גליון מס' 50 - נזיקין

עת לדון

חתן שניזוק כתוצאה משבירת כוס שסופקה על ידי בעל האולם

מעשה שהיה לפני כחודש שחתן בא לשבור את הכוס שהאולם סיפק לו, והסתבר שהכוס היתה קשה לשבירה. כתוצאה מכך החתן היה צריך לדרוך בכוח על הכוס, ושברים נכנסו לרגליו, החתן נזקק לטיפול רפואי, ובכל ליל החתונה הוא שהה בבית החולים, האם בעל האולם, חייב לשלם לחתן את הנזק שנגרם לו? בגליון זה נדון רק בחיובו בעל האולם בהוצאות האשפוז וכדומה, ולא בעגמת הנפש וההפסד שנגרמו עקב ביטול האירוע.

המשנה בתחילת בבא קמא (ב.) מציינת ארבע אבות נזיקין – השור, הבור, המבעה וההבער. לענייננו חשובים שנים מהם – הבור והאש.

אב הנזיקין 'בור' הוא בעצם שם כולל לכל התקלות שאדם גורם באופן שבני אדם אחרים עלולים להיתקל בהם. למשל מוטות הבולטים מקיר בניין, וגורמים לבני אדם להיות ניזוקים, או כל דבר אחר שמהווה תקלה לאנשים שאמורים להיות במקום, ועלולים להיפגע. הקריטריון לחיוב, 'תחילת עשייתו לנזק' דהיינו, צריך להראות, שמה שעשה המזיק היה נחשב כתקלה מלכתחילה.

הגמרא בבבא קמא (כז:) אומרת שאדם שהניח חפץ ברשות הרבים, ובא אדם אחר ונתקל בו, האחריות מוטלת על בעל החפץ. והטעם: 'שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים'.

על פי גמרא זו פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף א):

המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בו, בעל הכד חייב.

דהיינו, לא זו בלבד שאם אדם אחר יזיק את החפץ, יהיה המזיק פטור, אלא שאם הנתקל ניזוק בעצמו, מי שהניח את החפץ יהיה חייב.

אמנם, כל זה בחפץ שאדם  הניחו ברשות הרבים, ואדם אחר נתקל בו, שאז אנחנו מניחים שנתקל שלא בכוונה. אולם, האם כך יהיה הדין גם במקרה שלנו, שבו החתן ניזוק תוך כדי ששבר את הכוס במודע?

לפי אחת הגרסאות בגמרא בבבא קמא (ו.), אם ראובן הניח חפץ ברשות הרבים, ובא שמעון ובעט בחפץ שלא בכוונה, כך שהחפץ פגע בלוי, יהיה שמעון חייב.

התוספות (ד"ה לאתויי) מבינים, שבמקרה המתואר, לעיתים ראובן יהיה חייב מדין 'אש'. אב הנזיקין 'אש' הוא שם כולל למקרה שבו אדם יצר מזיק בתוך ביתו, והמזיק זז למקומות אחרים על ידי כוחות נורמליים של הטבע, ומזיק במקומות אחרים. במקרה של אש, מדובר באדם שהדליק אש בתוך שדהו, והאש עוברת לשדות אחרים ע"י הרוח. בהקשר של החפץ שנבעט על ידי שמעון, אם שמעון לא היה אמור לראות את התקלה, הרי שמעון הוא בעצם 'כוח טבעי' שהעביר את המזיק שהניח ראובן למקום אחר ששם הוא הזיק. ולכן ראובן יהיה חייב. אולם, אם באופן טבעי שמעון היה אמור לראות את החפץ, הרי ששמעון יהיה חייב ולא ראובן.

אמנם, יש מן האחרונים שלמדו שרש"י חולק על תוספות, וסובר שראובן שמניח את התקלה יהיה פטור, במקרה שתואר לעיל, משום שחפץ המונח ברשות הרבים אינו דומה לאש. אש מזיקה כבר במקומה, אלא שהיא יכולה לזוז למקום אחר ע"י הרוח. אולם, במקרה שאדם שם חפץ ברשות הרבים, החפץ אינו דבר מזיק מצד עצמו, אלא רק אם אנשים נתקלים בו נוצר מזיק, וזאת מהכוח התנועה של האדם הפוגע. ולכן לדעת רש"י לא ניתן כלל לחייב את המניח את התקלה. אבל, יש מהאחרונים שהבינו, שרש"י אינו חולק באופן עקרוני על התוספות.

במקרה שלנו, בעל האולם נתן לחתן כוס, וזה שבר אותה. אילו אדם שלישי היה נפגע משברי הכוס, האם מי שנתן את הכוס לדורך היה חייב?

לשיטת התוספות, היות שברור שהכוס הונחה כדי שהחתן ישבור את הכוס, הרי זה כמו מניח תקלה, שהמניח יהיה חייב, ולא מי שהזיזה. אמנם, אליבא דהאחרונים שהבינו בדעת רש"י שהוא חולק באופן עקרוני על התוספות, הרי גם כאן הכוס כשלעצמה לא היתה דבר המזיק, ורק מכוח הדריכה של החתן היא הפכה לדבר המזיק, וממילא אין מקום לחייב את בעל האולם על הנזקים שגרם החתן.

יש לציין שניתן לדמות את הסיפור הזה למקרה שהיה, שאדם מכר מלח לאדם שביקש ממנו סוכר. אותו אדם הלך לביתו, והכין אוכל עם כמויות שמתאימות לסוכר, וכתוצאה מכך הוזקו המאכלים הללו, ולא היו ראויים לאכילה. כששאלו את הרב שלמה זלמן אויערבך אמר שלדעתו יתחייב המוכר לשלם את כל סכום המאכלים שהכינו עם המלח, מכיוון שחייב מדין אש, וכפי שביארנו, שכיון שהמוכר כאשר מביא את המלח במקום הסוכר לקונה יודע שהקונה ישתמש.

ונמצא שלשיטת תוספות, וכן פסק למעשה הרב אויערבאך, חייב בעל האולם בנזק שנגרם לחתן, ובלבד שמניחים שהחתן לא אמור להבחין בעובי הכוס, אם בגלל גודל השעה, או אם בגלל שהכוס היתה עטופה וכדומה.

אמנם, יש לזכור שכל אבות הנזיקין מלבד אדם, חייבים רק על נזק שנגרם, ולא על ריפוי, שבת בושת וצער. ולכן, חיובו של בעל האולם מדין מזיק מתייחס רק לנזק קבוע, אם נגרם לחתן. אבל אם מדובר רק בנזק של הריפוי, הכאב ואבדן ימי עבודה, בעל האולם לא יתחייב לשלם מדין בור או אש.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר