שנת תשע"ט| שבת פרשת פנחס

חלקי ארץ מואב, שנכבשו על ידי סיחון, מלווים אותנו מסוף פרשת חקת ועד לתחילת ספר דברים.

בפרשת דברים משה רבנו מוסיף עוד פרטים אודות מסע בני ישראל, בעבר הירדן המזרחי.

נסכם את המסע בקצרה בשילוב שני המקורות, וננסה להבין מהו הקשר הפנימי -  הקו המחבר, בין כל המאורעות שלהלן:

א. משה רבנו, שלח מלאכים מקדש ברנע אל מלך אדום, בבקשה לעבור בארצו. מלך אדום סרב בתקיפות לבקשה (במדבר כ' יד-כא). הקב"ה ציוה על בני ישראל לא להתגרות בבני עשיו, לכן הם הקיפו את ארץ אדום - הר שעיר והגיעו לגבול מואב - נחל ארנון (דברים ב' א-ט, גם בציטוט מספר מלחמות ד' נזכר גבול מואב, נחל ארנון במדבר כ"א יד).

ב. עם ההגעה לגבול מואב הוזהר משה: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב' יז-כג).

ג. הקב"ה מזהיר את משה גם בעניין העמונים: "אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" (שם יט).

ד. משה קורא לסיחון לשלום ומבקש רשות מעבר בארצו. סיחון מסרב, משה הורג את סיחון ואת בני משפחתו, מכה את צבאו ויורש את ארצו, תוך כדי הקפדה שלא לעבור את הגבול של עמון ומואב (מארנון ועד יבוק) (במדבר כ"א כא-כה, דברים ב' לא-לז).

ה. התורה מצטטת מתוך שירת המושלים (עיינו גם בחמדת ימים לפרשות חוקת תשס"ג ותשס"ד) העוסקת במלחמת סיחון מול מלך מואב הראשון: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן: כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן: אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן: וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (במדבר כ"א כז-ל)

ו. בלק בן צפור מזמין את בלעם "לברך" את בני ישראל (שם כ"ב ב-כ"ד כה).

ז. בנות מואב ומדין מכשילות את בני ישראל בשיטים. משה נצטווה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (שם כ"ה א-ט,טז-יח).

ח. בנות צלפחד מתעקשות שלא לוותר על נחלת אביהן (שם כ"ז א-יא).

ט. משה שולח את נציגי השבטים לנקום במדינים, הם מכים בהם והורגים את בלעם (שם ל"א א-ח).

י. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול באזור הגלעד (ארצו של סיחון), משה מתנה עמם לצאת חלוצים לפני המחנה (במדבר ל"ב א-לב, דברים ג' יב, טז, שוב נזכרים הארנון והיבוק).

יא. חצי שבט מנשה מקבל גם הוא נחלה בעבר הירדן המזרחי (שם ל"ב מ-מב, דברים ג' יג-טו).

בהקדמה לדברים ננסה להבין מי הם המושלים?

בימנו נהוג לתרגם מושל כ- Governer ומשל כ - Fable (מטפורה). ברור שהמושלים הנזכרים בפסוק "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן", אינם שליטים ואינם רק אנשים הכותבים ספרות או שירה כחלק מחיי התרבות של העמים במזרח התיכון, כי אז אין שום סיבה להביא את דבריהם בתורתנו הקדושה. נציע כי מֹּשְׁלִים אלה היו אנשי רוח, חלקם היו קרובים לרוח הקודש, חלקם היו קרובים לנבואה, אחד מהם היה ממש נביא, אולי אפילו במדרגת משה רבנו - בלעם הקוסם. כך מפורש במדרש הבא: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים ל"ד י), בישראל לא קם אבל באומות העולם קם! ואיזה זה זה בלעם בן בעור" (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז י). (כנראה שגם מי שכתב את "ספר מלחמות השם" היה או היו אישיות מסוג זה).

נביא דוגמא נוספת לאישיות שאינה מבני ברית ואע"פ כן הייתה קרובה לנבואה. בספר איוב מצאנו את אליפז התימני (שיש בחז"ל דעות המזהות אותו עם בנו של עשיו) הפותח את נאומו הראשון בדברים הבאים: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ: בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים: פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד: וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי: יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע" (איוב ד' יב-טז).

אין כל ספק כי בפסוקים אלה מתואר מעמד של התגלות משמים, שיש בו גם מרכיבים נבואיים. לזכותו של אליפז (שהמדרש מוצא לו נקודות זכות נוספות) נדגיש כי הוא איננו מציג את דבריו כנבואה וודאית משמיים, אלא ביושרה יוצאת דופן, הוא מדגיש שאין הוא מקבל מסר ברור.

בדברינו בשבועות הקרובים נמשיך ונפרוש בפני הקוראים את התמונה במלואה.

הבה נתפלל כי רק מי שאכן קיבל נבואה ו/או זכה באמת למדרגת רוח הקודש, ידבר בסגנון שכזה.