שנת תשע"ה | שבת פרשת תזריע מצורע

חמדת החינוך: שבע תחנות בדרך לחירות

כאשר כמה אנשים מצטופפים יחד במקום אחד עולה מיד השאלה האם יש ביניהם קשר. האם סתם במקרה הם נדחקים זה לצד זה או שמא יש דבר מה המחבר ביניהם.

כאשר לא מדובר באנשים אלא במועדים הרי שמתגברת הסברה שיש סיבה לסמיכות ההדוקה ויש חוט חורז ביניהם שמוטל עלינו לגלותו. 

חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם הצפופים ביותר בשנה. הם מכילים בתוכם שבעה ימים מיוחדים.

חלקם עתיקים – פסח, ל"ג בעומר ושבועות, וחלקם התחדשו בדור האחרון: ימי הזכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים.

מה הקשר בין שבעת הימים הללו ש'במקרה' התנקזו לתקופת זמן כה קצרה? האם יש יחס וזיקה ביניהם או שמא כל אחד כבודו במקומו מונח אך הוא ניצב לעצמו ללא קשר לאחרים?

המסע אל הר סיני

שני הימים שכבר במבט ראשון ניכר החיבור ביניהם הם פסח ושבועות, שני חגים הקשורים ביניהם ב'שלשלת'. אם תשאל כל ילד בגן מתי חל חג מתן תורה הוא יאמר: ו' בסיון. אומנם, מי שיחפש את התאריך שלו בתורה יגלה שהוא כלל אינו קיים! החג היחיד שלא מופיע לו תאריך קבוע של יום וחודש הוא חג השבועות. מתי הוא חל? פשוט סופרים - חמישים יום לאחר פסח.

מה היחס בין שני הימים האלו? פסח הוא היום שבו יצאנו לחירות ובעצם נולדנו כעם חופשי. אומנם, זהו רק השלב הבסיסי, הכלי שלתוכו צריך ליצוק גם תוכן. כאן מופיע חג השבועות, יום מתן תורה, בו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך - התורה שתנחה אותו בחיים. העלמתו של התאריך באה לומר שגם אם השלב הראשון נעשה בדחיפה משמים, השלב השני תלוי בעיקר בנו, וכדי שהוא יקרה לא מספיק לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתאריך מסוים, אלא לצאת למסע של תיקון עצמי והיטהרות במשך חמישים יום. לכל יום יש את העבודה הרוחנית שלו ומי שיפספס את אחד הימים יתקשה אחר-כך להמשיך בספירה אל היעד...

שתי קומות

אותו יחס שקיים בין פסח לשבועות ישנו גם בין שני החגים שהתחדשו בדור האחרון: יום העצמאות ויום ירושלים. בה' באייר תש"ח נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו. זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם אחרי אלפיים שנות גלות נוראה. אומנם גם האירוע הגדול הזה אינו אקורד הסיום של סיפור חיינו. הוא רק התשתית להופעת הקומה השניה, המהותית יותר - יום ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ומייצגת את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. גם כאן צריך עמל ויזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך.

מסתבר שבשתי המערכות שתיארנו עם ישראל נמצא איפשהו בדרך על הרצף שבין הנקודה הראשונה – עצם הקיום הפיזי, לבין הנקודה השניה – המהות והתוכן הרוחני. רק לשם המחשה - מעטות המשפחות בישראל שלא חוגגות את ליל הסדר בדרך כלשהי. הרבה פחות דואגים לציין את חג השבועות. המוני בית ישראל מבטאים את שמחתם על מה שאירע ביום העצמאות, מעטים הרבה יותר דואגים להפוך גם את יום ירושלים לחג ובערים רבות הוא נראה כיום חול רגיל לגמרי.

את הבטחת התורה "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג) פירשו חז"ל כ'שתי קומות'. אל הראשונה זכינו בעיקר בדחיפה משמים, אך אל השניה, שתלויה בעיקר בנו, אנחנו עדיין מטפסים. האם אין חשש להיתקע בדרך? בוודאי שיש סכנה כזו, והיא נכונה הן במישור הכללי, והן במישור הפרטי. כל תינוק שנולד זכה ל'יום העצמאות' או 'פסח' משל עצמו. אך העובדה שהוא חי ונושם רק מורה שהוא קיים. האם יזכה גם להיות ל'אדם' במלוא המובן? האם יזכה להגיע גם ל'יום ירושלים' ול'יום קבלת התורה' של חייו? זו כבר שאלה שאת התשובה עליה הוא יצטרך לתת באופן בו יבחר לחיות את חייו.

האלטרנטיבה והמחיר

עבור כל מי שנולד אחרי הקמת המדינה המצב בו אנו תחת שלטון יהודי ריבוני וצבא משלנו הם כמעט דבר המובן מאליו. אנחנו לא מכירים מציאות אחרת. אך לצד יום העצמאות ניצבים גם שני ימי זיכרון העוזרים לנו להבין מעט יותר שזו אינה האפשרות היחידה. יום הזכרון לשואה ולגבורה מציין את האלטרנטיבה. במשך אלפיים שנות גלות כל מלך או פריץ יכול היה להחליט בוקר אחד לגרש, לשדוד או להמיר את דתם של יהודי ממלכתו, והם היו פשוט חסרי אונים כנגדו. היינו נתונים למרמס ולהשפלה נוראית כשאנחנו חלשים ותלושים מארצנו. השיא היה לפני שבעים שנה כאשר מיליונים מבין אחינו הובלו כצאן לטבח והעולם האדיש עמד מנגד. זכרון השואה מחדד בתודעתנו את האלטרנטיבה לקיומה של מדינת ישראל. אנשים מתלוננים על כך שהיא איננה מושלמת עדיין? בסדר גמור, אך לפני כן זכרו להודות עליה בלי גבול כי היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה.

ד' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מציין את המחיר הכבד אותו שילמנו למען הקמת המדינה. 22 אלף איש מסרו את נפשם במחתרות ובמלחמות ישראל השונות. אך את הקלישאה המפורסמת 'במותם ציוו לנו את החיים' יש להבין באופן עמוק: מחיר כה כבד מחייב אותנו להרבה מעבר לחיים סתמיים של קיום ולמדינה שתהיה 'עוד אחת' מבין מאות אחרות. אם שולם מחיר כה כבד כדי שנחיה במדינה יהודית בארץ ישראל הרי שזה מחייב אותה להביא בשורה גדולה לכל העולם כ'אור לגויים', ומחייב אותנו באופן אישי לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. מנקודת מבט כזו הרי שיום הזכרון אינו יום של חולשה ודיכאון אלא יום מלא הוד וגדולה שרק מרים את יום העצמאות למקום גבוה הרבה יותר.

ומה לגבי ל"ג בעומר אתם שואלים? הסברנו את היחס בין שש התחנות הגדולות של התקופה, מה לגבי הנקודה השביעית? ובכן, את זה כבר נשאיר לכם...

יפורסם גם בעלון 'שבת בשבתו'

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר