלא אם כן באו עדים שהוא מפסיד.
דהיינו, שלדעת המחבר, אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, אין לסלק אותו אלא אם יש עדים שהוא מפסיד את נכסי היתומים, וחשד בעלמא אינו מספיק. מה שאין כן באפוטרופוס שמינהו בית דין, שחשד בעלמא מספיק כדי לסלקו. ואילו לדעת הרמ"א, גם במינהו בית דין, אין מסלקים אותו בחשד בלבד.
בנדון דידן קבע בית הדין, כי אופן ההתנהלות של הנתבע, נחשב יותר מאשר חשד בעלמא, והרי הוא דומה לעדות על כך שאינו אפוטרופוס ראוי, ויש לסלקו לכולי עלמא.
ב. עמידה בכללים שהוכתבו ע"י המוריש
בנדון דידן קיבל בית הדין עדויות על כך שהנתבע אינו עומד בכללים שהוכתבו ע"י המוריש. הרשב"א בתשובה (חלק ז סימן תמט) כותב:
שאלת: המקדיש שדה לעניים וצוה שיחלקו הפירות לעניים בכל שנה, ורצה הצבור לשנות ולהוציא הפירות לדברים אחרים, מהו. תשובה: אין רשות בידם ואפילו הסכימו בכך טובי העיר במעמד אנשי העיר, שכיון שצוה שיחלקו הפירות לעניים גילה דעתו שאינו רוצה שישנו בזה כלל, ואינו דומה לרשאים לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו, דהתם בצדקה שהיא נגבית בכל יום וכל הנותן על דעת גבאים הוא נותן והגבאים גובין לפרנס העניים ליום או יומים כדי ספוקם ואם יצטרכו יותר יחזרו ויגבו. והוא הדין למי שמתנדב נר או מנורה לבית הכנסת וכו' דהתם דוקא כשיש ספק לבית הכנסת יותר מזה, אבל בזמן שאין הצבור מספקים צרכי ענייהם לגמרי ואין ממלאים חסרונם ועמד היחיד והקדיש לעניים להוסיף על קצבתם, אין ספק שאין הצבור רשאי לשנות הקדש זה לדברים אחרים, ואם עשו כן הם גוזלים את העניים. וזהו ששנינו מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני וכו'. וכזה כתבו גדולי האחרונים ז"ל:
ועל כן, ברור שהנתבע היה חייב לעמוד בכללים שהוכתבו ע"י המוריש, ואי עמידה בכללים אלו, הרי היא מעילה בתפקידו ועילה לסלקו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון מספר 44
גליון מספר 44