שנת תשע"ח| שבת פרשת נצבים

פרשת השבוע: "מלך במשפט יעמיד ארץ", מי הוא המלך?

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:...וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כ"ט ט-יד).

עם ישראל לדורותיו, כרת ברית עם הקב"ה שמשמעותה היא כי: "יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד' לה) או במילים אחרות: "יְקֹוָק מַלְכֵּנוּ" (ישעיהו ל"ג כב).

אלהים בלשון הכתוב, משמעותו היא גם מלך כמו בתקבולת הבאה: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב כז).

ההכרה והקבלה של מלכות ד' על ישראל ועל העולם כולו - "ומלכותו בכל משלה", הוא אחד הנושאים המרכזיים, העומדים על הפרק בתפילות ראש השנה. לכן, בהכרזה זו מסתיימים עשרת הימים הפותחים את השנה, הכרזה שחוזרת ונישנת על ידי עם ישראל כסיום לתפילת יום הכיפורים עם תקיעת השופר.

שאלה זו מתחדדת יותר כאשר עוסקים במלכות בשר ודם, העלולה להכחיש, ח"ו, מלכות שמים. חז"ל מצאו בדברי הנביאים סמך לעיסוק בנושא זה דווקא בימים אלה הפותחים את השנה.

נביא שתי דוגמאות. אחת השבוע והשניה, בע"ה, בדברנו לשבוע הבא:

עם מותו של שמואל הנביא - ממליכו של שאול המלך, וגם בעקבות חולשתו של שאול, התעוררה השאלה: מי הוא המלך?

מצד אחד היה ברור לדוד, בעקבות משיחתו בידי שמואל, כי הגיע זמנו. לעומתו, התייצב נבל הכרמלי, (שהיה צאצא אחר של חצרון בן פרץ וכלב בן יפונה ומרים =אפרת, אחות משה ואהרון) והכריז: "אמר נבל לית בישראל בר טבין סגין מישראל (אמר נבל אין בישראל טוב ממני [מבחינת ייחוסי] הדא היא דכתיב (כמו שכתוב) 'ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד והוא כליבי' דאתי מן כלובי (שהוא צאצא של כלב)" (ירושלמי סנהדרין פרק ב ה"ג).

דוד ראה עצמו כמי שזכאי לגבות מסים ונבל ראה עצמו כמי שפטור מתשלום מס, כי הוא הוא מי שרשאי היה לגבות אותם. דוד (עדינו) שלח את נעריו לגבות את המס, תוך שימוש בלשון עדינה. תגובתו של נבל הייתה: "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו" (שמואל א כ"ה י).

חז"ל מסרו לנו כי ויכוח זה התרחש בערב ראש השנה והסתיים במותו של נבל ביום הכיפורים.

הם סמכו את דבריהם על שני ביטויים המופיעים בפרק: "כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ" (שם ח)= ראש השנה, "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (שם לח) = עשרת ימי תשובה.

(עיינו ראש השנה יח ע"א, הדברים יתבררו באריכות בספרי 'צפנת שמואל', בקרוב בע"ה).

מאבק זה הוכרע לטובת דוד המלך - העניו שבענווים - "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כ"ב ז), כמי שמייצג את מלכות שמים, לעומת נבל ש'התנשא למלוך',  מאחר ואין מקום לגאווה של מלכות אדם.

הרמזים בפסוקים אינם חד משמעיים, אבל חז"ל מלמדים אותנו בדבריהם כי השאלה: מי הוא המלך? היא שאלה מרכזית שבכל שנה ושנה צריכה להתברר מחדש, דווקא בימים מיוחדים אלה שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

על מנת להגיע לסוכות ולחסות בצל השכינה, להיות בבחינת נצבים
 ולזכות לגילוי שכינה (עיינו חמדת ימים נצבים וילך תשס"ו)
עלינו קודם כל להכריז: "יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים", "יְקֹוָק מַלְכֵּנוּ"!

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר