גליון מס' 50 - נזיקין

פסקי דין

בית הדין הרבני לממונות, מעלה אדומים

אתר דין תורה

פיצוי על הפסד פרמיה של ביטוח רכב

תיאור המקרה

בין רכבו של התובע לזה של נתבע התרחשה תאונה. בתאונה ניזוק רכבו של התובע, והנתבע הודה באשמתו בתאונה. על פי הערכת השמאי, הנזק שנגרם לרכב היה כזה, שלמעשה יש כאן 'אבדן גמור', ועל כן הרכב לא תוקן, אלא חברת הביטוח פיצתה את התובע במחיר המחירון של הרכב.

לתובע ניתנה הברירה אם לתבוע את הפוליסה שלו עצמו, ואחר כך לתבוע את הפוליסה של הנתבע, או לתבוע רק את הנתבע, כמקובל. משיקולי נוחיות שלו, העדיף התובע את האפשרות הראשונה.

על פי ההסכם עם חברת הביטוח, במקרה של אבדן הרכב, התובע משלם את דמי הביטוח על שנה מלאה, אף שבאמצע השנה איבד למעשה את רכבו, ויצטרך פוליסה חדשה לרכב החדש.

טענות התובע

התובע תובע מן הנתבע לשלם לו את ההפסד שנגרם לו מחמת התאונה, דהיינו את דמי הפוליסה שהתובע נאלץ לשלם לריק. סכום זה נמוך מדמי ההשתתפות העצמית של הנתבע, ולכן אין אפשרות לתבוע את פוליסת הביטוח של הנתבע.

תשובת הנתבע

הנתבע טען שהוא אינו צריך לשלם את הפסד הפוליסה, כיוון שהפסד זה הוא רק גרמא. את התשלום עבור הנזק לרכב, בוודאי שאינו צריך לשלם, כיוון שהתובע כבר קיבל פיצוי מחברת הביטוח שלו. נוסף על כך, התובע היה יכול לתקן את הרכב בעלות נמוכה יותר במוסך ערבי, וסכום זה הנתבע היה מוכן לשלם.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבע במלא סכום התביעה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם קבלת דמי הביטוח פוטרת את המזיק מלשלם?

ג. האם יש לפטור את הנתבע מלשלם משום שהנזק הוא גרמא?

א. פיצוי לניזק מבוטח

בשו"ת המהרש"ם (חלק ד סימן ז) דן במי ששרף את בית חברו, והבית היה מבוטח. המזיק טען, שכיוון שהבית מבוטח והניזק קיבל פיצוי מחברת הביטוח, לא מוטל עליו לשלם. וכתב המהרש"ם:

בשעה ששרף הבית נתחייב בתשלומין, ואם הבעל הבית הרוויח ולקח אסיקיראציע (-ביטוח) מה לו לזה בכך... ואם כן החיוב של השורף במקומו עומד... מלבד כל אלה (הראיות), הדבר פשוט בעיני מסברא, שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע, והוא ריווח של מסחר, והלא גוף הבית הוא של הבעל הבית, והוא שורפו, ואיך יעלה על הדעת, שהוא ירויח על ידי שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים שיופטר השורף על ידי זה. ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעל הבית, אם עבור עצמו, ואם עבור חבורת האסיקראציע, ואם הוא (-כלומר בעל הבית) יקחהו לעצמו ולא יתן לבעלי האסיקראציע (-כפי שהיה מחויב בחוק בזמנו) מה לו להשורף בזה?

דהיינו, הסכום שהניזק מקבל מחברת הביטוח, הוא עסק עצמאי בין הניזק ובין חברת הביטוח, והוא אינו פוטר את המזיק מלשלם על הנזק שנגרם לתובע. סברא זו כותב גם האור שמח (הלכות שכירות פרק ז). ואף שבשו"ת הרי בשמים (מהדורה תניינא סימן רמה) חלק על האור שמח, קבע בית הדין כי העיקר כסברת האור שמח.

לסברת המהרש"ם והאור שמח, היה התובע רשאי לדרוש מהנתבע את מלא סכום הנזק. חיוב זה אינו על נזק בגרמא, אלא נזק במעשה - הנזק שהזיק הנתבע לרכבו של התובע. ואמנם, למעשה התובע דורש רק את הפסד הפרמיה. במקרה כזה, אין בית הדין חייב לתת לתובע יותר מאשר הסכום שהוא תבע, וזאת על פי האמור ברמ"א (חושן משפט סימן יז סעיף יב), משום שרואים את התביעה המופחתת של התובע כמחילה.

עם זאת, את הסכום שהתובע תובע חייב הנתבע לתובע מן הדין. אף אם התובע עצמו טען, שהסיבה לתביעה היא חיוב נזיקין על הפסד הפרמיה, שיתכן שהוא גרמא, וכפי שעוד יבואר להלן, אין זו אלא הסיבה לכך שלא מחל על מלא הסכום, אבל בסופו של דבר, התובע לא מחל על סכום זה, וממילא הנתבע חייב לשלם אותו בתורת מזיק בידיים, ולא בתורת נזק בגרמא.

אף אם נאמר שהתובע מחל על הסכום כולו, ותבע רק על אבדן הפרמיה בתורת נזק, ברור שמחילה זו נעשתה בטעות, ומחילה בטעות אינה מחילה.

ב. חיוב המזיק בהפסד הפרמיה מדיני נזיקין

באופן עקרוני, הנזק שנגרם לתובע מאבדן הפרמיה, הוא נזק של גרמא. ואין לומר שיש כאן חיוב מ'דינא דגרמי', משום שלדעת הרא"ש, על מנת להתחייב מדינא דגרמי, צריך שהנזק יתרחש מיד בשעת המעשה, ושיהיה צפוי מראש שהנזק יגרם כתוצאה מהמעשה (-ברי היזקא).

בנדון דידן, הנזק של הפסד הפרמיה לא התרחש בשעת המעשה, ואף לא היה צפוי מראש, שכן לא לכל אדם יש ביטוח מקיף, ואף אם יש לו, לא בכל מקום קיים התנאי הקובע שהמבוטח אינו זכאי להחזר דמי הביטוח.

עם זאת, בית הדין קבע שיש מקום לחייב את הנתבע על הנזק שגרם משני טעמים:

ראשית, הניזק נהנה מהנזק. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פח) דן במי שגרם נזק לרכבו של חברו. הניזק ויתר על תביעת הנזק עצמו מהמזיק, ותבע את חברת הביטוח. אולם, את עליית הפרמיה הוא תובע מהמזיק. וכתב, שאף שעליית הפרמיה היא גרמא, חייב המזיק לשלם. וטעמו:

אין לפטור הנתבע (-מהפסדים אלו), דהרי בודאי אם החברה לא תשלם (כלומר אילו לא תבע הניזק את הביטוח), אז על הנתבע לשלם (את הנזק), ובנידון דידן נמי, אם היה התובע אומר שאין רצונו לתבוע ההפסד מהחברת בטחון מחמת שיפסיד יותר על ידי זה, היה הנתבע מחויב לשלם... והוא בקש מהם לטובת הנתבע... והלואי אם לא התחיל לבקש מהם, והרבה הפסיד... אם כן, לא עדיף ממה שלא שלמו, וזה לא שייך לדין גרמא לומר דאין לחייב להנתבע על גרמא, דהרי חיובו על ההיזק הוא מדין פושע, ורק אנו רוצים לפוטרו מטעם שלא היה להתובע היזק מחמת שהחברה (של הביטוח) שלמו לו, על זה אנו אומרים שלא הוי תשלומין מחמת שיצא שכרו בהפסדו.

העיקרון שמחדש ה'מנחת יצחק' הוא, שאין אפשרות לאדם להיפטר בטענת גרמא, כאשר אלמלא הוצאה של הניזק, היה המזיק חייב לשלם על נזק שנעשה בידים.

בית הדין מצא מקור לסברא זו בדברי הרא"ש (בבא קמא פרק ב אות ו). הרא"ש יוצא מן הדיון  במי שדר בדירת חברו שלא ברשות. הכלל הוא, שאם אותה החצר אינה מיועדת להשכרה, אף שמי שגר בחצר היה משלם עבור שכירות, הרי זה 'זה נהנה וזה לא חסר' ופטור. הרא"ש דן במקרה הפוך - זה לא נהנה וזה הפסיד, כגון אדם שאין דרכו לשלם שכירות, וגר בחצר העומדת להשכרה. הרא"ש כותב שלמרות שהנזק שגרם הפולש לבעל החצר, דהיינו מניעת הרווח שהיה בעל החצר יכול להרוויח אילו החצר היתה פנויה, הוא גרמא בעלמא, הפולש יהיה חייב לשלם. וטעמו: 'משום שאכל חסרונו של זה'.

גם בנדון דידן, בעקרון הנתבע היה צריך לשאת במלא ההפסד שנגרם לתובע. גם לדעות החולקות על המהרש"ם והאור שמח, וסוברות שבמקרה שהניזק מבוטח אין על המזיק חיוב תשלומים, ברור שהמזיק נהנה מההוצאות שהניזק הוציא עבור הביטוח, ולכן הניזק אינו יכול להיפטר מחיובי גרמא, שכל סיבתם הוא העובדה שהניזק ביטח את עצמו.

הנימוק השני  לחייב על גרמא בנדון דידן הוא דברי הרמ"א (חושן משפט סימן שפו סעיף ג):

יש אומרים דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס

ואף שהש"ך (שם סקכ"ד) צמצם את היקפה של שיטה זו לדוגמאות המפורשות בש"ס בלבד, הסמ"ע (סק"ח) הבין שלשיטה זו בית דין רשאי לחייב משום גרמי בכל נזק מצוי ושכיח, וכן פסק ערוך השולחן (חושן משפט סימן שפו סעיף כ).

היות שנזקים מתאונות דרכים מתרחשים באופן תדיר ביותר, ובדרך כלל הצדדים מבוטחים, יש לבית הדין להחמיר ולחייב מדינא דגרמי גם על נזק עקיף, כדי לגרום לציבור לנסוע בזהירות.

בית הדין לממונות גזית, שדרות

אתר דין תורה

עסקה שנערכה באמצעות מתווך

תיאור המקרה

לתובע היתה הטבה אצל חברת סלולר מסויימת, לרכישת מכשירים כאשר התשלום יהיה 900 ש"ח למכשיר, או 36 חודשי שימוש במכשיר. התובע עצמו לא היה צריך להשתמש בהטבה זו, אולם הוא רכש ארבעה מכשירים, לשימוש של הנתבע, שאיתו הוא בקשרי עסקים. מי שחתם על החוזה עם חברת הסלולר הוא התובע, אם כי הנתבע היה נוכח בשעת חתימת החוזים.

לאחר 3 חודשים הפסיק הנתבע את השימוש במכשירים, ולאחר 5  חודשים נוספים, הוא החזיר את המכשירים לתובע. משמעות הפסקת השימוש במכשירים היא, שהתובע יצטרך לשלם עליהם לחברת הסלולר.

חודשיים לאחר מכן, פנה התובע לחברת הסלולר, והסדיר עמה את תשלום החוב במכשירים אלו - חוב זה כולל תשלום עבור שיחות שביצע הנתבע, עלות המכשירים וכן ריבית פיגורים. סה"כ 6,500 ש"ח, כאשר אין אפשרות לקבל מחברת הסלולר פירוט מדוייק של החוב.

טענות התובע

התובע טוען, שהנתבע חייב לשלם לו את כל הסכום שהוא שילם בגללו לחברת הסלולר.

תשובת הנתבע

הנתבע מודה שהוא חייב לשלם עבור השיחות. להערכתו, מדובר בסכום של 2,000 ש"ח. אולם, הוא טוען שלא ידע על כך שלתובע יש הטבה כזו בחברת הסלולר, ולכן לא טרח ליידע את התובע על הפסקת השימוש במכשירים. מסיבה זו, אין לחייבו על כל תשלום מעבר לתשלום על השיחות.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבע בשני שליש מהחוב, בתורת פשרה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. מה אופי העסקה שבין התובע לנתבע

ב. אופן חלוקת החוב בין התובע לנתבע

א. אופי העסקה שבין התובע לנתבע

בית הדין קבע, שהחייב לחברת הסלולר הוא התובע. עם זאת, הנתבע קנה את הפלאפונים מן התובע, במשיכת המכשירים, והתחייב לשלם לתובע תמורתם.

התובע והנתבע מסכימים, שהעסקה נעשתה כטובה לנתבע. לכן, העסקה שבין התובע לנתבע היא למעשה העתק מדוייק של העסקה שבין התובע וחברת הסלולר, ולכן טענתו של הנתבע, שהוא לא ידע מפרטי ההסכם, אין בה ממש. אילו הנתבע היה רוצה, היה יכול לברר, שהרי הוא נכח בזמן חתימת ההסכם בין התובע לחברת הסלולר.

נמצא, שחובתו של הנתבע לשלם לתובע, כוללת גם את התשלום על המכשירים, במידה ויהיה. היות שחובה זו היא התחייבות, ולא חיוב מדין נזיקין, חייב הנתבע לשלם, אף אם לא התכוון להזיק ולא ידע שהפסקת השימוש גורמת הפסד לתובע.

ב. אופן חלוקת החוב בין התובע לנתבע

לאחר שהנתבע החזיר את המכשירים לתובע, התמהמה התובע מלהחזיר את המכשירים לחברה, או לסגור עם החברה את החוב. לכן הוא חייב לשאת בכל המשמעות הכספית של האיחור. למעשה לא ניתן לחשב בצורה מדויקת את המשמעות של האיחור היות והדבר משליך גם על הסכום שדורשת החברה עבור המכשירים.

היות שאין אפשרות להגיע להגדרות מדויקות, החליט בית הדין להשתמש בכוח ההלכתי הניתן לבית הדין להכריע על פי שיקול הדעת, כדי שהדין לא יישאר חלוק, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ה). בית הדין קבע שעל הנתבע לשלם שני שליש מהחוב.

בית הדין לממונות גזית, שדרות

אתר דין תורה

פיצויים על אבדן ימי עבודה

תיאור המקרה

בין התובע לנתבע היו בעבר קשרי מסחר הדדיים. עקב קשיי נזילות של הנתבע, הוא ביקש מהתובע צ'ק דחוי. על סך 30,000 ש"ח. הוא התחייב לא להשתמש בצ'ק כשלעצמו, אלא להשתמש בו כעירבון בבנק. לאחר זמן נקלע הנתבע למצוקה כלכלית, והבנק הציג את הצק על שם התובע לפירעון. התובע נאלץ לפתוח בהליכים משפטיים מול הבנק, ולבסוף הגיע איתו להסכם. נגרם לו הרבה עוגמת נפש וכן בזבוז זמן.

טענות התובע

התובע תובע את 30,000 השקלים שהם סכום הצ'ק ובנוסף 7800 ש"ח שכר עורך הדין וכן פיצוי על סך   10,000 ש"ח אובדן שכר של ארבעה ימי עבודה ועוגמת הנפש .

תשובת הנתבע

הנתבע מוכן לשלם את החוב של 30000 ש'ח וכן את שכר עורך הדין. לגבי אובדן ימי עבודה ועוגמת הנפש הוא לא מוכן לשלם. הוא עצמו עזר לתובע הרבה פעמים בעבר, והשקיע ממרצו וזמנו עבורו. הבעיה שהתעוררה הייתה לא צפויה ובוודאי ללא שום כוונת זדון. שמעון עצמו היה נוכח במשפט לכן לא היה צורך בראובן המיוצג על ידי עורך דין.

פסק הדין

בית הדין פטר את הנתבע מלשלם על אבדן ימי העבודה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם הנתבע חייב לשלם מתורת נזק?

ב. האם הנתבע חייב לשלם מתורת התחייבות?

א. חיוב הנתבע מתורת נזק

ראשית, התובע הוא עצמאי, ולא הוכיח שבאותם ימים היו לו פניות מצד לקוחות, שנאלץ לבטלן עקב ההתדיינות עם הבנק. לכן, התובע לא הוכיח בעצם שנגרם לו הפסד כלשהו.

שנית, אף אם התובע היה מוכיח שנגרם לו הפסד, מכל מקום, האחריות של הנתבע היא עקיפה בלבד. נזק כזה הוא גרמא בלבד, ומן הדין יש לפטור את הנתבע, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שפו סעיף א).

אף אם היה מקום לומר שיהיה בנדון דידן חיוב מדינא דגרמי, קבע בית הדין שאין לחייב. זאת משום, שעל פי התרשמות בית הדין, הנתבע לא ידע שהעסק שלו לקראת התמוטטות, ולכן אין כאן לא כוונת זדון, ואף לא התרשלות פושעת, שהם מרכיבים הכרחיים בחיוב מדינא דגרמי.

ב. חיוב הנתבע מתורת התחייבות

בית הדין העלה אפשרות, שישנה אומדנא דמוכח, שכאשר הנתבע קיבל את הצ'ק מהתובע, הוא התחייב לפצות את התובע על כל הפסד שיגרם לתובע מחמת הצ'ק, קודם שהנתבע יחזיר לו את הצ'ק.

אולם, גם אם היתה התחייבות כזו, מסתבר שהיא מתייחסת לחששות סבירים, כגון שהנתבע יאבד את הצ'ק, ואדם שלישי יפדה אותו וכדומה. אולם, היות ששני הצדדים לא חשבו שהבנק יציג אי פעם את צ'ק לפירעון, ההתחייבות לא היתה על דעת מקרה מעין זה. והרי זה דומה למה שאומרת הגמרא בכתובות (ב:), שאדם שהתחייב לשלם אם יקרה דבר מסויים, ואותו דבר התרחש בעל כרחו של המתחייב, הרי הוא חייב לשלם. אולם, אם ההתרחשות נבעה מאירוע מאוד לא סביר, במקרה כעין זה לא התחייב המתחייב לשלם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר