|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת חקתמשפט והלכה – משפטי שאולהרב ידידיה כהנאראיה אחרונה
הרב ידידיה כהנא
בסדרי הדין (פרק ח) נאמר: אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק.
שאלת יכולתו של אדם להביא ראיות חדשות ולסתור את הדין, לאחר שנגמר הדין, נדונה בסוגיה במסכת סנהדרין (לא ע"א):
משנה: כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין.
אמר לו: כל ראיות שיש לך - הבא מיכן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום - סותר, לאחר שלשים יום - אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים? אמר לו הבא עדים, ואמר: אין לי עדים. אמר: הבא ראיה, ואמר: אין לי ראיה. ולאחר זמן הביא ראיה, ומצא עדים - הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה. ראה שמתחייב בדין ואמר: קרבו פלוני ופלוני ויעידוני, או שהוציא ראיה מתחת פונדתו - הרי זה אינו כלום. המשנה מדברת על ארבעה מצבים. בשני הראשונים לא היתה מצד המבקש לסתור את הדין כל הודאה שאין לו ראיה. במקרה השלישי היתה מעין הודאה מצדו ("אין לי ראיה"), ובמקרה הרביעי יש הוכחה שהראיה אינה נכונה. במקרים הראשון והרביעי אין מחלוקת כלל. במקרים השני והשלישי נחלקו רשב"ג וחכמים, רשב"ג סובר שהוא יכול להביא את ראיותיו ולסתור את הדין, ואילו חכמים חולקים, וסוברים שמכיוון שלא הביא את ראיותיו, הרי הדבר הוכחה לכך שראיותיו אינן נכונות.
הרמב"ם פסק כרשב"ג במקרה השני, וכחכמים במקרה השלישי (סנהדרין פרק ז הל' ו-ז):
"מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין וחוזר הדין, אע"פ שכבר נגמר הדין כל זמן שהוא מביא ראיה סותר
אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום סותר את הדין מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אבל אם סתם את טענותיו אינו סותר. כיצד אמרו לו יש לך עדים אמר אין לי עדים, יש לך ראיה אמר אין לי ראיה ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו אין זה כלום ואין משגיחין על עדיו ועל ראיתו"
אך כל זה במקרים רגילים. אמנם, אם ברור, שבעל הדין לא היה אמור לדעת שיש לו ראיה, הרי גם במקרה השלישי ההלכה היא שיכול הוא לסתור את הדין, וכך כתוב בגמרא (שם):
ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן. אמר ליה: אית לך סהדי? - אמר ליה: לא. - אית לך ראיה? - אמר ליה: לא. חייביה רב נחמן. הוה קא בכי ואזיל. שמעוהו הנך אינשי, אמרו ליה: אנן ידעינן במילי דאבוך. - אמר רב נחמן: בהא - אפילו רבנן מודו, דינוקא במילי דאבוה לא ידע.
כלומר, מכיוון שהיתום אינו יודע את ראיותיו של אביו, הרי שאמירתו "אין לי ראיה" אינה מהווה הודאה שראיותיו אינן נכונות, וממילא יכול הוא להביא את ראיותיו.
הרמב"ם הרחיב דין זה לכל מצב שבו סביר שמביא הראיה לא יכול היה לדעת על קיומה (שם הל' ח):
במה דברים אמורים, כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה, אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה החמת של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיתו הרי זה מביא וסותר, ומפני מה סותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה מפני שלא היו מצויין אצלי
כדי לשמור על איכות הדיון, מבחינת סדרי הדין, כל סיום דיון ייחשב כאמירת "אין לי ראיה". אך ברור, שבמקרים שאמירה זו לא תועיל, כגון שהגיעה ראיה שלא יכול היה מביאה לדעת עליה, הרי שיוכל לסתור את הדין. חשוב להדגיש, שבמקרים בהם ירצה אדם להביא ראיה חדשה אחר פסק הדין, נטל ההוכחה לכך שהראיה לא היתה מצויה בידו מוטל עליו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
חקת