|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת בשלחארץ אגדההרב מרדכי הוכמןבמדור זה נדון במעשים ואגדות המובאים במשנה ובתלמוד.
אע"פ שעיקר עניינם של מקורות אלה בבירור ההלכה למעשה תוך הבאת כלל דעות התנאים והאמוראים, משולבים בהם "דברי אגדתא" שלכאורה אין הכרח להביאם. במדור זה נשתדל להכיר את השפה הפנימית שבה משוחחים המעשים והאגדות זה עם זה. נשתדל להוכיח כי שפה פנימית זו משמשת למעשה כתפילה ולימוד זכות, ובעת שאנו הוגים בפינו את הנאמר אנו מתפללים להשם יתברך.
המהרש"א כבר כתב (חידושי אגדות למסכת ראש השנה דף ג, ב) שבעת שנחמיה ודניאל היו מדברים עם מלכים זרים היו דבריהם נאמרים בשני מובנים; במובן האחד דבריהם היו מכוונים למלך שעמו דברו, ובמובן הנוסף דבריהם היו נאמרים באופן של תפילה לקב"ה. נראה שאפשר להוסיף על דברי המהרש"א ולומר שכך צריך להיות גם בעת שמדברים דברי תורה. דברי התורה צריכים להיאמר באופן שתהיה בהם גם תפילה לקב"ה.
במאמרים הבאים ננסה לתת מובן אחיד למושגים שחוזרים ומופיעים בכמה אגדות. בכך תתגלה לעיני המעיינים שפת התפילה של האגדה. מתוך כך יובן גם הקשרם ושילובם של המעשים והאגדות המובאים במשנה ובתלמוד. הכרת שפת התפילה של האגדה תוכל לסייע להבין את משמעות התפילה המסתתרת באגדות נוספות שלא תבואנה לדיון במאמרים.
המאמרים בנויים זה על גבי זה. תחילה מוצע במאמר פירוש למושג החוזר בדברי חז"ל במקומות רבים, אולם הרחבת וביסוס הפירוש נעשית במאמרים שבאים אחריו. ולכן כדאי לקרוא את המאמרים בסדר שהם מופיעים בפני הקורא.
נקדים ונאמר, שאין כוונתנו להביא הוכחות ניצחות שמכריחות את הפרשנות שאנו מציעים. כבר כתב הרמב"ן (הקדמה ל"מלחמות" במסכת ברכות): "כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה". לבד מכך, כל מאמר בפני עצמו הוא הצעת דברים שנועדה להתברר על ידי הקוראים, ומתוך המשא ומתן ותגובות הקוראים יצאו הדברים מלובנים. ובין אם יישאר המאמר כמו שהוא ובין אם יצא המאמר בסופו של דבר בכיוון אחר - "מיני ומניה יתקלס עילאה" (ממני וממנו יתברך עליון, מסכת סוטה דף מ, ע"א).
כלל המאמרים נועד להראות כיצד תוך כדי לימוד המשנה והתלמוד אנו מתפללים ומלמדים זכות על הדמויות השונות; וגדול הלימוד שמביא לידי מעשה (בבא קמא דף יז, א). ואשא תפילה להשי"ת שיקבלו המעיינים את הדרך הזו, ותוך כדי לימודם ילמדו זכות על כלל ישראל.
המחילות הגנוזות
בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה', ה"ב) מובאת ברייתא, ובה מעשיות מופלאות, וזהו תרגומן:
"נַקַּיי היה שמש בית הכנסת במגדל צבעיא (שם של מקום). בכל ערב שבת, כשהיה מיטיב את הנרות, היה עולה ושובת בבית המקדש ויורד לעירו ומדליק אותם. ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה, ובכל ערב שבת היה עולה ומסדר את סדר לימודו בבית המקדש ויורד ושובת בביתו. טרטירוי, שהיה גר במהלול, שבגליל, היה עולה ושובת בבית המקדש והיה חוזר לציפורי ומשכים לקציצת התאנים, ולא היה מי שקדם לו. בנות ציפורי היו עולות ושובתות בבית המקדש, וחוזרות לציפורי, ולא היה אדם קוצץ את התאנים לפניהן. בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. איש אחד היה עומד וחורש, וברחה פרתו מפניו. הייתה רצה, והוא רץ, רצה והוא רץ, עד שנמצא נתון בבבל. אמרו לו אימתי יצאת אמר להם ביום זה. אמרו לו באיזו דרך באת אמר להם בזו. אמרו לו בוא והראה לנו. יצא להראות להם ולא הכיר באיזו".
הירושלמי מקשה על הברייתא: כיצד ייתכנו סיפורים אלו? והרי המקומות מגדל צבעיא ומהלול וציפורי שבגליל נמצאים מצפון לעיר עקרבת, המוזכרת במשנה שם, ואיך אפשר לספר שממקומות רחוקים כל כך הספיקו אנשים להגיע לבית המקדש בערב שבת, לעשות מה שעשו ועוד לשוב לבתיהם הרחוקים עוד בטרם כניסת השבת? קושיה דומה שמעלה הירושלמי היא כיצד ייתכן הסיפור שמביאה הברייתא, שבנות לוד היו מספיקות לעלות לירושלים ולחזור בזמן קצר ביותר, בטרם החמיץ הבצק שלשו סמוך ליציאתן לדרך? הלוא במשנה נאמר כי לוד נמצאת במהלך של יום שלם מירושלים! (לכיוון מערב).
כדי ליישב את הסתירה הזאת מסביר הירושלמי כי לאמתו של דבר אין מחלוקת בין המשנה לבין הברייתא, מפני ש"מחילות היו, ונגנזו". מדברי הירושלמי עולה שהיו מנהרות חפורות מכל אחד מהמקומות הללו לבית המקדש, והן קיצרו את הדרך מאד, אולם בעקבות החורבן הן נעלמו. כדי לחזק את הדברים, מביא הירושלמי את דברי המקרא: "וזהו שכתוב: 'גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבוֹתִי עִוָּה" (איכה ג, ט).
עם כל זאת דברי הירושלמי מתמיהים. גם אם נאמר שהדרכים במחילות היו ישרות, וכי הן ביטלו את הצורך לעלות הרים ולרדת גאיות, הרי לפי חישובי מרחק שנעשו בימינו מציפורי לירושלים, נמצא שהליכה דרך כל מחילה, קצרה ככל שתהיה, תארך יותר מיום. כמו כן מחילה ישרה מלוד לירושלים תקצר את ההליכה רק במעט, ומכל מקום לא תאפשר לעלות לירושלים ולחזור לפני שיחמיץ בצקן של הנשים.
לבד מכך קשה להבין כיצד ייתכן שקיומה של מחילה מפורסמת, שבה כל נשות לוד עולות ויורדות, נעלם מבית הדין, שעל פי מדידותיו מציינת המשנה את המרחקים המוזכרים בה?!
המחילות למקדש
קושיות אלו מאלצות אותנו לנסות להבין את אגדות חז"ל מתוך הנחה כי מה שנגלה "על פני השטח" אינו אלא הרובד החיצוני של כוונת האגדה, וכי מאחורי הפרגוד של רובד זה נמצאים כמה וכמה רבדים נוספים. הקשיים שהציבו בעלי האגדות בפני הלומד אותן הם הדרך שבחרו כדי לרמוז לו לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
גדולי ישראל כתבו פרושים לאגדות ובהן הסבירו את כוונתן הרוחנית. הרמח"ל במאמרו על אגדות חז"ל (מובא גם בהקדמה למדרש רבה) מבאר כיצד יש להתייחס למאמרי חז"ל שאינם מתאימים לידוע לנו מחכמת הטבע והחשבון, וזו לשונו:
"צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בעניינים מן הטבע או התכונות ... ואמנם אין העיקר להם העניין ההוא הטבעיי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא. כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים".
כדי להבין את כוונת האגדה יש להעמיק בהבנת משמעות השם נַקַּיי, שהירושלמי קורא לברייתא כולה על שמו. נַקַּיי הוא דמות המופיעה באגדות נוספות[1], והחשיבות הרבה שיש בהופעתו באותן האגדות היא מפני שהוא דמות הקרויה על שם הכתוב "לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" (דניאל ז, ט), ותרגומו: "לבושו כשלג לבן, ושער ראשו כצמר נקי". וכך מתבאר הכתוב בילקוט שמעוני: (תהילים תתמ"ז),
"ה' מלך גאות לבש ... שבעה לבושין לבש הקב"ה: אחד במלחמת הים ... ואחד בסיני ...; ואחד לימות המשיח, שנאמר לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא:
לפי כללי הכתיב של ימינו שמו של נַקַּיי היה אמור להיות מאוית נַקַּאי, על משקל בעלי המלאכה ששמם גזור משורש מגזרת נחי ל"ה, וכשם ש"בַּנַּאי" הוא שמו של מי שמלאכתו בבנייה כך נַקַּאי הוא שמו של מי שמלאכתו בניקיון. נַקַּאי פועל כמו שליח הבא להכין את הדרך לפני בוא יום ה', ושמו מגלה לנו מהו כביכול צבע שער ראשו של הקב"ה, באיזה שיער הוא "מתלבש" בהביאו את הגאולה בימות המשיח. מפאת הזדהותו של נקאי עם תפקידו, גם שיער ראשו הוא לבן ונקי כצמר, ויתכן שעל שם שער ראשו הלבן פעמים שהיו קוראים לנַקַּאי "ההוא סבא" (והשווה את האגדה בבראשית רבה תיאודור-אלבק פרשה עט ד"ה "ויחן את פני" עם האגדה בבבלי שבת דף לד א).
כמו כן ייתכן כי האגדה מציינת כי מקום מושבו של נַקַּאי היה דווקא ב"מגדל צבעיא", מפני שבמקום שבו כתוב בתורה "וְכִבֶּס" (ויקרא יג, ו) במובן של "וטבל" במקווה-טהרה אונקלוס מתרגם "ויצבע"; וה"מגדל" המוזכר במיכה (ד, ח) מתורגם שם בתרגום יונתן בן עוזיאל כ"משיח"; ונמצא שמקומו של נַקַּאי ב"מגדל צבעיא", מורה על כך שנַקַּאי מטהר (צב"ע) את הדרך בפני המשיח (מגדל).
ונמצא שמחבר האגדה בחר בשמות אלו כדי להדגיש את עניין הניקיון הכיבוס והטיהור, שהן הפעולות המיוחסות לנַקַּאי, שיתכן שעל שם פעולותיו הוא מכונה באגדות אחרות בתואר "כובס".
על פי דרך זו של פרשנות אפשר להציע פירוש, ולפיו המחילות המוזכרות בברייתא של נַקַּאי אינן אלא מחילות רוחניות, וכי ההולך בהן גופו אמנם "מוצב ארצה", אולם ראשו "מגיע השמימה", אל בית המקדש. האגדה מרמזת כי בציפורי היו משכימים לעמול במלאכת קציצת התאנים, אך ריבוי העמל הזה, למרות היותו בעל אופי ארצי מובהק, נחשב אצלם לשביתה במקדש. לשיטתם, העמלים ביגיע כפיים, אף על פי שהם עסוקים לכאורה בעניין ארצי, חומרי, בעצם עמלם הם חופרים את המחילה שדרכה בבוא העת יוכלו לשבות במקדש.
בנות לוד, הן מצדן היו מחשיבות את עצם הֶעָמָל בלישת הבצק כעניין שבאמצעותו חופרים את המחילה למקדש. והיו מחשיבות אותו כבר עתה, בעת הלישה, כתפילה במקדש.
ואשר לנַקַּאי עצמו, כשהיה מיטיב את הנרות לא ראה בפעולתו זו פעולה המטנפת את הידיים, אלא אדרבא, ראה בה שביתה במקדש, שהרי עמל זה מקרב את הזמן שבו נשבות שם. נַקַּאי מגלה שאין כאן, במלאכת הטבת הנרות, כל לכלוך, זיעה או פיח, אלא הכל בעצם נקי, כמו הצמר הנקי מהפסוק בדניאל. על פי זה נוכל להבין כיצד זה הקב"ה "מתלבש" באותם העמלים כדי לבנות את המקדש.
קירוב התגלות המשיח
"רעיון המחילה העמוקה", כמו מחילתו זו, של נַקַּאי, טמון גם באמרת חז"ל המפורסמת "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו", (אבות דרבי נתן נוסחא ב, לא) שהרי הנטיעה, וכן שאר המלאכות, הן המחילות המקרבות את ביאתו של המשיח והמבססות את מלכותו, ולכן אין זה ראוי להפסיק באמצע עשייתן, ואפילו כדי להקביל את פניו.
"ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה", מספרת לנו הברייתא, "ובכל ערב שבת היה עולה ומסדר את סדר לימודו בבית המקדש ויורד ושובת בביתו", כלומר שנַקַּאי היה מלמד את סדר הלימוד לתלמידים של בית רבן, ולא היה נחשב לו הדבר לביטול תורה, מפני שהיה מחשיב את הדבר כאילו כבר עתה הוא שובת בבית המקדש. רעיון זה, שמדובר ב"מחילה" שדרכה היה חותר נַקַּאי אל המקדש, בא לידי ביטוי גם באמירה מפורסמת נוספת של חז"ל: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש" (שבת דף קיט ב). אמירה זו מצדיקה את עצמה בהבנה שעצם הלימוד עם התינוקות הוא הבונה את המקדש והמבססו מבחינה מהותית, ולכן אין טעם להפסיקו כדי לזרז את בנייתו הפיסית.
רעיון זה, שלאמיתו של דבר אפשר להיות בבית המקדש כביכול, בלי להיות בו בפועל, או לבנותו בלי להיות עסוק בבנייתו הפיסית, רעיון שטמנו חז"ל בתוך האגדות המופלאות הללו, נמצא מבואר בספר דגל מחנה אפרים בפרשת מסעי (ד"ה "עוד"):
"החכמה תְּחַיֶּה בעליה" (קהלת ז, יב): ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו, עם כל זה (עירובין מ"א א) 'גופא בתר רישא גרירא' (הגוף נגרר אחר הראש)".
נתיבותי עוה
נַקַּאי רואה בעמל המלאכות מחילה המביאה אותנו אל הקץ, שבו נוכל לשבות במקדש ולעמול בתורה. ו"יש אומרים", כזכור, שנַקַּאי היה מוכן לראות גם בלימוד תורה עם תינוקות של בית רבן את אותה המחילה המביאה אל הקץ המיוחל. עם זאת לכאורה לא מצאנו שיש אומרים כי נַקַּאי היה מחשיב כך גם את לימוד התורה של המבוגרים. מהאגדה משמע שנַקַּאי היה מורה לקהל שומעיו שהכל צריכים להתבטל ל"בניית מקדש" זו, אנשים ונשים, חוץ מתינוקות של בית רבן, שרק הבל פיהם של אלו, שאין בו חטא, יכול להיחשב כ"בניית מקדש", ולכן, כאמור, אין לבטלו. לכאורה עולה מהאגדה שדעתו של נַקַּאי, אותו "כובס" שמנקה ומטהר, אינה נוחה מציבור העוסקים בתורה. לדעתו, דווקא העמל המפרך במלאכות שבחומר יכול להיחשב לנקיות הבונה את המקדש.
עם זאת מצאנו שלמרות הנאמר לעיל יש המחשיבים את עמל התורה כאילו היה בגדר בניית המקדש ממש, וכן מובא בילקוט שמעוני: (שיר השירים רמז תתקצ"א) "אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה 'זה דודי וזה רעי' (שיר השירים ה, טז), ולא עוד אלא כאילו בנה בית המקדש, דכתיב 'בנות ירושלים' (שם)". מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה. ומבואר במדרש זה, שצריך להמעיט בזמן העיסוק בחומר ולהרבות בעיסוק בתורה.
כאן המקום לברר: האם נַקַּאי מתעלם לגמרי מדעתם?
כזכור, באגדה של נַקַּאי מופיע סיפור נוסף, תמוה למדי, והוא המעשה באיש ההוא, שרדף אחר פרתו והגיע לבבל. האיש מוצג כמי שנענה להדרכתו של נַקַּאי וביטל מתורתו והלך לעמול בחריש, אלא שהלה היה שבוי בעמלו עד כדי כך שבשום פנים ואופן לא הסכים לוותר עליו. וכך, תוך כדי המרדף שלו אחר הפרה, "התברר לו פתאום" שהוא ב"בבל".
בזאת מרמזת האגדה כי הרדיפה האינסופית אחר המלאכות, רדיפה שלא במידה הראויה, אינה יכולה להיחשב מחילה לבית המקדש. אדרבה: אין היא אלא המחילה ל"בבל", כלומר אל הגלות.
"ההוא סבא" הוא אליהו
מהסיפור על האיש שרדף אחר פרתו עולה שנַקַּאי סותר את דבריו הקודמים. והדבר תמוה, היתכן שנַקַּאי יתנהג באופן הפכפך?!
התוספות במסכת חולין (דף ו א) כבר הקשו קושיה דומה. התוספות כתבו שיש דעה ש"ההוא סבא" שמוזכר בכמה אגדות הוא אליהו הנביא, אלא שהקשו שבאגדה במסכת שבת (דף לד א) "ההוא סבא" מתנהג באופן הפכפך, והדבר אינו מתאים לאליהו הנביא.
אך נראה שאפשר ליישב קושי זה לפי דברי הליקוטי מוהר"ן (מהדורא בתרא סי' סח), וזו לשונו:
"עיקר שלמות הצדיק שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך:"
ולפי דבריו מיושב הקושי שהעלנו לפני כן. בברייתא של נַקַּיי אליהו מראה לעמלי המלאכות שסבורים שהם רחוקים מהשם יתברך, שבפועל הם הסמוכים אליו ביותר מפני שהם מקרבים את הגאולה. אולם בסיום הברייתא, כדי שלא תזוח דעתם, הוא חוזר ומראה להם שבעצם הם מקרבים את הגלות ודווקא מיעוט במלאכות וריבוי בתורה הוא שיביא את הגאולה.
לימוד זכות
לפי מה שהתבאר במאמרנו, "על פני המים" של דברי חכמינו ז"ל מרחפת רוח של לימוד זכות על קהילות ועל דמויות פרטיות מישראל. ובעת שאנו לומדים את אותן האגדות אנו מתפללים אל הקב"ה שדבורינו יתקבלו לפניו. וכאשר הירושלמי מסכם ואומר: "מחילות היו, ונגנזו, וזהו שכתוב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה", כוונתו ללמד זכות על כלל ישראל כולו. והוא רוצה שכל קבוצה תלמד זכות על החולקים עליה, כאילו היו גם הם בגדר חותרי המחילות אל המקדש ...
במאמר זה נידון המושג "מחילה", וכמו כן נידונו השמות "נַקַּיי/נַקַּאי" "ההוא סבא" ו"כובס". שמות ומושגים אלו חוזרים ומופיעים באגדות חז"ל רבות; ולפי המשמעויות שהתבארו במאמר ניתן להבין אגדות נוספות בהן הם מוזכרים.
במאמרים הבאים ננסה להראות כיצד קשיים גיאוגרפיים או היסטוריים המצויים באגדות חז"ל משמשים כציון דרך לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
[1] וכבר תהה ר' שלמה בובר (בהערתו לפסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, הערה קעט) מה החשיבות שבשמו של נַקַּיי.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
