שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תשא

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - ריח

אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו [שמות ל לח]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ז, ערך ריח, טורים 147 - 158

חוש הריח מופעל על ידי גזים שנודפים מחומרים שונים, הוא נקלט בריריות האף, עובר דרך עצבי הריח למוח, ושם הוא  מתפרש כתחושה מיוחדת של ריח.

באופן מושאל משמש מושג הריח להבחנה של דברים הקורים מרחוק, כגון 'ריח מלחמה' [1]. כמו כן משמש המושג באופן מושאל לדבר קטן, לשמץ דבר או זכר לדבר, כגון ריח הגט [2]. מי שהמאיס את זולתו על אחרים הוא מבאיש את ריחו [3]. הריח המוזכר ביחס לקב"ה, כגון 'וירח ה' את ריח הניחח' [4] מתייחס באופן מושאל לקבלת הקרבן ברצון [5].

מי שאין לו חוש ריח נקרא תותרן [6].

יתכן ששורש המילה הוא מלשון 'רוח', מכיון שהריח הוא גז, נסתר מהעין ומועבר ממקום למקום כמו הרוח.

הריח במקרא ובחז"ל

חוש הריח נקלט באף [7].

מצינו במקרא חומרים שונים הנותנים ריח טוב [8]: בשמים [9], גפנים סמדר [10], דודאים [11], נרד [12], עצי הלבנון [13], קרבנות העולים באש [14], שדה [15], שמנים [16], תפוחים [17].

אף בתלמוד מצינו חומרים שונים שנותנים ריח טוב [18]: אהלים [19], אפרסמון [20], אתרוג [21], הדס [22], ורד [23], חבוש [24], יין [25], מושק או מוסק [26], סיגל [27], סמלק או יסמין [28], פלייטון [29], קטורת ועשרת סממניה [30], קינמון [31], תפוחים [32].

מצינו בחז"ל חומרים שונים שנותנים ריח רע: בית הכסא [33], זיעה [34], זפת [35], חלבנה [36], שום [37].

מנהגים שונים נהגו בזמן התלמוד בשימוש של ריח טוב: רגילים היו להביא שמן מבושם בבשמים בסוף הסעודה, כדי לסוך את הידים המזוהמות [38]; היו נוהגים לגמר את הכלים, היינו לבשם בעשן בשמים את הבגדים לריח טוב [39]; בחנויות שמוכרים שבהן בשמים היו נוהגים לשים דברים עם ריח טוב כדי למשוך קונים לחנות [40].

ריח רע מהפה היה נחשב לדבר שלילי, ולכן נתנו עצות שונות למניעת מצב זה: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה [41]; האוכל עדשים כל יום, הרי זה קשה לריח הפה [42]; היו שמים פלפל או גרגירי מלח בתוך הפה, מפני ריח הפה [43].

חז"ל החשיבו את הריח כדבר הגורם הנאה לנשמה ולא לגוף [44].

פרטי דינים

מי שאין לו חוש הריח, ויש ריח רע מחוץ לבית, מותר לו לקרות בתורה ובכל דבר שבקדושה, אף על פי שאחרים מריחים את הריח הרע; ואם הריח הרע נמצא בבית, אסור לו לקרות דברים שבקדושה אם אחרים מריחים אותו, אף על פי שהוא איננו מריח [45].

חולים המאושפזים בבית חולים יכולים להתפלל ולומר כל דבר שבקדושה בחדריהם, אף על פי שאצל חולים אחרים יש סירים עם הפרשות, אם יש מחיצה סביב מיטותיהם [46], או אם המיטה שהחולה שוכב עליה גבוהה עשרה טפחים, או אם הסיר רחוק ממנו ארבע אמות, ויחזיר פניו וגופו לעבר השני, או יכסה גופו בסדין [47].

חולה המרותק למיטתו בבית החולים, ויש טינופת או ריח רע בחדרו, ואם יחכה עד שינקו את החדר יעבור זמן הנחת תפילין, או נטילת לולב וכיוצ"ב, יקיים המצווה בלא ברכה, ויהרהר בלבו שכך הוא רצונו יתברך [48]. ואם אחר כך ניקו את המקום, ויש עוד שהות ביום, יש לחזור ולהניח תפילין בברכה [49].

כל דבר שמביאים לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו, צריך לתת מיד לשמש בסעודה [50], ומידת חסידות לתת לו מיד מכל מין ומין [51]. ודין זה נכון גם בסתם אדם אף שאינו המשמש בסעודה [52].

מברכים על הריח ברכת הנהנין המיוחדת לו [53], והיינו דווקא ריח טוב [54]. אם היה זה שיש להריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; אם היה עשב או מין עשב, מברך בורא עשבי בשמים; אם לא היה לא מן העץ ולא מן האדמה, מברך בורא מיני בשמים; אם היה פרי הראוי לאכילה, מברך שנתן ריח טוב בפירות; ועל הכל אם בירך בורא מיני בשמים יצא [55]. אם יש לו ספק איזה מברכות הבשמים מברך, יברך בורא מיני בשמים [56], ואם בירך שהכל נהיה בדברו על בשמים שיש לו ספק בברכתם - יש אומרים שיצא [57]; ויש אומרים שלא יצא [58].

על ריח המתחדש משנה לשנה, נחלקו אחרונים אם יברך שהחיינו [59], ולפיכך יברך בלא שם ומלכות [60].

מי שאין לו חוש הריח, לא יברך ברכת הנהנין על בשמים [61]. ולפיכך, מי שאין לו חוש ריח, אינו מברך על הבשמים בהבדלה. יש מי שכתב, שבמקרה כזה אינו יכול לברך על הבשמים אפילו להוציא את בני ביתו [62]; ויש אומרים, שאם נתכווין להוציא בני ביתו הקטנים, או להוציא מי שאינו יודע לברך, רשאי לברך על הבשמים, אף שהוא עצמו אינו יכול להריח [63]. בשיטה זו - יש הסבורים, שיכול להוציא דווקא קטנים ולא גדולים [64]; ויש הסבורים, שיכול להוציא גם הגדולים [65]. יש מי שכתב, שלאו דווקא מי שאין לו כלל חוש הריח, אלא אפילו אם הוא מצונן, ולכן אינו יכול להריח באופן זמני, לא יברך ברכת הריח [66].

מותר לשטוף את הפה במי-פה בשבת, אבל צריך להכינם מבעוד יום, כי יש איסור מוליד ריח במים [67].

אסור להוליד ריח בשבת וביום-טוב, היינו שאסור להכניס ריח בדבר שלא היה בו ריח [68]. יש מי שכתב, שיש איסור מוליד ריח באדם [69]; ויש מי שכתב, שאין איסור מוליד ריח בבשר אדם בשבת [70]. ומכל מקום לכל הדעות יש איסור מוליד ריח בשבת באוכל או בבגדים [71]. ואם על ידי הוספת ריח למאכל הוא משביח את טעמו או מכשירו לאכילה, אין בזה איסור מוליד ריח [72], ולפיכך מותר להכניס לאוכלים כל מיני תבלינים [73].

ריח של חמץ בפסח, כגון שהיה צלי שמן וככר יחד בתנור, שהשמן מפטם את הככר, וחוזר הככר ונותן ריח בצלי - יש מקילים, ויש מחמירים [74].

איסור שנצלה ביחד עם היתר בתנור אחד - יש אומרים, שאין האיסור אוסר את ההיתר בריחו, ויש חולקים [75], והוא תלוי במחלוקת אם ריח הוא דבר ממשי או לא [76]. ומכל מקום אם דבר חריף של היתר נצלה עם איסור, כגון בצל שנצלה עם בשר נבלה בתנור - אסור [77].

פת שאפאה עם צלי בשר בתנור, ויש בה ריח של בשר, אסור לאוכלה עם חלב [78].

אין לצלות בשר עם דגים משום ריח, אבל בדיעבד מותר [79].

אסור לקטר את הבית בעשב שיש לו ריח טוב, מפני שנראה כמקטיר לשד, אלא אם כן עושה כך כדי להסיר ריח רע [80].

מי שיש לו ריח רע מהחוטם או מהפה, כופים אותו להוציא את אשתו וליתן כתובתה [81].

ריח רע, וזיעה וריח הפה הם מהמומים הפוסלים נשים, שאם קידש אדם אשה על מנת שאין בה מומים, ונמצאו בה דברים אלו, אינה מקודשת [82].

אשה שאין לה חוש הריח כלל, נחלקו הפוסקים אם מצב כזה הוא מום באשה שמאפשר לבעל לגרשה, אם לאו [83].

מרחיקים את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה, משום הריח הרע [84].

קרבן עולה צריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטה בין השאר לכך שהקטרתו היא לשם ריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם [85].

ריח של הקדש לא נהנים ממנו, אבל אין בו משום מעילה; והיינו דווקא כשהריח את הקטורת אחר שעלתה התימורת, אבל אם הריח בקטורת כשתעלה התימורת, יש בו מעילה [86].

מקורות והערות

[1] איוב לט כה; [2] יבמות נב א; גיטין פו ב. ואולי משום שחוש הריח מושפע מכמות קטנה ביותר של חומר נדיף; [3] שמות ה כא; [4] בראשית ח כא. וכן בכל הקרבנות שמוזכר ריח ניחוח לפני ה'; [5] ראה תרגום אונקלוס, א"ע, והכתב והקבלה - בראשית ח כא; [6] ב"ב קמו א, על פי חי' הר"י מיגאש ויד רמה שם. וראה רשב"ם שם, וערוך ע' תתר (ג); [7] תהלים קטו ו; [8] לפי סדר א-ב; [9] שה"ש ד י; [10] שה"ש ב יג; [11] שה"ש ז יד. וראה עירובין כא ב; [12] שה"ש א יב; [13] הושע יד ז; שה"ש ד יא; [14] ריח הנחוח - הפסוק שלפנינו, וכן שמות כט יח; ויקרא א יג; במדבר כח ב; [15] בראשית כז כז. וראה תענית כט ב, שהיינו שדה תפוחים; [16] שה"ש א ג; שם ד י; [17] שה"ש ז ט; [18] לפי סדר א-ב; [19] סנהדרין קה ב, על פי במדבר כד ו; [20] ברכות מג א; [21] ברכות מג ב; [22] ברכות מג א; [23] טושו"ע או"ח רטז ג; [24] ברכות מג ב; [25] ע"ז סו ב; [26] ברכות מג א; טושו"ע או"ח רטז ב. וראה במ"ב שם סק"ז; [27] ברכות מג ב; [28] ברכות מג ב; [29] כלים ל ד; סנהדרין קח א; ע"ז לה ב; [30] יומא לט ב; כריתות ו ב. וראה יומא שם, ותמיד ל ב, עד כמה היתה עוצמת הריח הזה; [31] שבת סג א; [32] תענית כט ב. וראה עוד רשימת בשמים נותני ריח טוב בטושו"ע או"ח סי' רטז; [33] ברכות נג א; [34] נדרים נה ב; [35] סוטה יב א; [36] כריתות ו ב; [37] ברכות נא א; שבת לא ב; סנהדרין יא א; [38] ברכות נג א; [39] ברכות שם. וראה שם, שבטבריה היו נוהגים לעשות זאת בערבי שבתות, ובציפורי - במוצאי שבתות; [40] ברכות שם; [41] ברכות מ א; טושו"ע או"ח קעט ו; [42] ברכות שם; רמב"ם דעות ד ט; [43] שבת סד ב; [44] ברכות מג ב; [45]  בן איש חי, שנה א, פר' בא, סקט"ז; [46] שערים המצויינים בהלכה, סי' ה סק"ז; שו"ת באר משה ח"א סי' ג; [47] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א אות' יז-כא; [48] שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כט; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' תקפח הע' 4, ושם חיו"ד סי' יט סק"א; הגרא"י וולדינברג, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח עמ' שמג אות יב; [49] נשמת אברהם, חיו"ד שם; [50] כתובות סא א; רמב"ם ברכות ז ז; טושו"ע או"ח קסט א; [51] טושו"ע שם. וראה בבאוה"ל שם ד"ה כל דבר; [52] ביאוה"ל שם ד"ה לשמש; [53] ברכות מג א-ב; רמב"ם ברכות פ"ט; טושו"ע או"ח סי' רטז; [54] רי"ף ורא"ש ברכות שם. וראה שו"ת באר משה ח"ג סי' נד אות ג; [55] ברכות, רמב"ם וטושו"ע שם; [56] רא"ש ברכות פ"ו סי' לו; ט"ז או"ח סי' רטז סק"ג; [57] פרמ"ג או"ח סי' רטז במשב"ז סק"ג ובא"א סקי"ט; שד"ח מערכת ברכות, סי' א אות ג; [58] שו"ת בית יהודה סי' מב. וכן משמע דעת המ"ב סי' רטז סקי"ג; [59] ראה מג"א סי' רכה סקי"א; באה"ט שם סקי"א; [60] סדר ברכות הנהנין לבעל התניא סופי"א; [61] טושו"ע או"ח רצז ה; שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד; [62] רבנו אפרים, הובא בטור או"ח סוסי' רצז; [63] טושו"ע או"ח רצז ה, ובשם הרא"ש שם. וראה בשו"ת חלקת יואב מהדו"ק, אונס, סי' ד; [64] כן משמע משו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' רד; [65] ב"י שם; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ. וראה שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' ע אות ב; [66] כף החיים סי' רצז סקל"ד; שו"ת באר משה ח"ג סי' נד; שמירת שבת כהלכתה פס"א ס"ה; [67] שערים המצויינים בהלכה, סי' צא סק"ד; [68] ביצה כב ב; רמב"ם יו"ט ד ו; טושו"ע או"ח תקיא ד, וברמ"א שם; [69] ט"ז או"ח סי' תקיא סק"ח; [70] שו"ת חכם צבי סי' צב; [71] ראה רמ"א או"ח תקיא ד; ט"ז ומג"א סוסי' תקיא; מ"ב סי' שכב סקי"ח; מ"ב סי' תקיא סקכ"ז. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה פט"ו סע"ו; [72] טושו"ע או"ח תקיא ד; מ"ב שם סקכ"ד; [73] שש"כ פי"א סל"ט; [74] ראה רמ"א או"ח תמז א; מ"ב שם סק"ט-יג; [75] ראה פסחים עו ב; רמב"ם מאכלות אסורות טו לג; טושו"ע יו"ד קח א; רא"ש פרק בתרא דע"ז סי' ח; [76] ראה גם ע"ז סו ב; [77] מרדכי חולין פ"ז סי' תרסו; או"ה כלל לט דין כא; רמ"א יו"ד קח א; [78] רי"ף חולין פ"ז. וראה ר"ן נדרים נב א; [79] או"ה כלל לט דין כה; רמ"א יו"ד קטז ב. וראה בש"ך שם סק"א ובט"ז שם סק"ב; [80] טושו"ע יו"ד קעט יח; ש"ך שם סקכ"א; [81] כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא; טושו"ע אבהע"ז קנד א; [82] כתובות עה א; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד. וראה באוצה"פ שם; [83] ראה אוצה"פ סי' לט סקל"א אות ז; [84] ב"ב כה א; רמב"ם שכנים י ג; טושו"ע חו"מ קנה כג; טושו"ע יו"ד שסה ב. וראה ש"ך שם סק"ב; [85] זבחים מו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא; [86] פסחים כו א; כריתות ו א; רמב"ם מעילה ה טז.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר