English | Francais

Search


שנת תשע"ה | שבת פרשת בא

ארץ אגדה: ר' אלעזר ברבי שמעון והתאנים

הרב מרדכי הוכמן

בפרק 'השוכר את הפועלים' מסופר שר' אלעזר ברבי שמעון התמנה ללוכד גנבים, והיה מוסר אותם למלכות להריגה. ר' אלעזר חשש שמא טעה במקרה מסוים, והוא עלול להיענש בידי שמים; וערך בדיקה לוודא שהוא לא ייענש, והצליח בבדיקה. אך בהמשך מובא שהוא לא סמך על הבדיקה, וז"ל הסוגיה (בבא מציעא דף פד א) בתרגום חופשי ובתוספת ביאור ע"פ רש"י:

"ואפילו כך, לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון על דעתו, והחליט לקבל עליו ייסורים. בלילה היו מניחים תחתיו שישים מצעות של לבד, ובבוקר היו מוציאים  מתחתיו ששים כלים מלאים דם ומוגלה. ואשתו היתה מכינה לו ששים מיני מאכל מתאנים והיה אוכל אותם ומבריא. ולא היתה אשתו מניחה לו לצאת לבית המדרש, כדי שחכמי בית המדרש לא ידחקוהו. וכך היה מנהגו שבלילה היה אומר לייסוריו: 'אחיי ורעי בואו!', ובבוקר היה אומר להם: 'לכו' מפני ביטול תורה. יום אחד שמעה אותו אשתו ואמרה לו: 'אתה מביא עליך את הייסורים, וכילית (בהוצאות הרפואה) ממון של בית אבא!' מרדה בו והלכה לבית אביה. עלו אותם ספנים, והביאו לו ששים עבדים ובידם ששים ארנקים והכינו ששים מיני מאכל מתאנים. אמרה אשתו לבתה: 'לכי ובדקי מה הוא עושה כעת'. באה ואמר לה: 'לכי אמרי לאימך (ממון) שלנו גדול משלכם'. קרא על עצמו 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ'. באותו יום אכל ושתה והבריא ויצא לבית המדרש. הביאו לפניו ששים סוגים של כתמי דם מסופקים – וטיהר את כולם. ריננו אחריו החכמים ואמרו: 'האם יתכן שאין שם כתם אחד שהוא מסופק?' אמר להם: 'אם כמותי הוא - יהיו כולם זכרים, ואם לאו - תהא נקבה אחת ביניהם'. היו כולם זכרים, וקראו להם 'רבי אלעזר' על שמו. תניא אמר רבי (יהודה הנשיא): 'כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל'.

לפי אחד הפירושים ברש"י התכוון רבי בכינוי 'רשעה' לאשתו של ר' אלעזר שמנעה ממנו מלבוא לבית המדרש, ובכל אותה העת היו מחמירים באותם כתמים מסופקים בלא שר' אלעזר יטהרם. אולם בהמשך הסוגיה מובא שלאחר מותו של ר' אלעזר, רבי ביקש לישא את אשתו של ר' אלעזר, והדבר תמוה, מדוע הוא ביקש לישא אישה 'רשעה'?

 

ר' אלעזר והגנבים

המענה לקושי זה נמצא בהבנת המעשים התמוהים שקודמים לסוגיה, ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים. במאמר "ר' אלעזר ובני מעיו" התבאר שלדעת הרמב"ם מותר למסור גנב לענישה בידי המלכות רק לעונשים שאינם הריגה. ולדעת הרמב"ם המעשים שמסופרים על ר' אלעזר אינם כפשוטם והם משתמשים ב'סמלים' שלקוחים מדברי הנביאים. והתבאר שתרגום יונתן מרמז שהנביא עמוס (ב, ו-יב) מתאר את ה'עשירים' כ'גנבים' שמוכרים כביכול את ה'פועלים' שעובדים בעסקיהם למעמד של 'כמו עבדים', והם משתמשים ב'כסף' כמו 'נעלים' כדי לדרוך על המעמד הנמוך. והתבאר שלכל אדם יש שתי 'נשים סמליות'. 'נערה' האחת מושכת אותו לעמול ב'תורה', וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי תורה' וגם 'תלמידים' לתורתו; ו'נערה' שניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה ובמלאכה גשמית, וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי מלאכות' וגם 'תלמידים' למלאכתו. ועמוס מאשים את העשירים שיש בם 'תכונה נפשית מושרשת' להתחבר ל'נערה' הסמלית של ענייני העולם הזה והעושר 'שלא לשם שמים' – "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי". בהמשך מאשים עמוס – "וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן", ותרגום יונתן מרמז שהכוונה לתלמידי חכמים ש'התנזרו' מתאוות העולם והיו אמורים להיות 'מורי הוראה', אך כאשר הם פגשו את שתיית היין התאוותנית של העשירים, הם התפתו לחקותם, והפכו גם הם ל'בעלי עסקים'.

 

והתבאר שממקורות חז"ל עולה שר' אלעזר היה 'אכלן' ושתה יין באופן תאוותני, והיה 'בעל עסק' של חברת הובלות. אורח חייו פיתה כמה מבני בית המדרש שהתנזרו מתאוות העולם - לחקות אותו. עמוס מתאר את בעלי העסקים העשירים כ'גנבים', ולכן ר' אלעזר 'מואשם' שאורח חייו לכד כמה מבני בית המדרש לתפקיד 'גנבים' ('בעלי עסק'). והתבאר שב'קברות התאווה' משה חינך את בני ישראל להתייחס לאנשים בעלי 'תאוות האכילה' כאל אנשים שנחשבים ל'מתים' בחייהם, ושבאופן דומה יש להתייחס גם כלפי 'תאוות העושר'. ולכן היציאה מבית המדרש ל'עיסוק' בתאוות האכילה והעושר - נחשבת כביכול ל'הריגה'.

 

והתבאר שבסופו של דבר, רמז משה שצריך שיהיו בעם ישראל גם אנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר, ואף הם 'צדיקים'. ר' אלעזר סבר כרמז האחרון של משה, והשתדל שאלו שהולכים בעקבותיו יהיו אנשים שמתאימים לתפקידם. הקבוצה העיקרית של 'תלמידיו' היו אותם שנחשבו לבני בית המדרש, אך למעשה הם היו 'מנומנמים חסרי תעסוקה' שלא הצליחו להתחבר לתפקיד של 'תלמיד חכם' או של 'פועל'. היה 'וודאי' לו שהם מתאימים לתפקיד 'בעלי עסקים' ושבתפקיד זה יהיו ערניים ומלאי חיות; והם נקראו אצלו 'וודאות'. אמנם היו גם כאלו שהצליחו בעמלם בבית המדרש, אך מצד שני הם חשו שיש 'חיים' אצל בעלי תאוות האכילה והעושר; ולכן הם הסתפקו כיצד לנהוג בהמשך דרכם, ונקראו 'ספקות'. כמה מהם התפתו בעקבות אורח חייו של ר' אלעזר, ועזבו את בית המדרש והפכו לבעלי עסקים. ור' אלעזר טען להגנתו ש'הספקות' שהלכו בסופו של דבר בעקבותיו, למדו תורה שלא-לשמה, והיו בעלי 'תכונה נפשית מושרשת' של חיבור אל 'הנערה הסמלית' של עמל התורה – באופן שאינו ראוי; והיינו "שהוא ובנו בעלו - 'נערה מאורסה ביום הכפורים'. 'נערה' זו היא ה'תורה' שהקב"ה 'אירס' לעם ישראל במתן הלוחות השניות ביום הכיפורים. באותה העת סבר ר' אלעזר שלומדי תורה 'שלא לשמה' צריכים לנצל את תאוות הממון והכבוד שלהם בתפקיד 'בעלי עסקים', ומקומם אינו בבית המדרש. אך המעשה בייסורי ר' אלעזר מרמז לחזרתו מהשקפה זו, וכדלקמן.

 

חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם

ישעיה (נב, יג – נג, יב) מתנבא על עבד ד' שמקבל על עצמו ייסורים לכפרה על עוונות האחרים:

"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי... כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן־מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם... אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה... כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַד' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ... כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים... וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו... וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא..."

תרגום יונתן מרמז שישעיה מתייחס בדבריו לתמיהה מדוע יש קבוצת אנשים שסבורה שה'חושך' מצוי ברדיפה אחר התאוות והעושר כמו הגויים, ובכל זאת הם פורשים מבית המדרש והולכים ל'היקבר חיים' בתפקיד 'בעלי העסקים'. הכתוב "כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים" - מתורגם: "כמא דסברו ליה בית ישראל יומין סגיאין, דהוה חשיך ביני עממיא חזוהון, וזיוהון מבני אנש"; ופירושו בתרגום חופשי: כאשר תמהו עליו 'בית ישראל' ימים רבים, שמראם שרוי בחושך בין הגויים, והזיו שלהם חסר מבני אדם". התרגום מרמז שה'רַבִּים' הם קבוצה מעם ישראל שמחשיבה את עצמה לכלל-ישראל ('בית ישראל'), והיא תמהה על עבד ד' (=בני הקבוצה האחרת), על שהם עוסקים בתפקיד ה'חשוך' שעוסקים בו הגויים, ועל שה'זיו' שלהם חסר בעיני הנקראים 'בני אדם' (=חברי 'בית ישראל').

הכתוב "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו" – מתורגם: "וימסר ית רשיעיא לגהנם וית עתירי נכסיא דאנסו במותא דאבדנא". במאמר "ר' אלעזר ובני מעיו" הובאו דברי הליקוטי מוהר"ן (תניינא, קיט) שעולה מהם שה'גיהנום' נמצא כאן בעולמנו. ומי שרודף אחר עושר מיותר הוא למעשה 'מלאך חבלה' שחובל בעצמו, וצריך לברוח מה'גיהנום' הזה ודומיו ולעסוק בתורה (או בתפילה או לגמול חסד עם הנזקקים). התרגום מרמז שגם עבד ד' (חברי קבוצת המיעוט) סבור שהעשירים שרודפים אחרי עושר מיותר הם 'גנבים' ו'רשעים' שמקומם ב'גיהנום' שבעולמנו, אך בפועל, גם חברי קבוצה המיעוט נמצאים ב'חושך' של הגויים ועוסקים ברדיפה אחר העושר.

 

ישעיה מסביר את התופעה המוזרה, ומאשים את חברי הקבוצה המרכזית, את בני בית המדרש, שהם לומדים תורה 'שלא לשמה', אלא לתועלתם העצמית – "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ". אילו הם היו לומדים תורה לשמה, ממילא היתה מגיעה הגאולה, והגויים היו טורחים עבור עם ישראל ומפרנסים אותם, וכפי שמנבא ישעיה בהמשך (סא, ו). אך חטא לימוד התורה שלא-לשמה, מעכב את הגאולה וגורם לכך שהחוטאים צריכים ליטול על עצמם את 'עול הגויים', והם אמורים להתייסר ולעמול בעצמם בעניינים הגשמיים ובפרנסה. ייסורים אלו אינם מגיעים בפועל אל בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה, משום שעבד ד' גומל חסד עם בני בית המדרש, ונוטל על עצמו את הייסורים שלהם, והוא יוצא לרדוף אחר העושר, ובסופו של דבר הוא עוסק בכל העניינים הגשמיים שהם היו אמורים להתייסר בעשייתם.

 

אשתו של ר' אלעזר ברבי שמעון

במסכת קידושין (דף ל, ב) מבואר שהכתוב (קהלת ט, ט): "רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" מתייחס גם ל'תורה' וגם ל'מלאכה', שנמשלו ל'אשה', והאדם צריך למצוא סוג 'תורה' וכן סוג 'מלאכה' שהוא אוהב לעסוק בהן ו'מתחבר' אליהן. האגדות שמדברות על 'אשתו' של ר' אלעזר מרמזות ל'תורה' שהוא 'התחבר' אליה בתקופות שונות, והן מרמזות על השינוי שחל בשיטתו ('תורתו'='אשתו'). לפי תורתו (='אשתו') הראשונה מי שלומד תורה לשם כבוד או ממון, הוא זה שצריך לעזוב את בית המדרש ולעבור לתפקיד 'בעל עסק'. אך לפי תורתו השניה ('אשתו') - שעליה מספרת כעת האגדה - 'הצדיק העליון' הוא עבד ד' שנוטל על עצמו את ה'ייסורים' שנגרמים ע"י בני בית המדרש שלומדים שלא-לשמה. מבחינה חיצונית לא חל שינוי במעשי ר' אלעזר, והוא המשיך להתחבר לתאוות האכילה והעושר. אלא שלפני כן הוא שידל את אלו שלמדו שלא-לשמה - לחקות אותו ולצאת מבית המדרש ולהפוך ל'בעל עסק'; אך כעת הוא אמר להם שעדיף שיישארו ללמוד בבית המדרש - והוא יתייסר ב'עסקים' במקומם.

 

שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת – ועץ התאנה

בשיר השירים (ו, ח) נאמר: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר". ובמדרש (רבה, ו, ב-ג) מובא בשם ר' יהודה שהכתוב מתייחס לסוגים שונים של לומדי תורה:

"שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת - אלו ששים חבורות של צדיקים שיושבות בגן עדן תחת עץ החיים ועוסקות בתורה... וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים - אלו שמנים חבורות בינונית שיושבות ועוסקות בתורה חוץ לעץ החיים, וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר - אין קץ לתלמידים."

ר' יהודה מרמז שהמספר 'ששים' מתייחס לאלו שנחשבים ל'מלכים', והם אלו שנמצאים עוד בחייהם ב'גן עדן', ויושבים בבית המדרש שהוא 'עץ החיים' ועוסקים כל היום בתורה. המספר 'שמונים' מתייחס לקבוצת ה'בינוניים' שהם אלו שמשלבים בין חיי המעשה לבין עמל התורה, והם עוסקים בתורה מחוץ לבית המדרש. ויש גם אנשים שכלפי חוץ אינם נראים כעוסקים בתורה, אך בכל זאת הם קרויים 'תלמידים' וגם הם קשורים לעמל התורה, מכיוון שהם עוסקים בפועל בתורה ש'גנוזה' בתוך העניינים הגשמיים.

בעקבות חטאו של האדם בגן עדן, הקב"ה נתן לו את ה'רפואה' של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" והיא מסמלת את העמל בל"ט מלאכות. במסכת סנהדרין (דף ע ב) מבואר שה'תאנה' מסמלת את ה'רפואה' שהאדם בחר לו מעצמו כדי לרפא את חטאו. ניתן לומר שאין סתירה בין ה'רפואות' השונות, ואלו שעמלים ב'זיעת אפם' במלאכות - קשורים באופן סמלי לעץ ה'תאנה'. לפיכך, חבורת הבינוניים שמשלבת בין התורה לבין המלאכות ועוסקת בתורה מחוץ לבית המדרש, יושבת באופן סמלי תחת עץ התאנה אך היא גלויה לעין וניכר שעוסקת בתורה. והחבורה השלישית הם אלו שעוסקים כל היום במלאכות, וכביכול תופרים להם עלי תאנה לחגורות ענק שמקיפות אותם ("וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"), והם מתחבאים כביכול בתוך עץ ה'תאנה' עצמו ("בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן").

 

היסורים והרפואה של ר' אלעזר

ר' יהודה רואה את כל עם ישראל כלומדי תורה1, אלא שיש מרבים ויש ממעטים. יש שעוסקים כל היום בתורה הנגלית וקשורים למספר 'ששים', ויש שעוסקים בתורה הנגלית רק חלק מהיום וקשורים למספר 'שמונים'. אמנם כזכור, לפי תרגום יונתן שהובא לעיל, בני בית המדרש סבורים ש'בית ישראל' הם רק הם עצמם שעוסקים בתורה כל היום בבית המדרש. הם אינם מוכנים ל'הכשיר' את קיומן של הקבוצות האחרות; וכל מי שאינו נמצא עימם נחשב בעיניהם כ'מתייסר' בעמל ובחושך של הגויים. לפי נבואה זו שבישעיה 'ייסורים' אלו נגרמים משום שבני בית המדרש נכשלים בלימוד תורה שלא-לשמה, ולכאורה בני בית המדרש שקשורים למספר 'ששים' היו צריכים להתייסר ב'ששים' מיני 'ייסורים' של עיסוק ב'עול הגויים', והיו צריכים לעמול בעצמם בענייני הפרנסה וכדו'. אלא שהם אינם מתייסרים בפועל משום שעבד ד' מתייסר עבורם. דבר זה מרמזת לנו גם האגדה על ייסורי ר' אלעזר כשהיא מספרת שהוא היה מקבל ייסורים שקשורים למספר 'ששים'.

תרגום יונתן מרמז שאלו שעוסקים במלאכות כמו הגויים שרויים ב'חושך', ולכן האגדה מרמזת שייסורי ר' אלעזר קשורים ל'חושך' והם היו באים ב'לילה'. אין הכוונה שהם היו באים דווקא בלילה ממש, אלא שבעת שר' אלעזר עסק במלאכות היה הדבר נחשב ל'לילה'. הרפואה של ר' אלעזר קשורה ל'תאנה' משום שזו משמשת כסמל לעמל-המלאכות שניתן לאדם כ'רפואה' בעקבות חטאו. לאחר שר' אלעזר סיים 'להתרפא' בעמל המלאכות הוא היה עמל בתורה, שנמשלה לאור, ולכן הזמן שהוא היה עמל בתורה בביתו נחשב ל'יום'.

 

כדי שחכמי בית המדרש לא ידחקוהו

האגדה מספרת ש'אשתו' לא היתה מניחה לו לצאת לבית המדרש, כדי שחכמי בית המדרש לא ידחקוהו; והיא מרמזת לרעיון שדומה למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן (תניינא, מז):

"כשבא אל הצדיק לשמוע תורה, בא עמו גם הרע שלו, דהיינו הקליפות הנבראים ע"י עבירות ח"ו. והם הדוחקים את העולם, ועושים בלבול ודוחק גדול... וזה שארז"ל (ברכות ו) האי דוחקא דכלה מינייהו."

'אשתו' של ראב"ש היא ה'תורה' שהוא התחבר אליה באותה העת, ולפי תורה זו, בני בית המדרש שלומדים שלא-לשמה, יוצרים 'רע' ש'דוחק' אנשים מחוץ לבית המדרש. אם ר' אלעזר היה בא לבית המדרש, והוא היה פוגש את ה'רע' הזה הוא היה נוטל על עצמו 'שעות נוספות' של 'ייסורים' כדי למרק את ה'רע' הזה, ולכן אשתו (=תורתו) אמרה לו שעדיף שילמד מחוץ לבית המדרש. ואמנם, באותה העת 'אשתו' (='תורתו') ראתה מעלה ב'קבלת הייסורים', אך היא סברה שיש לקבלם באופן שלא יכלה לגמרי את כוחותיו של ר' אלעזר.

 

ייסורים בלא הכרח

בשלב מסוים חל 'חידוש' בתורתו, ור' אלעזר התוודע ל'תורה' המובאת בליקוטי מוהר"ן (קנ"ט) ולפיה אין הכרח שתורה שנלמדה שלא-לשמה תהפוך לייסורים בעמל המלאכות:

"... ואף אם לומד ביראת שמים, וגם אם אומר שלימודו לאוקמא שכינתא מעפרא, עכ"ז מי יודע אם ראוי לכך שיהיה לימודו להשכינה, וכשאין לימודו עולה להשכינה, אזי... וכולם שואבים מזאת התורה שנתפזרה למטה באויר... כי אדם כשר וירא שמים אפי' מקטני הערך, או אדם גדול וצדיק, כשמקבלין מהתורות אלו שנתפזרו, אזי נעשה אצלו מזה ט"ל תורה ומגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק להתורה, והכל לפי מדריגת המקבל, לקצת נעשים מאלו התורות חידושין דאורייתא... ולקטנים שאינם יכולים להשיג ולחדש, מגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק נמרץ להתורה, שהוא ג"כ בחי' חידושין, שנתחדש החשק וההתעוררות אצלו וזה כשמגיע לבני אדם כשרים והגונים, אך כשמגיע לבני אדם שאינם כשרים, אזי נעשה היפך מזה, שנעשה אצלו מאלו התורות ל"ט מלאכות, שמגיע לו אדרבא חשק נמרץ והתעוררות חדש ליגיעות וטרחות ועבודת העוה"ז, שהוא ההיפך ממש מט"ל תורה, היינו ל"ט מלאכות שהוא בחי' בזעת אפך תאכל לחם..."

לפי 'חידוש' זה, תורה שנלמדה שלא-לשמה יוצרת אמנם כוח רוחני שיכול להוות מכשול. אך הוא מכשול דווקא בפני אנשים שאינם-כשרים, שמנצלים אותו להתחדש ב'ייסורים' של טרחה מיותרת בעמל המלאכות; אולם אנשים כשרים יכולים להשתמש בו לחיוב ולהופכו להתחדשות בתורה. ובעקבות שינוי זה שחל ב'תורתו' (='אשתו') של ר' אלעזר, היא 'מרדה' בו והאשימה אותו שהוא הביא עליו את ייסורי המלאכות – בלא הכרח.

 

האשמתה שהוא כילה 'ממון של בית אבא' קשורה לדברים הידועים שכתב הרמב"ם (שמיטה, יג, יג) שמי שקיבל עליו עול תורה – "הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים...". הרמב"ם מדייק בלשונו ומגלה שאין הקב"ה מספק לו 'את כל תאוותיו' אלא "דבר המספיק לו", והיינו שהקב"ה יספק לו את הדברים שהם הכרחיים ומספיקים לצורך קיומו; ואם הוא לא סיפק לו תאווה מסוימת, יש ללמוד מכך שהיא אינה הכרחית לקיומו. הממון שהקב"ה מספק לאדם לצרכים ההכרחיים קרוי 'ממון של בית אבא', והוא הממון ש'אביו שבשמים' סיפק לו. אלא שר' אלעזר היה 'אכלן' ושתה יין באופן תאוותני והתחבר לתאוות נוספות שהעשירים רגילים בהם; וכעת לאחר שנודע שאין הכרח לקבל 'ייסורים'; 'אשתו' (=תורתו) האשימה אותו, שלא היה הכרח לכלות את ה'ממון של בית אבא' במילוי תאוות אלו, והוא אילץ את עצמו לטרוח בעמל מלאכות מיותר כדי לספק את תאוותיו.

 

ה'ספנים' וה'תאנים'

האגדה מרמזת שבעקבות 'חידוש תורה' זה חזר ר' אלעזר לבית המדרש. והדבר מרומז באמצעות שימוש בנבואת ישעיה (כג) על העיר צור שהיתה עיר מסחר בינלאומית:

"מַשָּׂא צֹר הֵילִילוּ אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ... וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַד' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ד' יִהְיֶה סַחְרָהּ, לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה, וְלִמְכַסֶּה עָתִיק:"

ישעיה מנבא שכל המסחר הבינלאומי יגיע ליושבים לפני ד', ובפסחים (דף קיט א) ובקהלת רבה (א, ט) מבואר שהכוונה לתלמידי חכמים שיושבים באופן קבוע בבית המדרש ואינם חשובים בפני עצמם כלום. לכאורה, אין לבני בית המדרש קשר למסחר הבינלאומי, אך למעשה העולם כולו ניזון בזכותם, והספנים הגויים הם מעין 'עבדים' שעובדים עבורם. הדבר אינו ניכר לעין, מפני שהתוצר הבינלאומי עובר סינונים על גבי סינונים, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לבני בית המדרש באמצעות תומכי תורה מישראל שתומכים בהם. אך ישעיה מגלה שבני בית המדרש נוטלים את המגיע להם 'מן הגויים' - בדין ולא בחסד. כזכור, ה'תאנה' מסמלת את 'עמל המלאכות', ולפני כן ר' אלעזר היה מתרפא ב'תאנה' זו בעצמו, אך כעת הספנים הגויים הם שעוסקים ב'רפואה' זו, ור' אלעזר חזר לשבת בבית המדרש תחת 'עץ החיים'. בעת שר' אלעזר היה אחד מבעלי העסקים העשירים העושר שלו היה מוגבל, אך כעת כשר' אלעזר חזר לשבת בבית המדרש - כל המסחר הבינלאומי שייך לו.

 

ששים מיני דם מסופקים

האגדה מספרת שהביאו לו 'ששים' מיני דם 'מסופקים' והוא טיהר את כולם. כזכור המספר 'ששים' קשור לאלו שיושבים בקביעות בבית המדרש תחת עץ החיים, והאגדה מרמזת שאנשים שהסתפקו לגבי המשך דרכם בחיים באו והתייעצו עימו. הם התלבטו האם הם 'טהורים' וראויים להמשיך ולהישאר בבית המדרש; או שמא אינם טהורים דיים והם לומדים שלא-לשמה, ולכן ראוי שהם עצמם יישאו בנזק שהם גורמים וייצאו להתייסר בעצמם ולהיות 'בעלי עסקים'. ר' אלעזר 'טיהר' את כולם, והודיע להם על ה'חידוש' שתורה שנלמדה שלא-לשמה אינה גורמת בהכרח להתעוררות לעמל המלאכות, ואפשר להשתמש בה להתעוררות לעמל התורה. אולם החכמים ריננו אחריו, משום ש'חידוש' זה הוא לכאורה נגד פשטות תרגום יונתן על נבואת עבד ד', שהוא נושא עליו את ייסורי המלאכות שנגרמים מלימוד שלא-לשמה, והוא לכאורה 'הגבר שבחבורה'.

ר' אלעזר עמד על דעתו, שמי שנשאר בבית המדרש הוא ה'גבר שבחבורה' והוא משפיע את השפע על אלו שיוצאים לעמול בעסקים והם נחשבים כ'נקיבה' לעומתו. והוא אמר שאם הוא צדק בהכרעתו - כל הספקות יוולדו ל'זכרים' שהם אלו שמשפיעים. ואכן, הוא צדק, וכל אותם שנשארו בבית המדרש, הצליחו בלימודם, ונסמכו בסופו של דבר להוראה ונקראו בשם 'רבי', והאגדה מרמזת לכך באומרה שהם נקראו 'רבי אלעזר' על שמו.

 

כמה 'פריה ורביה' ביטלה 'רשעה' זו מישראל

האגדה מרמזת שגם רבי יהודה הנשיא קיבל 'חידוש' זה, ואמר שתורתו הישנה (=אשתו) של ר' אלעזר ביטלה הרבה 'פריה ורביה' מישראל. וכוונת דבריו למה שהתבאר בתחילת המאמר שלכל אדם יש שתי 'נשים סמליות'. 'נערה' האחת מושכת אותו לעמול ב'תורה', וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי תורה' וגם 'תלמידים' לתורתו; ו'נערה' שניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה ובמלאכה גשמית, וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי מלאכות' וגם 'תלמידים' למלאכתו. תורתו הישנה (=אשתו) של ר' אלעזר ביטלה תלמידים רבים מ'פריה ורביה' בתורה, ולכן רבי מכנה אותה 'רשעה'.

 

אלא שבהמשך הסוגיה מרומז שר' אלעזר חזר בו – לפרק זמן נוסף - מקבלת 'חידוש' זה, והוא שב ויצא מבית המדרש וחזר להיות עבד ד' ש'נקבר בחיים' בעולם העסקים ("וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו"); ובהמשך מסופר שרבי חזר בו מלראות את תורתו הישנה (=אשתו) של ר' אלעזר בתור 'רשעה', והוא רצה 'להתחתן' איתה. המשך הסוגיה מרמז למה שהוסיף ר' נחמן מברסלב על ה'חידוש' דלעיל (ליקוטי מוהר"ן, קנט): "אחר שאמר תורה הזאת, ענה ואמר, אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה...".

ר' נחמן מגלה ש'תורה' זו, שתולה את האשם ב'מקבלי הייסורים' עצמם, אינה תורה מחייבת. ומי שסומך עצמו על נבואת ישעיה ותרגום יונתן בענין עבד ד', וסובר שה'גבר שבחבורה' הוא זה שנוטל על עצמו את העוון של לימוד תורה שלא-לשמה, ויוצא מבית המדרש כדי להתייסר בתור 'בעל עסק עשיר', אין מזניחין אותו, וכך נקט רבי בסופו של דבר, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.

___________________________________________

 

[1] שיטת ר' יהודה התבארה במאמר "רבי טרפון והשש".

 

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים ע"ה

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

לע"נ

כל הנופלים במערכה

על הגנת המולדת הי"ד

 
לע"נ

 מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל

 

לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל

 

לע"נ

הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל

נלב"ע כ"א אדר א' תשע"ד

 

לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת ארץ חמדה

נלב"ע י"ז בסיון תשע"ד

  

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.