English | Francais

Search


שנת תשע"ד | שבת פרשת דברים

שו"ת במראה הבזק: חישוב זמן ברכת קידוש לבנה בחו"ל



(מתוך ח"ז)

 

ניו יורק, ארה"ב                                                       New York, USA

שבט תשס"ו

 

שאלה

כאשר מחשבים סוף זמן קידוש לבנה בחוץ לארץ על ידי הוספה של חצי כ"ט י"ב תשצ"ג לשעת המולד האם צריך להתחשב בהפרשי שעות מארץ ישראל?


תשובה

לכתחילה יש לברך על חידוש הלבנה לפני חצי "כ"ט י"ב תשצ"ג"1 מן המולד האחרון, על פי השעון המקומי של ירושלים. בכל מקום בעולם יש לחשב את הפרשי השעות מן השעון המקומי של ירושלים. בדיעבד ניתן לברך עד חצי "כ"ט י"ב תשצ"ג" מן המולד בכל מקום על פי השעון המקומי של אותו מקום. לא ברך עד אז, בדיעבד ניתן לברך אף עד ט"ו יום מלאים מן המולד. לאחר מכן, עד ט"ז בחודש, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות2.

_________________________

1   משך הזמן הממוצע בין מולד למולד הוא כ"ט (29) ימים, י"ב (12) שעות ותשצ"ג
(793 חלקי 1080) חלקים של השעה. ראה להלן בהערה 2 הסבר מפורט.

2   בסוגיה העוסקת בנושא (סנהדרין מא ע"ב) מבואר: "ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד כמה מברכין על החדש - עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר. ותרוייהו כרבי יוחנן סבירא להו. הא - למיהוי כי יתרא, הא - למיהוי כי נפיא." ומפרש רש"י: "עד כמה מברכין - אם לא בירך היום - יברך למחר. על החדש - על הלבנה בהתחדשה. עד שתתמלא פגימתה - אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים - שהרי כבר נושנת היא. ותרווייהו כר' יוחנן - במלתיה דר' יוחנן פליגי, ועד שנתמלא סבירא להו, מיהו רב יהודה סבר: מלוי פגימתה דקאמר ר' יוחנן למהוי כי יתירא דהואי כמו יתר של קשת - שתהא כל פגימת הקשת מליאה עד היתר, דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה הוא, ונהרדעי סברי: מלוי פגימה דקאמר ר' יוחנן עד דתהוי כי נפיא - עגולה במילואתה".

בדברי ר' יוחנן מבואר כי ברכת הלבנה היא על התחדשות הלבנה ועל כן כל עוד הלבנה בחידושה ניתן לברך. אך משנתמלאה פגימת הלבנה היא איננה חדשה אלא ישנה. ונחלקו האמוראים מהו אותו מילוי פגימה עליו דיבר ר' יוחנן- מילוי חצי עיגול הלבנה, או מילוי עיגול הלבנה כולו. ופסקו הראשונים שהלכה כנהרדעי שמילוי הפגימה הוא מילוי עיגול הלבנה כולו.

האמוראים נקטו בדבריהם זמנים, שבעה ושישה-עשר, והגמרא הסבירה בדעתם שהם נחלקו בהבנת המושג "מילוי הפגימה". אמנם, מילוי הפגימה איננו מתרחש באותו זמן בכל חודש, ואיננו בהכרח בשבעה או בשישה-עשר. אם כן, האם הרגע הקובע הוא מילוי הפגימה מתי שיהיה, והאמוראים רק נקטו תאריכים אלו כדי להורות מהו מילוי הפגימה, או שמא התאריכים שנקטו הם הקובעים?

מעיון בשיטות הראשונים מתברר שאף על פי שנחלקו בהבנת השישה-עשר שאמרו נהרדעי, כפי שנבאר בהמשך, כולם קבעו זמן זה כסוף זמן קידוש לבנה ולא קבעו שמילוי עיגול הלבנה הוא סוף הזמן. הראשון שפירש אחרת הוא המהרי"ל בתשובותיו, שהבין שזמן זה של שישה-עשר הוא לאו דווקא, וסוף זמן קידוש לבנה נקבע על פי מילוי עיגול הלבנה. נביא את דבריו בהמשך.

הראשונים נחלקו בשתי שאלות בפירוש הביטוי "שישה-עשר" בדברי נהרדעי:

א.  אם שישה-עשר הוא תאריך בחודש, או מנין ימים מן המולד.

ב.  אם שישה-עשר הוא עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל (ורק עד חמישה-עשר ניתן לברך).

נציין בקצרה את דעותיהם של מקצת הראשונים בשתי שאלות אלו:

א.   תאריך בחודש: רמב"ם (הל' ברכות י, יז), תוספות (סנהדרין יג ע"ב ד"ה שמור), מאירי.

מן המולד: אגודה (סנהדרין סי' מו), תשב"ץ (דיני הבדלה סי' כז), טור (אורח חיים סי' תכו).

ב.   ט"ז בכלל: יד רמ"ה, "כנסת הגדולה" בשם כמה ראשונים (לא נמצאו מפורש לפנינו), רמב"ם (שם).

עד ט"ו: תוספות (שם), "אור זרוע" (הלכות ראש חודש סי' תנו), טור (שם).

לסיכום מלא של שיטות הראשונים בעניין זה ראה מאמרו של הרב שי ואלטר - "שיטת המהרי"ל בעניין סוף זמן קידוש לבנה", בתוך "בלכתך בדרך" (תשנ"ח ע' 82-92), בהוצאת ישיבת "כרם ביבנה".

מסתבר שהמחלוקות הללו בין הראשונים תלויות בשאלה עד כמה יש לקרב את שיעורם של נהרדעי למילוי הפגימה, שכן לרוב ט"ז הוא אחרי מילוי הפגימה, ומכאן הצורך לפרש עד ולא עד בכלל. גם חישוב מהמולד מתקרב יותר למילוי הפגימה מאשר חישוב של ימי החודש. החולקים סוברים שאף אם הלבנה החלה להתמעט, כל עוד היא נראית מלאה ניתן לברך. ועיין לשון היד רמ"ה "דכי אומר עד שתמלא פגימתו ועד בכלל קאמר, ועד שיתסר ממלא מלא וקיימא". אך כאמור, בפשטות לפי כולם שיעור זה של שישה-עשר הוא הקובע.

המהרי"ל בתשובותיו (ס' יט) פירש באופן אחר: "וברכת לבנה עד י"ו מן המולד מנינן, כדאיתא בתשב"ץ ובאורח חיים (טור), ופשוט הוא, כי הטעם הוא משום דאמרינן פרק היו בודקין: עד שתמלא פגימתו ומפרשי נהרדעי כי נפיא אם כן במילוי תליא מילתא , ולאו דוקא ט"ו וי"ו אלא חצי כ"ט י"ב תשצ"ג זהו מלאתו כנ"ל". המהרי"ל מפרש שהקובע הוא המילוי, ועקב כך מסיק ששיעורם של נהרדעי הוא לאו דווקא. אך בכדי להבין את המשך דבריו ואת השיעור שהוא אכן קובע עלינו להקדים הקדמה קצרה.

הירח מסתובב סביב כדור הארץ. אין לו אור עצמי, אלא רק ניתן לראותו על פי אור השמש שמאיר עליו. לכן היכולת שלנו לראות את הירח תלויה במיקומו ביחס לשמש ולכדור הארץ. כאשר הירח נמצא בין כדור הארץ לבין השמש אי אפשר לראותו כלל, כיון שחלקו המואר של הירח מופנה כולו כלפי השמש ולא כלפי כדור הארץ. רגע זה, כאשר הירח נמצא בדיוק בין כדור הארץ והשמש נקרא מולד. אבל, כאשר הירח נמצא מאחורי כדור הארץ, היינו שכדור הארץ נמצא בין השמש לירח, אז ניתן לראות ירח מלא, כיון שחלקו המואר של הירח מופנה כלפי כדור הארץ. רגע זה, כאשר כדור הארץ נמצא בדיוק בין הירח לשמש נקרא ניגוד.

בשעת המולד, על פי רוב, הירח אינו מסתיר את השמש, משום שבדרך כלל הוא אינו נמצא באותו מישור של השמש וכדור הארץ. באותם פעמים שהוא נמצא באותו מישור הוא מסתיר את השמש (או חלק ממנה) וזה נקרא ליקוי חמה. לכן, ליקוי חמה בהכרח מתרחש במולד. וכן להיפך, בדרך כלל כדור הארץ אינו מסתיר את הירח בשעת הניגוד משום שהוא אינו נמצא באותו מישור של הירח והשמש. באותם פעמים שהוא נמצא באותו מישור הוא מסתיר את הירח וזה הנקרא ליקוי לבנה. לכן, ליקוי לבנה בהכרח מתרחש בניגוד.

אורך סיבובו של הירח סביב כדור הארץ אינו קבוע. הלוח שאנו משתמשים בו לא נקבע לפי סיבובו המדויק של הירח כל חודש, אלא לפי אורך ממוצע של חודש. האורך הממוצע הוא כ"ט ימים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים (ישנם 1080 חלקים בשעה). לצורך קביעת הלוח אנו אומרים שיש בין כל מולד למולד אורך זה. לכן, המולד המתפרסם לצורך קביעת הלוח אינו המולד האמיתי של אותו חודש, אלא מולד ממוצע. כוונתנו כאן שהוא מולד ממוצע היא רק במובן שהוא מחושב על ידי אורכו הממוצע של חודש (על פי האורך הממוצע שנקבע לצורך חישוב הלוח), ולא במובן של ממוצע אסטרונומי (שנזכיר בהמשך) שהוא ממוצע בין הסטיות האפשריות של המולד האמיתי.

על פי זה, אם נוסיף למולד חצי מ- כ"ט י"ב תשצ"ג נקבל ניגוד ממוצע, אך לא נדע את הניגוד האמיתי. חישוב זה של המולד הממוצע והניגוד הממוצע הוא חישוב פשוט. ניתן גם לחשב את המולד האמיתי והניגוד האמיתי של כל חודש אך חישוב זה הוא הרבה יותר מסובך. אך אם אדם יראה ליקוי חמה, הוא יידע שאותו רגע הוא המולד האמיתי של אותו חודש. וכן אם יראה ליקוי לבנה הוא יידע שאותו רגע הוא הניגוד האמיתי של אותו חודש. אך אף במצב שאדם ראה ליקוי חמה ויודע את הרגע המדויק של המולד האמיתי, עדיין לא יוכל לדעת את הניגוד האמיתי ללא חישוב מסובך, שכן כאמור, הוא אינו יודע את אורכו המדויק של אותו חודש.

לפי האמור, אם אנו מבינים כהבנת המהרי"ל שניתן לברך על הלבנה רק עד מילוי הפגימה, כלומר עד הניגוד האמיתי, אז צריך כל חודש לחשב מתי יהיה הניגוד האמיתי. ואכן בתשובה אחרת (ס' קנה) מעיד המהרי"ל שהסתפק בשאלה זו: "וקידוש הלבנה דחשבינן מהמולד כדאיתא בתשב"ץ ובאגודה - פלגא  דכ"ט י"ב תשצ"ג מהמולד. וימים רבים הסתפקתי אם אית לן למיזל בתר ניגוד האמיתי דחשבון שש כנפים לענין קידוש לבנה להקל ולהחמיר".

"שש כנפים" הוא ספר שנכתב על ידי אסטרונום יהודי, והיה מצוי בימי הביניים. בספר ישנם הדרכות כיצד לחשב שישה חישובים אסטרונומים, שאחד מהם הוא חישוב הניגוד האמיתי (כך מבואר במאמרו של ואלטר הנ"ל). המהרי"ל מעיד שימים רבים הסתפק האם ללכת לפי חשבון זה, וספק זה מובן מאוד על פי שיטתו שסוף הזמן הוא מילוי הפגימה. אך לבסוף הכריע המהרי"ל בספק זה באופן הבא (ס' יט): "וברכת לבנה עד י"ו מן המולד מנינן, כדאיתא בתשב"ץ ובאורח חיים (טור), ופשוט הוא, כי הטעם הוא משום דאמרינן פרק היו בודקין: עד שתמלא פגימתו ומפרשי נהרדעי כי נפיא אם כן במילוי תליא מילתא , ולאו דוקא ט"ו וי"ו אלא חצי כ"ט י"ב תשצ"ג זהו מלאתו כנ"ל. ולע"ד נראה אם היה לקוי לבנה שאנו רואים ניגוד אמתי אמצעות הלקות, שאין לברך אח"כ, אבל סתמא סמכינן אחשבונינו שמסרו לנו רבותינו שהוא מולד השוה, אפי' אם היה לקוי חמה שהוא מולד אמתי קודם לשלנו מברך אחריו, כי רבינו משה מיימון  כתב שרבותינו כוונו לפגוע באמתי ע"י הדחיי', ואין להאריך מזה. אע"ג דאם כן היה לנו לילך אחר קביעות ר"ח, לא היא דחזינן כמה פעמים דמולד אמתי קודם ר"ח, אך הם כוונו וידעו דקדוק החשבון ופוגעים לפעמים באמתי, כי אין הניגודים והחיבורים האמתיים שוה כדילפינן משמש ידע מבואו ולא ירח על כן אין לסמוך אלא על חשבונינו השוה, אי לא דחזינן נגוד האמתי ע"י הלקות כדפי' ושלום אחיך יעקב הלוי".

הכרעתו של המהרי"ל היא שבסתמא יש ללכת אחר החשבון של הניגוד הממוצע, על ידי שנוסיף חצי מ- כ"ט י"ב תשצ"ג למולד הממוצע, אלא אם כן היה ליקוי לבנה, שאז נראה בבירור שכבר היה הניגוד האמיתי. ההיגיון בהכרעה זו הוא שלא סביר שחכמים יקבעו שיעור שתלוי בחשבונות אסטרונומים מסובכים. לכן, בדרך כלל, אנו סומכים על החשבון הממוצע שהוא קרוב לחשבון האמיתי. אבל אם היה ליקוי לבנה, שאז נראה בחוש שכבר היה הניגוד האמיתי, וכל אדם יכול לראות זאת, שוב יש ללכת אחר הניגוד האמיתי, שכן אז ידיעת הניגוד אמיתי אינה תלויה בחשבונות מסובכים וניתן ללכת אחריה. מאידך, אם היה ליקוי חמה, שאז יודעים אנו את המולד האמיתי, קובע המהרי"ל שעדיין יש לחשב מן המולד הממוצע. בנימוקו לכך התקשו המפרשים, עיין "דרכי משה" (אורח חיים סימן תכו).

כאמור, הטור (אורח חיים סימן תכו) פסק כי ניתן לברך עד ט"ו יום מן המולד. הבית יוסף (שם) הביא את תשובת המהרי"ל. בשולחן ערוך (סעיף ג) פסק המחבר כטור, והרמ"א הביא את דברי המהרי"ל. ב"ביאור הלכה" (ד"ה ולא ט"ז בכלל) כתב שלכתחילה יש לנהוג כפסיקת הרמ"א אך בדיעבד אפשר שיש לסמוך על הפוסקים המתירים לברך עד ט"ו יום שלמים, ועד ט"ז יום ניתן לברך בלא שם ומלכות. ועיין בתשובת המהר"ץ אורנשטיין שנדפסה ב"ישועות יעקב" בסוף הלכות ראש חודש, שבה האריך להשיג על שיטת המהרי"ל.

כפי שהסברנו המולד והניגוד הם אירועים אסטרונומים של מיקום הירח ביחס לכדור הארץ והשמש, ומתרחשים באותו רגע לכל יושבי הארץ. לכן אם המולד/ניגוד הוא בשעה 0:00 בישראל הרי שבאנגליה הוא בשעה 22:00 ובניו יורק בשעה 17:00 וכן הלאה. לכן, אם היינו קובעים את סוף זמן קידוש לבנה על פי הניגוד האמיתי (כספקו של המהרי"ל), והיינו יודעים שהניגוד האמיתי מתרחש על פי שעון ישראל בשעה 0:00 ביום רביעי בלילה, הרי שבניו יורק סוף זמן קידוש לבנה יהיה ביום רביעי בשעה 17:00 בערב.

אך כאמור, על פי פסיקת המהרי"ל סוף הזמן אינו נקבע על פי הניגוד האמיתי אלא על פי הניגוד הממוצע. דבר זה יוצר בעיה ביחס להפרשי השעות. שימושו העיקרי של המולד הממוצע הוא לצורך קביעת הלוח בזמן הזה, כשבית דין אינו מקדש על פי הראייה. לפי הזמן שחל המולד הממוצע קובעים את יום ראש החודש, על פי הכללים של קביעת הלוח. מאחר שיום ראש החודש הוא אחיד בכל העולם, אין צורך לחשב הפרשי שעות וכל יהודי בכל מקום בעולם יכול לחשב מתי יהיה ראש חודש. לדוגמא, אם על פי החשבון מהמולד הממוצע ראש חודש חל ביום חמישי, הרי שבכל מקום בעולם הוא ביום חמישי (כמובן על פי תחילת הלילה באותו מקום), ואין שום צורך לחשב הפרשי שעות. לכן חשבון זה נעשה תמיד בכל מקום בלא שום צורך להתאים את המולד הממוצע לשעונו של אותו מקום. מבחינה זו ניתן אפילו לומר שחישוב זה אינו מתייחס למקום כל שהוא אלא מהווה חישוב תיאורטי בלבד.

אך לא כן הדבר בשימוש במולד הממוצע לגבי סוף זמן קידוש לבנה, שכן כפי שראינו בדברי המהרי"ל (וכן משמע קצת כבר בראשונים שקבעו שה"שישה-עשר" הוא מן המולד), החישוב של הניגוד הממוצע מן המולד הממוצע אמור להביא אותנו בקירוב אל הניגוד האמיתי. ואם כן, אם לא נייחס את המולד למקום כל שהוא וניקח בחשבון את הפרשי השעות, עלולה להיות סטייה משמעותית מן הניגוד האמיתי.

לכן נקט שו"ת "בני ציון" (ס' מב) שבכל מקום צריך לחשב את הפרשי השעות מזמן ירושלים. וכן דעת הגרי"א הענקין בספר "עדות לישראל" (בכללים לקביעת השנים עמוד 258 סעיף טו). הנחתם היא שהמולד הממוצע נקבע לפי קו ירושלים, והוא משקף מולד ממוצע בירושלים, שסטייתו מן המולד האמיתי אינה גדולה. הבני ציון כותב שהסטייה היא עד 14 שעות, ועיין במאמרו של יעקב לוינגר "שלושה סוגי מולדות" בספר "יד יצחק" עמ' 381 שכך היה בזמן חז"ל ובימינו תיתכן סטייה עד 16 שעות. אך במקומות שהם למערב ארץ ישראל, ככל שמתרחקים יותר הסטייה גדלה, עד כי אם לא ייקחו בחשבון את הפרשי השעות, סוף זמן קידוש לבנה יתכן שיקבע בזמן משמעותי אחר הניגוד האמיתי, ויהיה כבר ניכר חסרון הלבנה (למזרחה של ארץ ישראל, אם לא ייקחו בחשבון את הפרשי השעות, הרי שהם מקדימים את סוף זמן קידוש לבנה, ואין את הבעיה האמורה).

אולם הרב יונה מרצבך (בספר "עלה יונה" במאמר "זמן המולד לענין קידוש לבנה") כותב שאין לחשב את הפרשי השעות, אלא כל מקום ייחשב מן המולד הממוצע על פי שעונו המקומי (וכ"כ בשו"ת להורות נתן חלק ז סימנים כח-ל, אולם עיין שם שבסוף דבריו כתב שבמקום שתהיה ניכרת פגימת הלבנה אין לברך). נימוקיו הם:

א.   כל גדולי ההוראה באירופה, מן המהרי"ל עד זמננו, לא התחשבו בשינוי הזמן שבין מקומותיהם לבין ארץ ישראל.

ב.   הנחת ה"בני ציון" שהמולד הממוצע נקבע לפי קו ירושלים אינה מוסכמת, ויש הסוברים (תשב"ץ ח"ג ס' רט"ו) שהוא נקבע לפי תחילת היבשה בקצה המזרח (עיין בספר "קו התאריך הישראלי" לרב מנחם כשר עמודים יד-טז חילופי מכתבים בעניין זה בין הרב מנחם כשר לגרי"מ טוקצינסקי, שם הביא הרב כשר חמש שיטות בראשונים בשאלה על איזה קו נוסד חשבון המולדות). לפי שיטה זו, אף בירושלים יצטרכו לחשב הפרשי שעות.

ג.   בענייני ברכות, שהם דברים המסורים לכל אדם, חכמים קבעו חשבונות שקל לכל אדם לחשבם. לכן מצינו שלעניין ברכת החמה קבעו חכמים לברך לפי תקופת שמואל, אף שאינה מדויקת, ובמשך השנים היא התרחקה מאוד מן התקופה האמיתית. ומטעם זה קבע המהרי"ל שאין ללכת אחר חישוב זמן הניגוד האמיתי, אלא אם כן יש ליקוי לבנה הנראה לעין כל. לכן, אף בעניין זה, לא נדרש מכל אדם לחשב חשבונות של הפרשי שעות, אלא כל מקום ייחשב בצורה פשוטה מן המולד הממוצע.

כנגד טענותיו של הרב מרצבך ניתן להשיב שאף אם גדולי אירופה לא נהגו לחשב את הפרשי השעות, זהו משום שהפרשי השעות מאירופה לארץ ישראל הינם קטנים יחסית. אך בימינו שיהודים מצויים בכל העולם וגם במקומות מאוד מרוחקים מארץ ישראל, הרי שהפרשי השעות יביאו לזמן בו כבר ניכר חסרון הירח, וכדברי ה"בני ציון" (יעקב לוינגר). וכן לגבי השאלה לפי איזה קו נקבע חשבון המולדות, אף על פי שלא ניתן להוכיח שאחת השיטות צודקת באופן מוחלט, מכל מקום מסתבר יותר שחשבון זה נוסד באזור ארץ ישראל, כיוון שהוא קרוב לזמן הממוצע האסטרונומי (שהוא ממוצע בין הסטיות האפשריות) של ירושלים (עיין בעניין זה במאמרו הנ"ל של יעקב לוינגר עמודים 368-374, וכן שמענו מהרב נחום רבינוביץ ועיין בספרו יד פשוטה על הלכות קידוש החודש בפתיחה לפרק ששי עמוד קכה).

לכן נראה שלכתחילה ודאי שיש לצאת מכל ספק ולהקדים לברך לפני שמגיע סוף זמן קידוש לבנה על פי חישוב הפרשי השעות מארץ ישראל. אך בדיעבד יש להקל, מאחר שרבים הראשונים שסוברים שניתן לברך עד טו מן המולד (וה"ביאור הלכה" כתב שאפשר שיש לסמוך עליהם בדיעבד), וכן הרבה ראשונים סוברים שהחישוב כלל אינו מן המולד אלא לפי ימי החודש, ויש הסבורים שאפילו עד ט"ז בחודש ניתן לברך, ואף לפי דעת המהרי"ל יתכן כדברי הרב מרצבך שאין לחשב את הפרשי השעות. 

ובחודש שנראה בו ליקוי לבנה, כאמור על פי דעת המהרי"ל אין לברך אחר ליקוי הלבנה ולכן יש להקדים ולברך קודם לכן. אך בדיעבד, כתב הרב יחיאל אברהם זילבר (במאמרו "קביעות זמן ליקוי לבנה" ב"אוצרות ירושלים" חלק עט עמודים תתתנו-תתתנט) שלשיטות שזמן קידוש הלבנה הוא עד ט"ו (וכל שכן למאחרים יותר)- ניתן לברך אחר ליקוי לבנה. ועיין בספר "מחשבות בעצה" (חלק פרפראות בחכמה סי' ב) שאף למהרי"ל רק מי שראה את ליקוי הלבנה אינו יכול שוב לברך, ולכן כתב עצה שמי שעוד לא בירך שלא יסתכל בליקוי הלבנה.

נעיר עוד, שהשעון שעל פיו יש לעשות חישובים אלו, אינו השעון שאנו משתמשים בו בימינו, שהוא שעון אזורי, אלא השעון המקומי (עיין בסוף לוח "עיתים לבינה" מכתבו של הרב זלמן קורן בו הבהיר עניין זה ואת דעת הרב מרצבך בנידון).שעון מקומי הוא שעון בו שעה 12:00 נקבעת לפי זמן חצות הממוצע באותו מקום. בין השעון המקומי בירושלים לבין השעון האזורי בו אנו משתמשים היום בארץ ישראל ישנו הפרש של 21 דקות (כאשר שעון חורף נוהג). לכן כאשר מחשבים את סוף זמן קידוש לבנה יש להחסיר משעת הניגוד הממוצע 21 דקות ובכך מתקבלת השעה לפי השעון האזורי בישראל. מכאן, אדם בכל מקום בעולם יכול לחשב את הפרשי השעות מישראל ולקבל את השעה בשעונו. כאשר מחשבים לפי שיטת הרב מרצבך, על כל אדם במקומו לחשב את זמן הניגוד הממוצע לפי השעון המקומי שלו. אולם עיין במאמרו הנ"ל של יעקב לוינגר עמוד 372 שאף חישוב זה אינו מדויק, ויש להחסיר תמיד עוד רבע שעה, מספק.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

לע"נ הנערים

יעקב נפתלי פרנקל,

גיל-עד מיכאל שאער

ואייל יפרח הי"ד


לע"נ

 מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל

 

לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל

 

לע"נ

הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל

נלב"ע כ"א אדר א' תשע"ד

 

לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת ארץ חמדה

נלב"ע י"ח בסיון תשע"ד

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.