|
 גליון מס' 44 - דיני אפוטרופסיםעת לדוןיחסי עובד-מעביד בין המזמין שירותי קבלן לעובדי הקבלןהרב עקיבא כהנאהשבוע נעסוק בחוק 'אחריות מזמין שירותי קבלן לזכויות העובדים'. עיקרו של החוק הוא, שעל המזמין שירותים מחברת כח אדם, מוטלת האחריות לכך שהעובד יקבל את הזכויות המגיעות לו על פי חוק.
ברצוננו לבחון את החוק מבחינה הלכתית - בהנחה שישנם זכויות מסוימות לעובדים, האם ניתן לחייב את מזמין שירותי החברה בתשלום חובות מעסיק כלפי העובד.
לצורך הדיון נשתמש במונחים הבאים:
המזמין – מקבל שירותי חברת כח האדם.
המתווך – חברת כח האדם (או חברת ההשמה, באופן ששכרם משולם על ידי המזמין).
הגמרא בבבא מציעא (עו.) מתייחסת למקרה שבו מתווך שוכר פועלים עבור בעל הבית. הגמרא מבחינה בין מקרה שבו אמר המתווך לפועלים 'שכרכם על בעל הבית', דהיינו שהמתווך רק מביא את הפועלים, ובעל הבית הוא המשלם (המתווך מתפקד כמו חברת השמה), לבין מקרה שבו אמר לפועלים 'שכרכם עלי', שאז המתווך בעצם מספק שירותי כח אדם. במקרה שהמתווך אמר 'שכרכם עלי' נאמר בגמרא, שבעל הבית חייב לשלם למתווך 'מה שההנהו', אף אם לא היה סיכום מראש בין בעל הבית למתווך.
בגמרא הזו, לא נידונה השאלה, האם ישנים יחסים בין העובד ובין המזמין. אדרבה, הגמרא אומרת שאם אומר המתווך שכרכם עלי, אזי נותן להם שכרם משלו, והוא זה שיחזור ויתבע את בעל הבית.
כך נראה לכאורה גם מסוגיא נוספת (שם קי: - קיא.):
תנו רבנן: האומר לחבירו: 'צא שכור לי פועלים', שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו. היכי דמי? אי דאמר להו שכרכם עלי - שכרו עליו הוא, דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. לא צריכא, דאמר להו: שכרכם על בעל הבית.
בגמרא מבואר, שכאשר המתווך אינו משלם לפועלים המזמין אינו עובר על איסור בל תלין. מכאן הסיק הרב אורי סדן ('העסקת עובדים של חברת כח אדם' תחומין כו עמ' 394 ואילך), שאין שום יחסי עבודה בין המזמין לבין העובד, ולכן לא שייך כלל שיהיה לו אחריות כלפי העובד. אמנם, אין זו ראיה מוכרחת, שכן, לא ניתן להסיק מדין של בל תלין לגבי שאר החובות המשפטיות בין עובד למעביד. שהרי ישנן הרבה מגבלות, הגורמות לכך שגם מעסיק ישיר לא עובר בבל תלין, לדוגמא (שם):
הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין. מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי.
הנה כי כן, אם העובד יודע בשעה שבא לעבודה שהמעסיק לא אחראי לתת שכרו בזמן, אין המעסיק עובר בבל תלין, אף שוודאי מוטלת עליו החובה לשלם. ואם כן גם מהסוגיא הקודמת אין להוכיח שהמזמין אינו חייב בשכר הפועלים שהעסיק המתווך, אלא רק שלא חלים עליו דיני בל תלין.
בסוגיא נוספת בבבא מציעא (קיח.) נאמר שיש הבדל בין פועל שעובד אצל מתווך בשל הפקר, כגון שהמתווך שכרו לקטוף פירות בשדה הפקר, שאז המתווך יכול לומר לפועל 'טול מה שעשית בשכרך', לבין פועל העובד אצל מתווך בשדה חברו, שאז המתווך אינו יכול לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך'.
רש"י (ד"ה בשל הפקר) מבאר שההבדל נעוץ בעובדה שבהפקר, המתווך כלל לא נחשב מעסיק (ואולי גם לא מתחייב בשכרו של הפועל), כיון שאינו קונה את מה שהגביה העובד, ולכן יכול לומר לו 'טול מה שעשית'. עם זאת, רש"י אינו מסביר, מדוע כשעבד הפועל בשדה של אדם אחר, אין המתווך יכול לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך'. בשאלה זו עוסק הרשב"א (שם ד"ה כאן בשל הפקר). הרשב"א אומר, שבין אם הפועל עובד בשדה של אדם אחר ובין אם עובד בשדה הפקר, סוף סוף הוא עושה מלאכה בעבור המתווך, ואם כן, שואל הרשב"א, מדוע אין המתווך מתחייב לשלם לו? מדוע שכרו של הפועל תלוי בכך שהמתווך עתיד לקבל שכר מאדם אחר?
הרשב"א מתרץ, שלמעשה הפועל מתחייב למתווך רק מדין 'ערב'. בגמרא בקידושין (ז.) נאמר, שאם אשה אומרת לאדם מסוים 'תן מנה לפלוני, ואקדש אני לך' הרי היא מקודשת מדין ערב. דהיינו, כשם שהערב מתחייב למלוה, וזאת שמשום שרק על סמך הבטחתו לשלם במקרה שללווה לא יהיה כסף, הסכים המלוה לשלם, והרי זה כאילו הערב בעצמו לווה. כך גם במקרה של הגמרא בקידושין, האשה התקדשה כיוון שעל סמך 'הבטחתה' נתן המקדש כסף לאדם שלישי.
הרשב"א מסביר, שחובתו של המתווך לשלם לפועל נובעת גם כן מדין 'ערב' – היות שהפועל עבד אצל המזמין על סמך הבטחתו של המתווך לשלם לו, מתחייב המתווך לשלם.
והנה, בדין ערב ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה, מה קורה כאשר ראובן אומר לשמעון 'זרוק מנה לים, ואתחייב לך'. במקרה זה, שמעון מוציא כסף על סמך הבטחתו של ראובן, אלא שהכסף לא מגיע לאדם אחר כמו בערב רגיל, אלא נזרק לים, ויש דעות בראשונים, שבמקרה זה ראובן לא מתחייב לשמעון מדין ערב. הרשב"א סובר, שכאשר המתווך אומר לפועל לעבוד בשדה הפקר, הרי זה דומה ל'זרוק מנה לים ואתחייב לך', שאינו מתחייב, ולכן רשאי המתווך לומר לפועל 'טול מה שעשית בשכרך', כיוון שאינו חייב לשלם שכר לפועל.
משיטת הרשב"א עולה, שהעובד עובר בעבור המזמין, אלא שהמתווך התחייב לשלם לו את שכרו בגין עבודה זו. הרב דב הלוי טורק (מטה לוי בבא מציעא סי' כח אות טז) הבין, שאמנם, המתווך נחשב כערב בעבור תשלום המזמין, אבל ברור שגם למזמין יש חיוב של מעסיק כלפי העובד, שכן, אם אין מלוה אין גם ערב. אמנם מדברי הראשונים בקידושין נראה שדבר זה אינו ברור, וחיוב מדין ערב אינו דורש שיהיה 'מלוה' בהכרח.
נמצא, שגם לשיטת הרשב"א אין הכרח שהמזמין יהיה חייב בשכרו של הפועל.
גם בלא דעת הרשב"א, נראה שאם העובדים אינם יכולים ליטול מהמזמין שכר מדין שכירות, שהרי הוא לא המעסיק, עדיין הם יכולים לתבוע מהמזמין שכר בעבור עבודתם, כמו שראינו לגבי יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות (ב"מ קא.) שיכול לתבוע מבעל הבית – המזמין – את שכרו, וכמו שראינו לגבי פועלים, שאם עבדו שלא בידיעת בעל הבית, יכולים לתבוע את שכרם, מדין 'מה שההנהו'.
נוסף על כך, במידה שהמזמין עוד לא שילם למתווך, רשאי הפועל לתבוע את המזמין מדין שעבודא דר' נתן (פסחים לא.):
תניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה ונותנין לזה – תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו.
וכיוון שהמזמין חייב למתווך, והמתווך חייב לעובד, נוצר חיוב ישיר בין המזמין לבין העובד, מכוח שעבודא דר' נתן.
נמצא, שיש שלוש דרכים לדון בחיוב המזמין בשכרו של הפועל – מדין שכירות פועלים על פי הבנת המטה לוי בשיטת הרשב"א, מדין 'מה שההנהו' כדין 'יורד לשדה חברו ברשות', ומדין שעבודא דר' נתן.
אחת הנפקותות בין הדרכים האלו היא לגבי שאלת זכויות העובד.
לפי דרכו של המטה לוי, היות שהמזמין נחשב גם הוא כמעסיק, ניתן להניח שחלות עליו כל חובות מעביד לעובד. לעומת זאת, אם מדובר בחיובים מדין מה שההנהו, יש לדון מה המצב כאשר בפועל ניתן להשיג את אותה עבודה ללא תשלום זכויות עובד, ע"י העסקת חברה קבלנית, אלא שהחברה הקבלנית מתעלמת מחובותיה החוקיות לשלם את זכויות העובד (מתוך הנחה, שלחוקי העבודה הקובעים שאין תוקף למחילה על חלק מזכויות העובד, יש תוקף הלכתי, עיין במאמרו של אהרון פלדמן 'תוקפו ההלכתי של חוק שכר המינימום, באתר 'הלכה פסוקה').
אם התשלום הוא מכוח 'שעבודא דרבי נתן' הוא מוגבל לגובה החוב של המזמין כלפי המתווך, אם כי אין זה משנה מכוח מה מגיע החוב של המזמין למתווך (כגון שחייב לו כספים מסיבות נוספות).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון מספר 44
גליון מספר 44