גליון מס' 45 - גליון מסכם

עת לדון

חוק לשון הרע (בושת דברים)

למעשה, חוק לשון הרע, איננו נוגע בלשון הרע במובנה ההלכתי, אלא מהותו היא פיצוי עבור פגיעה בכבודו של אדם, שנוצרה על ידי פרסום דברים שפוגעים בו. המקבילה ההלכתית של עניין זה היא אולי תשלומי בושת דברים . בגליון זה נדון בחיוב תשלומים במקרה של בושת דברים.

הגמרא בבבא קמא (צב.) קובעת כי על בושת דברים אין חיוב תשלומים:

אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו בדברים פטור מכלום.

אמנם, הרא"ש (שם פרק ח סי' טו) ובעקבותיו השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכא סעיף לח) פסקו:

ביישו בדברים פטור, ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו, ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש.

ובבית יוסף מובא עוד שפיוס זה הוא "עד שיפייס המבוייש כראוי לפי כבודו". מדברי השולחן ערוך, נראה כי המוציא שם רע על אדם, חייב לפייסו בממון לפי כבודו, אך אין זה מן הדין אלא מתקנת חכמים שבכל דור.

מוציא שם רע והוא אמת

הרמ"א (חושן משפט סימן תכא סעיף לח) כותב:

הקורא לחבירו עבד או ממזר והוא אמת, פטור, אבל אם לא יוכל לברר אע"ג דשמע כן שאחרים דברו כך לא נפטר בכך.

הרמ"א  אמנם אומר שאם הוציא שם רע על חבירו והוא אמת פטור, אך מטיל את חובת הראיה על המוציא שם רע. השבות יעקב (ח"א סי' קעט) סובר שאם מדובר במקרה שאדם מוציא שם רע על חברו במצב שבו אין לציבור תועלת בפרסום העניין, גם אם הם אמת, חייב על בושת. הוא מבאר שהפטור של הרמ"א כשהוצאת השם רע היא אמת, הוא רק במקרה שיש תועלת בפרסום. החות יאיר (סי' סב) מחזיק גם הוא בדעה זו, ומוכיח זאת מכך שלא ייתכן שאם אדם עבר עבירה אי פעם בימי חייו יזכירו לו זאת כל ימי חייו ולא יוכל לעשות תשובה. לעומת זאת המהרש"ל (בבא קמא פרק ח סי' מז-מח) סובר שגם אם אין תועלת בפרסום, אינו חייב לשלם קנס, אם גינה אותו בדבר אמיתי שיש בו.

סוג החירוף

הסמ"ע (שם סקנ"ו) מביא את דברי מהר"ם מריזבורק:

האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או או נואף או פסול או נבל – לוקה, אבל אם קראו טמא או כלב או שאר חירופין אין בהן דין אלא צריך לפייס חבירו.

כלומר, הסמ"ע מבאר שיש חילוק בין מחרפו בדבר שהוא פסול יוחסין לבין מחרפו בדבר שהוא סתם חירוף אבל אינו פסול יוחסין או פסול עבירות. על סתם חירוף אין חיוב בושת גמור, אף שהתבייש, אם כי צריך לפייס את חברו. החוות יאיר (סי' סה) הפך זאת לכלל:

אין דין שם רע רק באיסור לאו, או שפסלו לבא בקהל מחמת לאו, הן בפרט או בכלל כגון: משומד, פושעי ישראל, רשע, מסור.

אמנם, היה ניתן לבאר את הסמ"ע באופן אחר מהחוות יאיר, ולומר שהחילוק הוא בין כינויים שיתכן שהם נכונים, כגון 'ממזר', ובין כינויים שברור שאינם נכונים כפשוטם כגון 'כלב', שהרי ברור שמבייש אדם ולא כלב.

מתרץ דיבורו באופן רחוק

מה קורה כאשר המבייש יכול לתרץ דיבורו באופן רחוק?

לדעת מהר"י לבית לוי (ח"ה סי' מח) כיוון שבושת דברים איננה חמורה כל כך, רשאי לתרץ דיבורו, וגם אם אמר דברים חמורים, כמו עבד, יכול לומר שהתכוון לומר עבד עברי אף שהדבר רחוק, ובכך להיפטר מחיובים.

לעומת זאת, המהרש"ל (שם סי' נב) סובר שלא ניתן לתרץ את דיבורו. שכן כל עניין הבושת הוא שמה שאמר המבייש נשמע באוזני בני אדם כבושת, ואם כן איך יכול לתרץ דיבורו, והרי בני האדם שומעים באופן שמבייש את פלוני המתבייש.

הפסיד עבודה וכסף בגלל שם רע

תרומת הדשן (סי' שז) דן באדם שהוציאו עליו שם רע, וכתוצאה מכך נאלץ להתפטר ממשרתו, וכעת לא מצא עבודה. תרומת הדשן פוסק, שהמבייש פטור מלפצות בגין אבדן העבודה, כיוון שזה נחשב כגרמא ולא כגרמי. עם זאת, הוא מסיים, כדברי הרא"ש:

אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מכל מקום אם רצו הבית דין וקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין.

אמנם, בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תנינא סי' עב) טוען על פי קצות החושן (סי' שלג  סק"ב) שכשהתורה חידשה דין שבת, היא חידשה שגם אם אדם מזיק עבודתו של אדם אחר בגרמא, חייב. ולכן במקרה של תרומת הדשן פוסק השואל ומשיב בניגוד לדעת תרומת הדשן, שהאדם המוציא שם רע יהיה חייב ממון על ביטול עבודתו, מדין שבת.

גם לפי השואל ומשיב, לא יהיה חייב המוציא שם רע על הפסד כספי שנוצר לאדם שהוציא עליו שם רע, כמו למשל אם הוצרך למכור דירתו בזול, וכדומה.

חיוב מלקות, ואופן חישוב גובה הקנס

בגמרא בקידושין (כח.) מבואר כי הקורא לחבירו ממזר לוקה ארבעים מלקות. וכתבו הראשונים שהכוונה היא שלוקה מכת מרדות מדרבנן. וכתב המהרש"ל, שאין דין זה אמור דווקא כשקורא לחברו ממזר, אלא חיוב המלקות קיים גם בהוצאת שם רע אחרת.

לחיוב מלקות זה יש משמעות גם בדיני ממונות, משום שהראשונים כתבו (הובא ברמ"א חושן משפט סימן ב) שאם רוצה לפדות עצמו מהמלקות ע"י ממון ניתן לפדות עצמו, ותלוי מה חביב לו יותר, ולכן בימינו שאין מלקות, ניתן לומר שיחשבו את הקנס לפי הממון שעולה המלקות. חישוב כמה שווה כל מכה נמצא בדברי החתם סופר (שו"ת חושן משפט סימן  קפא).

העולה מדברינו הוא, שכדי להתחייב בקנס מחמת לשון הרע, צריך שתהיה תקנה המסדירה קנס על הוצאת שם רע. לעניין זה, ייתכן בהחלט שחוק לשון הרע יכול להיחשב כתקנה שכזו לגבי המקרים שבהם על פי ההלכה היה מקום לחיוב קנס. חיוב זה קיים כאשר המבייש אמר משהו שהוא חירוף לגבי עבירה שעשה המתבייש, או פסול שיש בו, ולא סתם חירוף, וכן שהחירוף אינו אמת (לחלק מהפוסקים).

גם במקום שמדובר בחירוף שאינו פסול מחמת עבירה וכדומה, אם המתבייש הפסיד מקום עבודה, יש לחייב פיצוי על הפסד העבודה בתורת קנס, ולדעת חלק מהפוסקים גם מדינא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר