שנת תשס"ז | שבת פרשת שמיני

שו"ת במראה הבזק

ניו ג'רסי, ארה"ב         New Jersey, USA
שבט תשס"ה   
                            
סדר קדימויות בטיפול בפגייה וטיפול להצלת פגים פגועים

שאלה
מהם כללי העדיפות שלפיהם צריך לקבוע את סדרי הטיפול בפגים? מתי ועד כמה צריך להשתדל להציל חייהם של פגים כשיש חשש שהצלתם תביא לסבל רב להם ולבני משפחתם?
 
תשובה
ככלל, כיוון שנולד היילוד הוא יוצא מכלל עובר ודינו ככל חולה, שחובה להחיותו1 ואסור לגרום למיתתו2. שאלתך נוגעת לשני תחומים שונים: העדפת הטיפול בפג אחד על פני האחר, והטיפול בפג שבמצבו הרפואי העתידי אינו טוב. ונענה על ראשון ראשון:
א. הקדמת טיפול
          1.    כאשר באים לפנינו בעת ובעונה אחת שני פגים3, עלינו להעדיף את הטיפול בפג הנמצא במצב פיזיולוגי טוב יותר, אשר בו סיכויי הצלחת הטיפול גבוהים יותר4, על פני הטיפול בפג שלא ניתן להחיותו אלא לחיי שעה.
          2.    כאשר באים הפגים לפנינו בזה אחר זה5, והם במצב קליני זהה, היינו שניתן להחיות את שניהם לחיי עולם או שניתן להחיות את שניהם לחיי שעה, חובתנו לטפל בפג שבא לפנינו ראשון6.
לדעת רוב הפוסקים חובה זו מוטלת עלינו גם כאשר זה שבא לפנינו ראשון אי אפשר להחיותו אלא לחיי שעה, וזה שבא לפנינו אחריו ניתן להחיותו לחיי עולם7. לעומתם יש הסוברים כי אף-על-פי שחיי שעה נחשבים לחיים לכל דבר, וחובה להציל אדם גם לחיי שעה, והמאבדם הריהו כשופך דמים8, ביחס אליהם הצלת אדם לחיי עולם נחשבת לפיקוח נפש, ואם כן במצב של מחסור באמצעים יש לטפל בחולה שיחיה חיי עולם, אף שהדבר כרוך בהפסקת הטיפול בחולה שיחיה לכל היותר לחיי שעה9.
 
ב. טיפול בפגות קשה
בתחום הפגות הקשה יש להבחין מבחינה הלכתית בשלושה סוגי פגים10:
          1.    פג שמצבו סופני, היינו שגם עם טיפול רפואי אינטנסיבי ומלא סופו למות בשלב זה או אחר – פג זה דינו כנפל, שאין חובה להחיותו ואין מחללין עליו שבת11.
          2.    פג הסובל או שעלול לסבול מנזקים התפתחותיים בדרגות חומרה שונות – בפג זה חובה לבצע כל פעולה לשם הצלתו, ללא קשר למצבו הרפואי העתידי12, ואפילו ללא הסכמת הוריו.
          3.    פג שהוחלט כי יש לו סיכוי לחיות והוחל לתת לו טיפול, ותוך כדי הטיפול הידרדר או התברר מצבו והפך לסופני – דינו ככל חולה סופני, שבו נחלקו הפוסקים; יש המחייבים13 לתת לו כל טיפול רפואי אפשרי, אלא אם מוכח שהוא סובל14. יש המתירים15 להסתפק בטיפול המספק לו את צרכי החיים הבסיסיים (חמצן, נוזלים ומזון)16 ולא לתת טיפול למחלתו הסופנית17, וכן יש להורות בכל מקרה שהמשפחה סובלת או שיש חשש שהמשך הטיפול בפג זה יפגע בטיפול באחרים שמצבם בר רפואה.
 
ג. לדעת הרב נ"א רבינוביץ', לסתם פג אין "חזקת חיים"18. לדעה זו השלכות הן בנוגע לחלקה הראשון של התשובה, העוסק בעניין קדימות הטיפול19, והן ביחס לחלקה השני של התשובה, העוסק בנושא טיפול בפגות קשה20. לכן נראה כי ניתן לצרף שיטה זו להקל במקרה שבו ההורים מתעקשים על הפסקת הטיפול בו, ולא להציל את חייו של פג שעתיד לסבול כל חייו.
 
 
________________________
 
1  שנינו (אהלות פ"ז מ"ז): "האשה שהיא מקשה לילד – מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". שמענו מכאן כי כל עוד לא יצא העובר מהרחם חובת הצלתו אינה זהה לחובת הצלת חיים של כל אדם, אולם מהרגע שבו יצא העובר לאוויר העולם חובת הצלתו זהה לחובת ההצלה של כל אדם אחר. חובה זו קיימת גם בפגים שניתן להחיותם בטיפולים רפואיים שונים, ואף מחללים את השבת על הצלתם ("חזון איש" יו"ד סי' קנה ד). ועיין במאמרו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג ("תחומין" ז עמ' 228), המסיק שחובת ההצלה תלויה בסבירות של הצלחת ההצלה בפעל, ולא בהגדרתו הפורמלית הלכתית של היילוד; ואם כן פג שניתן להצילו יש להחיותו אפילו בשבת, ופג שלא ניתן להצילו דינו כנפל ואין חובה לעשות כן אפילו בחול.
ונחלקו הפוסקים בדינו אם מת לאחר הטיפול בו – אם למפרע מתברר שהיה נפל, ואין מתאבלין עליו ("שבט הלוי" ז סי' קפח סע' ב), או שכיוון ששהה שלושים יום אינו נפל ("ציץ אליעזר" ט סי' כח אות ח).
2   שכן שנינו בנידה (מד ע"א): "תינוק בן יום אחד... ההורגו חייב" בניגוד לעובר, שההורגו פטור אבל אסור – התוספות (סנהדרין נט ע"א ד"ה ליכא) והרמב"ן (נידה שם). ועיין עוד בתוספות בנידה (שם), שכתב שמותר להורגו, אם כי לא פסקו כמוהו להלכה – מה גם שנחלקו האחרונים בהבנת דבריו גופא, ועיין בהרחבה ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (ערך "הפלה"), ואכמ"ל.
3   באופן עקרוני, יש מקום לומר כי מבחינת הקצאת משאבים מסתבר שיש לדמות זאת לשני פגים הבאים לפנינו כאחד, ויש להקצות מראש את המשאבים לחולים שסיכויי החלמתם גבוהים יותר. ועיין ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (ערך "משאבים מוגבלים") ובמאמרו של הרב שבתי רפופורט ("אסיא" נא-נב, אייר תשנ"ב) ובתגובתו של פרופ' דוד מאיר ז"ל שקדמה לה שם (מובאות ב"אסיא" ז עמ' 94 ואילך).
4  ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עג סע' ב), ויש להביא לו ראיה מדברי היעב"ץ בספרו "מגדל עוז" (פרק אבן בוחן פינה א), שלקדימויות המופיעות במשנה (הוריות סוף פ"ג) יש להוסיף את קדימות מי שיחיה לחיי עולם על פני מי שיחיה לחיי שעה. באופן דומה כתב ה"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סי' שכח ס"ק א) שוודאי מסוכן קודם לספק מסוכן.
5   יש לדון במצבים שונים, אם יש לראותם כאילו באו לפנינו בבת אחת או בזה אחר זה. והנה, בעניין פיקוח נפש הדוחה איסורים כתב ה"נודע ביהודה" (תנינא יו"ד סי' רי), ביחס לניתוחי מתים לצורך לימוד רפואה, שאין להתחשב אלא בחולה שנמצא לפניך, ולא בחולה שעלול לחלות בעתיד. אולם איתא בעירובין (מה ע"א) שעיר הסמוכה לספר יוצאים להצילה בשבת אף על עסקי קש ותבן. והנה לכאורה שם אין פיקוח הנפש נמצא ממש לפנינו, אלא רק חשש שמא יבואו מחר על עסקי נפשות. לכן מסיק ה"חזון איש" (יו"ד סי' רח אות ז) שייתכן שיש להרחיב את הגדרת "חולה לפנינו" מעבר למציאות חולה ממשי המוטל לפנינו, אלא כל שסביר שיחלו חולים במחלה המצויה הרי זה כאילו חולה לפנינו (ומביא שם גם ביאור אחר לסוגיה זו).
על-פי זה מסיק הגרש"ז אוירבך (כך שמעתי מהרב פרופ' א' שטיינברג בשמו) שבמחלקות טיפול נמרץ, שכמעט תמיד נמצאות בתפוסה מלאה, גם אם כעת יש מקום פנוי במחלקה נחשב הדבר לחולה מסוכן בפנינו, ואין חובה לקבל אליהן חולים שניתן להחיותם לכל היותר לחיי שעה, ולכן יש לתת להם את הטיפול המרבי במחלקה הרגילה. אכן בפגיות, כיוון שאופציה זו אינה קיימת – שכן אין כל מחלקה שעשויה לתת לפגים אלו ולו טיפול מינימלי – אין לעשות כן, וחובה לקבל אליהן את החולה שבא ראשון, על-פי העקרונות שיבוארו להלן, עיין גם בהערה 6, שיתכן שגם באו לפנינו בבת אחת יחשב הדבר לעניין זה כבאו בזה אחר זה.
6  שנינו בבבא מציעא (סב ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיטון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חברך". מהעובדה שרבי עקיבא נדרש לפסוק מיוחד כדי להתיר לאדם שלא להציל את חברו, מסיק הגר"ח מבריסק (יסודי התורה פרק ה) כי הצלת אדם אינה רק מצווה, ומניעת הצלתו אינה רק איסור של "לא תעמד על דם רעך", אלא היא כרצח ממש בשב ואל תעשה.
לאור עיקרון זה ניתן להבין את מסקנת הגרש"ז אויערבך (הובאה ב"נשמת אברהם" יו"ד סי' רנב ב עמ' קנו), שהכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" מנחה אותנו להמשיך בטיפול בחולה שבא לפנינו ראשון, ועזיבתו לטובת טיפול בחולה אחר הריהי בגדר שפיכות דמים.
לחובת ההקדמה של מי שבא לפנינו ראשון נאמרו נימוקים נוספים:
לדעת ה"אגרות משה" (חו"מ ב סי' עג אות ב) הטעם הוא שנשתעבדו הרופאים לרפואתו ומחויבים להצילו, והוא אינו מחויב לוותר על זכותו לחיי שעה כדי שחברו יחיה חיי עולם.
לדעת הגרז"נ גולדברג ("הלכה ורפואה" ב תשמ"א עמ' קצא) הטעם הוא משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ואין לעזוב את המטופל הראשון משום שאין מעבירין על המצוות.
7   דהנה קדימות הטיפול במקרה זה תלויה בסברות השונות שנאמרו לעיל: לדעת הגרש"ז אוירבך, שהקדמת הטיפול נובעת מהכלל "אין דוחין נפש מפני נפש", חובת הקדמה זו קיימת גם במקרה שבו לנפש שבה אנו מטפלים יש חיי שעה בלבד, ולנפש שהגיעה לפנינו כעת יש חיי עולם. כמו כן, לדעת ה"אגרות משה", שחובת הטיפול במי שבא לפנינו ראשון נובעת משעבוד שהטיל על המטפלים בו, גם מי שחי חיי שעה הטיל שעבוד זה, ולא ניתן להפסיק לטפל בו כדי לטפל במי שעשוי לחיי עולם (יש לציין כי בבירור שערכנו עם הרב פרופ' א' שטיינברג עלה כי מבחינה מציאותית בעיה זו אינה עשויה להתעורר בפגיות מפאת מחסור בציוד, אם כי עלולה להתעורר מפאת מחסור בכוח אדם מיומן).
נפקא מינה אפשרית בין שני הטעמים הללו תהיה במקרה שאין מדובר בפגים אלא בחולים שהטיפול בהם לא ניתן בבית חולים מסודר אלא במקום אחר. במקרה כזה, שבו לא חל שעבוד לדעת ה"אגרות משה", לא תהיה חובה להקדים את מי שבא לפנינו ראשון, ויש לטפל במי שסיכויי הצלתו גבוהים יותר; בעוד שלדעת הגרש"ז אוירבך, שמסתמך על הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש", קיימת חובת טיפול במי שבא לפנינו ראשון, ללא קשר לשאלה היכן מתבצע הטיפול.
נפקא מינה נוספת בין הטעמים עשויה להיות במקרה שבו הופסק הטיפול בחולה זה לרגע, אפילו מסיבה טכנית כהחלפת ציוד (והוא הדין להחלפת משמרת). לסברת ה"אגרות משה", כי החולה שבא ראשון שעבד את הרופאים לרפואתו, הם מחויבים לעסוק בו כל זמן שיכולים להצילו, אפילו אם מדובר בחיי שעה. אולם אם נאמר כי החיוב לטפל בחולה הראשון נובע מדין "אין דוחין נפש מפני נפש", כשהופסק הטיפול תחילתו צריכה להיבחן מחדש לאור מציאותו של חולה נוסף בפנינו (וכן כתב הרב משה הרשלר, "הלכה ורפואה" ב תשמ"א עמ' מא-מב).
עוד נפקא מינה עשויה להיות במקרה שבו הותנה מראש עם החולה לחיי שעה שאם יגיע חולה לחיי עולם יעברו לטפל בו. אם נאמר כי חובת הטיפול נובעת מדין "אין דוחין נפש מפני נפש", ההתניה אינה מעלה ואינה מורידה ואסור להפסיק לטפל בו, אולם אם נאמר כי חובת הטיפול נובעת מהשעבוד, אם הותנה הדבר מראש לא נוצר כאן מלכתחילה שעבוד, וממילא מותר לעבור לטפל בחולה שעשוי לחיי עולם כשיבוא לפנינו. לדעת הגר"מ קליין ("בשבילי הרפואה" ח, הובא ב"אנציקלופדיה רפואית הלכתית" ערך "קדימויות בטיפול רפואי" הערה 164) תנאי זה עשוי להוות פתרון למחלקות טיפול נמרץ, שיקבלו חולים שעשויים לחיי שעה על תנאי שיפנו את מקומם אם יבואו חולים שעשויים לחיי עולם.
עוד יש להעיר כי כל סדר עדיפויות זה עוסק בנוהל קבלת פגים לטיפול בפגייה, וכן במעבר מפג לפג בתוך הפגייה, היינו שאין לעזוב פג באמצע טיפול מציל חיים כדי לתת טיפול מציל חיים לפג אחר, ללא קשר למצבו. לסדר קבלת הפגים בפגייה אין כמובן משמעות במשך שהותם שם, וכולם זכאים לטיפול באופן שווה.
8  עיין להלן בהערה 13, במה שהבאנו ממסכת שמחות ועוד.
9   כאמור לעיל, לדעת הגרז"נ גולדברג ("הלכה ורפואה" שם), הטעם לחובת ההקדמה של מי שבא לפנינו ראשון היא שאין מעבירין על המצוות. לפיכך הסיק (בדברים שבעל-פה) כי אם נניח שחיי עולם עדיפים במובן מסוים על חיי שעה, לכאורה הצלתם דינה כפיקוח נפש, שדוחה את כל המצוות ובכללן את האיסור להפסיק לעסוק במצוות הצלת החולה שלפנינו (וכן מסיק למעשה הגר"מ קליין שם).
את ההנחה כי חיי עולם עדיפים על חיי שעה מוכיח הגרז"נ גולדברג מהסוגיה (עבודה זרה כז ע"ב) העוסקת באיסור להתרפא אצל רופא גוי שיש חשש שימית את המטופל, ומתירה לחולה שוודאי ימות אם לא יטופל להתרפא אצלו, כיוון ש"לחיי שעה לא חיישינן": "ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן, דכתיב 'אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם', והא איכא חיי שעה אלא לאו, לחיי שעה לא חיישינן" משמע כי אפילו ספק חיי עולם (כגון באותם מצורעים שאם ילכו למחנה ארם ספק יחיום לחיי עולם ספק ימיתום מיד) עדיף על ודאי חיי שעה (אם ילכו לעיר וימותו שם מרעב תוך כמה ימים). מוכח כי חיי עולם עדיפים על חיי שעה, ואם כן בהצלת מי שיש לו סיכוי לחיי עולם יש דין פיקוח נפש, הדוחה את כל המצוות ובכללן את המצווה להצלת חיי שעה. לכן כששאלת קדימות הטיפול עולה יש להעדיף את מי שיש לו סיכוי לחיי עולם, גם אם התחילו כבר לטפל במי שיש לו חיי שעה.
את הסברה של ה"אגרות משה", המעדיף את המשך הטיפול במי שעשוי לחיי שעה מפאת השעבוד דוחה הגרז"נ גולדברג. לדעתו, יש גם מקום לומר כי בבית חולים אינה שייכת סברת השעבוד, לאור דברי ה"אבני נזר" (יו"ד סי' שפ אות ד) כי בית חולים אינו נחשב כמקום המושכר לחולה, המחייב את המתרפא בו במזוזה (אף ששהה בו יותר מל' יום, הואיל והחולה אינו מוגדר כשוכר את מקומו בבית החולים, ומה שמשלם אינו אלא על השירות שניתן לו שם); ואם כן משמע שהוא הדין בנדון דידן, שלא נוצר כל שעבוד גם בבית חולים ביחס למתרפא שם.
אך נראה כי עצם ההנחה שחיי עולם עדיפים על חיי שעה תלויה גם בהבנת המחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא, אם ישתו שניהם וימותו או שישתה אחד מהם ויחיה. ניתן להבין את המחלוקת בשני אופנים עקרוניים, המובאים ב"חזון איש":
1. בליקוטים (בבא מציעא סי' כ) כתב כי מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא היא אם חיי עולם קודמים לחיי שעה; היינו, שלדעת בן פטורא כיוון שחיי עולם אינם קודמים לחיי שעה אין מקום לדבר על העדפת חיי עצמו על פני חיי חברו רק מפני שהמים שלו, ואילו לדעת רבי עקיבא כיוון שחיי עולם עדיפים באופן בסיסי על חיי שעה יכול השיקול של "חייך קודמין" להכריע את העדפת חיי עולם של אחד על פני חיי שעה של שניים. על-פי זה מסיק ה"חזון איש" כי אם המים נמצאים ברשותו של אדם שלישי (שאינו זקוק להם) הוא מחויב לתתם לאחד מהם ולא לחלקם לשניהם, כיוון שלדעת רבי עקיבא חיי עולם עדיפים על חיי שעה, וחובת הצלתם לפיכך היא בגדר פיקוח נפש. דברים אלו אכן עולים בקנה אחד עם מסקנת הסוגיה (עבודה זרה שם), ש"לחיי שעה לא חיישינן".
2. בגליונות על הגר"ח סולובייצ'יק (יסודי התורה שם) כתב ה"חזון איש" כי מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא אינה בשאלה אם חיי עולם קודמים לחיי שעה, הואיל וברור לשניהם שאין להעדיף חיים על חיים. כמו כן, לכולי עלמא חיי האדם קודמים לחיי חברו. לא נחלקו אלא אם השיקול של "חייך" מתיר גם לשמור מים למחר ולדחות בכך את חיי חברו, ללא קשר לחיי שעה וחיי עולם. על כל פנים, למדנו כי אם המים נמצאים ברשות אדם שלישי שאינו צריך להם הוא מחויב לתתם לשניהם, כיוון שביחס אליו לא נאמר דין "חייך קודמים" (וכן כתב המהרש"א בבבא מציעא שם ביחס למים של שניהם).
         אולם על כיוון זה בהבנת הגמרא קשה מהסוגיה בעבודה זרה, שממנה משמע שאפילו ספק חיי עולם עדיפים על חיי שעה. ויש לתרץ (על-פי דברי ה"חזון איש" עצמו בליקוטים) שיש הבדל בין מצב שבו באופן בסיסי לשניהם יש חיי שעה בפועל וחיי עולם בכוח, ולכן אין להעדיף חיי עולם של האחד על פני חיי שעה של חברו, למצב בסוגיה בעבודה זרה, שם לאדם שיש לו חיי שעה אין פוטנציאל לחיי עולם, ולכן במצב זה יש להעדיף ספק חיי עולם על פני חיי שעה.
         אם כנים דברינו, גם אם נבין כך את הסוגיה בבבא מציעא ונאמר כי חיי עולם אינם עדיפים על חיי שעה, ואדם שלישי מחויב לשניהם באופן שווה, עדיין אין ללמוד ממנה לנדון דידן, שבו עומדים לפנינו שני חולים שלאחד פוטנציאל לחיי שעה בלבד ולאחר פוטנציאל לחיי עולם. במצב זה גם ה"חזון איש" יודה שיש להעדיף את המטופל שניתן להצילו לחיי עולם על פני המטופל שלא ניתן להחיותו אלא לחיי שעה.
         עוד יש להעיר, כי הנהלים המקובלים כיום (תשס"ה) ב"מגן דוד אדום" ביחס לטיפול באירוע רב נפגעים (ל"ע) עולים בקנה אחד עם דעה זו, שאין עדיפות לטיפול במי שבא לפנינו ראשון מלבד האיסור להעביר על המצוות, וגם איסור זה נדחה כאשר מדובר בחיי עולם ביחס לחיי שעה. לכן מקובל לתת בשלב הראשון טיפול מינימלי לכל הנפגעים, ואז לתת טיפול אינטנסיבי לנפגעים שנראה כי קיים סיכוי טוב יותר להצילם, ולא לתת את מלוא הטיפול לנפגע הראשון. הרציונל העומד מאחורי תורת טיפול זו הוא הרצון להציל את מרב הנפגעים הקשים. ועיין במאמרו של ד"ר סודי נמיר ("תחומין" יז עמ' 349), שערער על תורת טיפול זו לאור דעת הגרש"ז אויערבך שהובאה לעיל.
10 על-פי מאמרו של הרב פרופ' א' שטיינברג ("תחומין" ז עמ' 226).
11 "שמירת שבת כהלכתה" (מהדורה ב' פרק לו הערה כד) בשם הגרש"ז אויערבך.
12 כתב היעב"ץ ב"מור וקציעה" (או"ח סי' שכח) שחובה על הרופא להציל את חיי החולה גם כאשר הדבר כרוך בהפסד של אבר מאבריו, וגם אם החולה מתנגד ובוחר מוות על פני חיים אלו. טעם הדבר מבואר ברמב"ן ("תורת האדם" שער הסכנה מהד' מוסד הרב קוק עמ' מב-מג), שכיוון שניתנה רשות לרופא לרפא, "כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים". בכלל רשות זו ניתן לו לרפא אף-על-פי שברפואה זו ייגרם נזק לחולה. וכן מסיק ה"ציץ אליעזר" (יח סי' יא), שאף-על-פי שהפג שבו מטפלים יסבול מפגיעה חמורה, עלינו להציל את חייו.
13 שנינו במסכת שמחות: "המעצים עיניו של גוסס הרי הוא שופך דמים". ומסיק הסמ"ק (הובא ב"ביאור הלכה" סי' שכט ד"ה אלא) כי "מצאוהו חי, אף על פי שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה". מכך שניתן לחלל עליו את השבת לומד ה"ציץ אליעזר" (ה "רמת רחל" סי' כח) קל וחומר, כי חובה עלינו לעשות כל מאמץ כדי להציל נפש של אדם, אפילו הוא טרפה וגוסס ואפילו לחיי שעה נוספת בלבד (וכן נמסר בעל-פה בשם הגרי"ש אלישיב).
14 שכך התפללה אמתיה דרבי עליו בחוליו: "יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים" (כתובות קד ע"א). ולמד מכאן הר"ן (נדרים מ ע"א) שאם הגוסס סובל הרבה ניתן אפילו להתפלל על מיתתו (וכך פסק ה"ציץ אליעזר" שם בשם ה"פחד יצחק").
15 פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' שלט סע' א) שמותר להסיר דבר המונע את יציאת הנפש, וכל שכן שאין חיוב להאריך את חיי הגוסס באמצעים מלאכותיים. כך פסקו ה"אגרות משה" (יו"ד ב סי' קעד ענף ג) והגרש"ז אוירבך דלקמן. (ודלא כהבנת התפארת ישראל שם בדעת הרמ"א).
16 הגרש"ז אוירבך ("הלכה ורפואה" ב תשמ"א עמ' קלא).
17 מה שלמעשה יאפשר לו למות ממחלתו הסופנית ללא התערבות הצוות הרפואי. מובן שגם לפי דעה זו קיים איסור לנתקו בידיים ממכשיר שאליו הוא כבר מחובר כעת.
18 שנינו בתוספתא (שבת פט"ז מ"ד): "בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן ח' אין מחללין עליו את השבת. ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה". בתוספתא לא בואר איזה סוג של חילול שבת נאסר ביחס לבן ח', ונחלקו הראשונים בדבר:
לדעת הבה"ג (הלכות מילה) כוונת התוספתא לומר שאין לחלל על הצלתו את השבת, כיוון שאין לו דין של חי אלא של מת לעניין זה, וכן שנינו בתנחומא (במדבר כא): "הנולד לשמונה אינו לחדשיו ואינו של חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת". על-פי זה נראה כי האיסור לטלטלו הוא משום מוקצה, ככל מת, וזהו פשר ההשוואה לאבן, כפי שמשמע בגמרא (בבא בתרא כ עמ' א), המסייגת את איסור הטלטול לשבת בלבד, וכך גם גורסת בברייתא: "הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת". כדעת הבה"ג סוברים שאר הראשונים (רב האי גאון, ה"עיטור" והטור (או"ח סי' של), וכך מסיק ה"דרכי משה" (יו"ד סי' רסו סע' ב) בדעת הרי"ף והרא"ש ופסקו השו"ע (או"ח סי' של סע' ז) והרמ"א (יו"ד סי' רסו סע' יא).
הרמב"ם לא הביא דין זה, שאין מחללין עליו את השבת, אלא בהלכות מילה. מכאן מסיק ה"ביאור הלכה" (סי' של ד"ה או ספק בן ז') כי האיסור לחלל את השבת נאמר רק ביחס למילה, שאין מילתו דוחה את השבת, אולם ביחס לפיקוח נפש צריך לומר שלדעת הרמב"ם מחללין את השבת לצורך הצלתו, ואינו ודאי נפל. הרב נ"א רבינוביץ' בפירושו "יד פשוטה" (מילה פרק א הל' יג) ובספרו "עיונים במשנתו של הרמב"ם" (עמ' קלט) מאריך להוכיח כי אכן זוהי דעת הרמב"ם, שמחללין את השבת על הצלת בן ח', שכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פי"ט מ"ה), שבן ח' "על הרוב אינו מתקיים" משמע שמיעוטם מתקיימים; ולכן פסק (יבום וחליצה פרק א הל' ה) שבן ח' פוטר מן הייבום, ובמקום אחר (נחלות פרק א הל' יג) כתב שבן ח' נוחל (את אמו) ומנחיל (לאחיו). על-פי זה מסיק הרב רבינוביץ' כי לדעת הרמב"ם בן ח' דינו ככל ולד, שאינו יוצא מחזקת נפל לחזקת חיים עד שיעברו עליו שלושים יום.
לענייננו, שסתם פג עונה להגדרה ההלכתית של בן שמונה (היינו "שלא נגמרו שערו וציפורניו") תשתנה ההתייחסות ההלכתית אליו לאור השיטות האמורות בבן ח'. כלומר, שאם נאמר כדעת הבה"ג, השו"ע והרמ"א, כי בן ח' על-פי הגמרא ודאי לא חי והריהו כמת, על כורחנו לומר כי המציאות השתנתה (או שנשתנו הטבעים, או שנשתנתה הרפואה, ועיין בספרו של הרב נריה גוטל "השתנות הטבעים בהלכה" שהביא מחלוקת אחרונים בשאלה זו). אולם אם נאמר כדעת הרמב"ם, סובר הרב רבינוביץ', אין הכרח לומר כי המציאות השתנתה אלא שההסתברות נשתנתה, אם כי הדין הבסיסי נשאר: שבכל פג יש חובת הצלה אף-על-פי שאין לו חזקת חיים, ומבחינה זו דומה חובת הצלתו לחובת ההצלה הקיימת ביחס לעובר, שאף לו אין חזקת חיים, ואף-על-פי-כן מחללין את השבת כדי להצילו (ערכין ז ע"א).
אכן, להגדרה זו של הפג, לדעת הרמב"ם על-פי ביאורו של הרב רבינוביץ', יהיו השלכות בין לחומרא ובין לקולא (ביחס לפיקוח נפש), היינו שמחד גיסא מחללין את השבת על הצלתו, כיוון שיש לו סיכויי חיים, ומאידך גיסא אין לו חזקת חיים, ולכן חובת הצלתו פחותה מזו הקיימת ביחס לגדול, נפקא מינה לנדון דידן.
19 כיוון שלדעת הרב רבינוביץ' לפג אין חזקת חיים, ייתכן לומר שלחיי שעה שלו אין כל משמעות ואין חובה להחיותו כלל, וגם אם החלטנו לנסות ולטפל בו, ברור לדעתו כי אין לו כל קדימות ביחס לפג שיש סיכוי להצילו לחיי עולם, וגם אם הגיע מי שעשוי לחיי עולם אחר מי שעשוי לחיי שעה, יש לטפל בו גם על חשבון אותו שאין לו אלא חיי שעה.
20 ה"תפארת ישראל" (יומא פ"ח בועז ג) מקשה על אמתיה דרבי, שהתפללה עליו שימות במהרה ולא יחיה בחיי שעה שיש בהם ייסורים, מדין פיקוח הגל, שמפקחין את הגל אף על אדם שיחיה בייסורים לחיי שעה בלבד; ועיין שם, שמתרץ ומחזיק כאמתיה דרבי, וכן כתבנו לעיל בהערה 14. וקשה על ההשוואה שיוצר ה"תפארת ישראל", שכן ייתכן שמי שנפל עליו הגל יחיה חיי עולם, ומה מקום יש לדמותו לחיי שעה של רבי? לכן צריך לומר כי כיוון שיש לנו ספק אם מי שנפל עליו הגל יחיה לחיי שעה או לחיי עולם, שוב אין לו חזקת חיים, ולכן ניתן להשוות את מעמדו לבעל חיי שעה בלבד. השתא דאתית להכי הרי שגם פג, כיוון שהוגדר כמי שאין לו חזקת חיים, גם אם בפועל יש סיכוי להחיותו לחיי עולם יש לו דין של בעל חיי שעה, וממילא יש להם אותו הדין – שאם יחיה בייסורים אין חובה להאריך את חייו בייסורים ואף מותר להתפלל על מיתתו, ודלא כמו שכתבנו בפנים, שחובה להציל כל פג שיש לו סיכויי חיים, אפילו אם מדובר בפג הסובל או שעלול לסבול מנזקים התפתחותיים בדרגות חומרה שונות.
כמו כן, לדעת הרב רבינוביץ' אין כל משמעות לעובדה שהחלטנו כי יש לו סיכויי לחיים וכעת איבד אותו, ומעת שאיננו רואים סיכוי להחיותו דינו כנפל גמור, כיוון שכעת נתברר שמעולם לא הייתה לו חזקת חיים, ולכן אין חובה להחיותו ואין הדבר תלוי בגדרים שקבעו הפוסקים לחולה סופני.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר