שנת תשע"ט| שבת פרשת פנחס

שאלה
א.   השו"ע (או"ח סי' רסא סע' ב) כותב:

 י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש, ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה.

  "משנה ברורה" (שם ס"ק כג) כתב: "ג' רבעי מיל – הוא לערך רבע שעה". וב"שער הציון" (שם אות כ) כתב שלדעת הגר"א הוא מעט יותר.

  "משנה ברורה" (שם בס"ק כ) כתב:

 דעת ר"ת וסיעתו דס"ל דשתי שקיעות הן, מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה – ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא, ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה, שאז מתחיל להשקע האור לגמרי, והוא הנקרא סוף השקיעה, ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל... והוא בין השמשות, ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה.

 בהמשך דבריו (שם ס"ק כג) כתב:

 אבל הרבה מהראשונים ס"ל, וגם הגר"א הסכים לשיטתם, דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחילת השקיעה, היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו, ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבין בינונים, והוא לילה מה"ת לכל דבר.

 וב"ביאור הלכה" (שם ד"ה מתחילת השקיעה) כתב:

ואע"ג שנראה לעיניים שמשך זמן בין השמשות שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל, הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו, ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י, ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר, ולכן לעניין סוף בין השמשות אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו, ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים... ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים, צריך להמתין עד קטנים... ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש הוא בין השמשות גמור... ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא, דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר... וכן כתבו רבינו שרירא גאון, רב האי גאון, רבינו ניסים גאון, ר' אברהם החסיד, מהר"ל מפראג, הראב"ן.

והנה, "אגרות משה" (או"ח ד סי' סב) כתב שיש להחמיר כשתי השיטות פה בעירנו ניו יורק וניו ג'רסי, וז"ל שם:

כחמישים מינוט (דקות) אחר שקיעה כבר כל השמים מלאה כוכבים, והוא חושך כאמצע הלילה, ולא פחות מבמקומינו ביוראפ אחר ע"ב מינוט ויותר, שא"כ לפי עצם הדין לעניין מחלוקת דהגאונים צריך לחלק ה-50 מינוט ל-16 חלקים, כמספר ט"ז רבעי מיל שכל חלק הוא 3.125, ויהיה 9 מינוט הראשונים ויותר מעט ביה"ש, דהוא ספק יום ספק לילה לשיטת הגאונים שסובר כן הגר"א, ו-9 מינוט ויותר מעט ביה"ש לר"ת, ודעימיה יום ודאי.

 ושם לעניין מוצש"ק כתב: "לבני תורה יש להם לחכות ע"ב מינוט, כמו שהורגלנו ביוראפ, אף שכאן אין צורך לזה מדינא, ואין להחמיר צ"ו מינוט". ולעניין תענית: "יש להקל למי שקשה בביה"ש דר"ת, דהיינו אחר מא' מינוט, ויתפללו ערבית קודם". ולעניין הפסק טהרה בזמן בין השמשות, בשו"ת "באר משה" (ב סי' סא) כתב:

 ...אני אומר להם מה שהעידו לפני מגידי אמת בשם הגאון ר' משה פיינשטיין בעל שו"ת "אגרות משה", שאף שגם הוא היה מדקדק ומקפיד מאד שיש לעשות ההפסק בטהרה קודם שקיעה, עם כל זה היה מתיר בדיעבד אם אחרו לעשות ההפסק בטהרה לא יותר מט"ו דקות אחר שקיעה.

 והנה כבר כתב הרהמ"ח (בעל שו"ת "באר משה") שם על הוראה זו שהוא אינו יודע מה טיבן של ט"ו דקות אלה (עיין שם). דהרי על פי דברי ה"אגרות משה" הנ"ל, אחר 9 דקות לערך זה כבר ודאי צאת הכוכבים לגאונים, ואין שום ספק ספיקא, וצ"ע מדוע התיר דווקא בתוך ט"ו דקות, והרי סובר להחמיר כשתי השיטות.

 והנה, נוסף לכל הנ"ל, בלוחות הנפוצים כאן בארה"ב ניו יורק אין מביאים את שיטת הגאונים. לעומת זאת מביאים את ר' יונה, ואמנם לא חיפשתי מספיק – ובכל זאת לא ראיתי ששיטה זו מוזכרת בפוסקים.

 ונפשי בשאלתי כיצד לנהוג פה לעניין הפסק בטהרה, כהנים בנעילה וכד' לעניין בין השמשות, ולעניין צאת הכוכבים לטבילה, ליל פסח – מצה, וכדו'. וצריך לעיין על כל זה, ובפרט על הלוחות הנפוצות עם שיטת ר' יונה כנ"ל, ושיטת הגאונים לא מוזכרת כלל בלוחות אלו.

ב.   הריני לצרף בזה העתק מלוח זמני היום הנפוץ כאן (ושרבים נוהגים על פי הכתוב בלוח זה) לחודש ניסן (ימים השווים) ולחודש כסליו (חורף), והנה בתאריך 21 לאפריל – כששעה זמנית אורכה 67.8 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 36 דקות, ובתאריך 26 לנובמבר – כששעה זמנית אורכה 48.1 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 37 דקות, ולא הבנתי כיצד הזמן בין השקיעה לכוכבים בינוניים אינו מתקצר אלא אף מתארך?

ג.    ומעניין לעניין באותו עניין, הנה בלוח לא מוזכרת כלל שיטת הגאונים וסיעתם, ואף אם נאמר "שר' יונה כוכבים בינוניים" המוזכר בלוח כוונתו לשיטת הגאונים, על כל פנים נראה שהלוח מחמיר מצד אחד ומצד שני הוא מיקל, והיא חומרא הבאה לידי קולא, שהזמן בימים השווים בין השקיעה לצאת הכוכבים הבינוניים הוא 33 דקות (עיין ב-23 למרץ) וזה תואם לכ-0^o7.2 מעלות מתחת לאופק (שיעור יחסי) וכוכבים קטנים באותו תאריך 41 דקות אחרי השקיעה, שזה תואם ל-^o8.94 מעלות מתחת לאופק. והוא חומרא הבאה לידי קולא בהרבה נושאים, כגון תפילת מנחה בין השמשות, כהנים בנעילה וכיו"ב, וצריך עיון.

תשובה

א.   במקום שאין מנהג קבוע, ניתן לנקוט כשיטת הגאונים (וייתכן שהדבר תואם גם את שיטת רבנו תם)¹, היינו שלגבי הלכות הנוגעות לאיסור דאורייתא יש להמתין עד שתגיע השמש למצב של °8.5 מתחת לאופק (שהוא בניו יורק – שנמצאת ב-°40.7 רוחב, צפון – כ-41 דק' לאחר השקיעה המתכסה מעינינו בימים השווים, ובימים שאינם שווים משך הזמן מגיע עד 51 דק') כדי שייחשב לצאת הכוכבים. ובהלכות הנוגעות באיסור דרבנן (ובמקום צורך גדול אף באיסורי דאורייתא) ניתן להקל, שמרגע שהשמש תגיע למצב של °4.8 מתחת לאופק ייחשב הדבר כצאת הכוכבים (ובניו יורק הוא כ-22 דק' בימים השווים, ובימים שאינם שווים עד 26 דק').

     לגבי קביעת זמן השקיעה, לכתחילה יש לחוש לשיטת הגאונים, שכבר מהשקיעה הנכסית אפשר שמתחיל זמן בין השמשות. ואיסורים שאינם אלא מדרבנן (וכן באיסורי דאורייתא בשעת דחק גדול) ניתן להקל², שגם לאחר השקיעה הנכסית עדיין נחשב יום גמור כמעט³, עד זמן צאת הכוכבים הבינוניים (°4.8).

     כאמור, כל זה הוא דווקא במקום שאין מנהג קבוע, אך במקומות רבים כבר קיים מנהג קבוע אם לפסוק כגאונים או כר"ת (ומכל מקום אף במקומות שנוהגים לעניין צאת הכוכבים כר"ת המנהג הוא לחשוש לשיטת הגאונים, שזמן השקיעה הוא מזמן השקיעה הנכסית), ואין לפרוץ גדר⁴.

ב.    לגבי מה שתמהת, כיצד ייתכן שבחורף זמן ה"נשף" (בין השקיעה לצאת הכוכבים) הנו ארוך יותר אף שהשעה הזמנית קצרה יותר, ההסבר נעוץ בעובדה שזמן ה"נשף" הקצר ביותר הוא בימים השווים, וככל שמתרחקים מהימים השווים (בין לכיוון הקיץ ובין לכיוון החורף) ה"נשף" מתארך. הסיבה לכך היא שככל שהשמש נמצאת קרוב יותר לניצב לציר הסיבוב של כדור הארץ, זמן ה"נשף" קצר יותר, וככל שהיא נמצאת בזווית גדולה יותר לציר הסיבוב זמן ה"נשף" מתארך. אם כן, כיוון שבתקופת החורף השמש נמצאת בזווית הגדולה ביותר לציר הסיבוב, הדבר גורם ל"נשף" ארוך.

כדי להמחיש יותר את הדברים מצ"ב תרשימים מתאימים (לקוחים מתוך הספר "הזמנים בהלכה"):

הסבר למופיע בתרשים: כאשר השמש נמצאת בניצב לציר הסיבוב, ישנה "רצועה" של אור שהולך ונחלש מהשקיעה ועד צאת הכוכבים. אדם הנמצא בנקודה א (בזמן השקיעה) יחצה את רצועת הדמדומים, וממילא יחצה את הרצועה בדרך הקצרה ביותר (ופרק הזמן יהיה הקצר ביותר). לעומת זאת, בתקופת החורף והקיץ רצועת הדמדומים נמצאת בזווית קהה או חדה ביחס לציר הסיבוב (ראה ציור ב), ואם כן המעבר מנקודה א לנקודה ב אינו מתבצע בדרך הקצרה ביותר אלא באלכסון, וממילא פרק הזמן הנדרש לחציית הרצועה הנו ארוך יותר.

(לאור האמור, צ"ל ששיעור ג' רבעי מיל שהוזכר בשו"ע הוא דווקא בימים השווים, אך לא בתקופת החורף, שאם לא כן ג' רבעי מיל בשעות זמניות הם קצרים יותר  מהזמן של מהלך ג' רבעי מיל בימים השווים – וכפי שציינת בשאלתך).

בנוגע לשאלתך השלישית – אכן, זמן רבנו יונה במקורו נועד להחמיר בלבד, ונראה שאין לסמוך עליו לקולא ולהחשיב את הזמן שלאחר יציאת הכוכבים הבינוניים כבין השמשות.
_____________________________

¹ מובא בגמרא (שבת לד ע"ב): "איזהו בין השמשות? משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשווה לתחתון זהו לילה – דברי ר' יהודה... ר' יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין..."

בהמשך הגמרא נחלקו האמוראים בשיעור זמן בין השמשות של ר' יהודה (מהשקיעה ועד צאת הכוכבים): דעת רבה שהוא שיעור מהלך שלושת רבעי מיל, ודעת רב יוסף שמיד לאחר השקיעה במשך מהלך 1/12 של מיל (= 1.5‑2 דק') הוא עדיין יום, ובמשך 2/3 מיל הבאים הוא בין השמשות (צאת הכוכבים לפי שניהם הוא באותה נקודת זמן). להלכה, אף הגאונים והראשונים שכתבו שהעיקר כהבנתו של רב יוסף בדעת ר' יהודה, מכל מקום כתבו להחמיר גם כשיטת רבה (לפחות באיסורי דאורייתא).

לגבי שיעור זמן מהלך מיל נחלקו הראשונים:

שיטת רמב"ם (פירוש המשניות לפסחים פ"ג מ"ב – לעניין שיעור זמן השהיה של החמצת בצק): "...מיל אחד הוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשויה" (=24 דק'). וכן כתב רע"ב על המשנה במקום. סמך לשיטה זו ניתן למצוא בגמרא (פסחים צג ע"ב), שם משמע שהליכת אדם בינוני עד חצות היום (=6 שעות) היא ט"ו מילין – וממילא כל מיל הוא 24 דק'.

שיטת הגר"א: הגמרא (פסחים צד ע"א) אומרת: "כמה מהלך אדם בינוני ביום? עשר פרסאות. מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין", ופירש רש"י שמהלך אדם מהנץ החמה עד שקיעתה ל"ב מיל. כוונת הגמרא שמהלך את כל העשר פרסאות (מ' מיל) מעלות השחר עד צאת הכוכבים – היות והגר"א (או"ח סי' תנ"ט ס"ק ד') טוען שעל פי המציאות, על מנת שיום בינוני (בו היום והלילה שווים) יחול בתקופת ניסן ותשרי, יש צורך לחשב את י"ב השעות של היום מהזריחה ועד השקיעה, ואילו אם נחשבם מעלות השחר עד צאת הכוכבים תיווצר מציאות לא הגיונית בו יום בינוני (בו היום והלילה שווים) יהיה בשיא החורף. ונמצא לפי זה שמשך מהלך מיל (כשמחלקים 12 שעות ב32 מיל) הוא 22.5 דקות. וכעין זה כתב גם "חתם סופר" בתשובה (או"ח סי' פ): "ושיעור מיל במוחלט הוא כ"ב מינוטין". (אמנם בשו"ת "חתם סופר" (ו סי' טז) כתב שחצי מיל הוא ט' מינוטין – וצ"ע)

שיטת השו"ע (או"ח סי' תנט) ורמ"א (או"ח סי' רסא): שהילוך מיל הוא 18 דקות. ומקור הדברים ב"תרומת הדשן" (סי' קסז), שכן כתב לגבי שיעור הזמן של מליחה. והוא כותב שאדם מהלך את כל העשר פרסאות, שהן מ' מיל, בי"ב שעות. בספר "לקט יושר" (קובץ על ידי תלמידו של "תרומת הדשן") מוכח שכוונת "תרומת הדשן" היתה שמהלך את ארבעים המיל במשך הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים. אלא שכבר ראינו לעיל, שזמן זה בימי ניסן ותשרי (שהם הימים הבינוניים) הוא יותר מי"ב שעות שוות, ואף שבתרומת הדשן הזכיר י"ב שעות, חייבים לומר שכוונתו לשעות ארוכות יותר. ומכיוון שיחס הזמן בין עלות השחר לצאת הכוכבים הנו פי 1.25 (שכן מעלות השחר ועד הנץ החמה ד' מילין, וכן משקיעת החמה ועד לצאת הכוכבים ד' מילין, ומהנץ החמה עד לשקיעתה ל"ב מיל – ובסך הכול מ' מיל, והיחס בין ל"ב מיל למ' מיל הוא פי 1.25) ואם כן, משך הילוך מיל הוא 22.5 דק' שלנו(במקום 18) כמו השיטה הראשונה שהוזכרה לעיל. אלא שהגר"א (שם) כותב שניתן להסביר את הסוגיא בפסחים הנ"ל באופן שה40 מיל יהיו כולם בין הנץ החמה לשקיעתה (ובנוסף להם יש עוד הליכה של ד' מילין בין עלות השחר להנץ ועוד ד' בין השקיעה לצאת הכוכבים), ולפי זה מיל יהיה 18 דקות שלנו.

נמצא ששיעור ג' רבעי מיל הנו: 18 דקות, כ-17 דקות, 13.5 דקות, בהתאמה.

לגבי מיקומו של "כהרף עין" של ר' יוסי ביחס לבין השמשות של ר' יהודה, נחלקו הראשונים:

רש"י (ברכות ב ע"ב): בין השמשות של ר' יוסי נמצא בנקודת הזמן האחרונה של בין השמשות של ר' יהודה (לדעה זו לא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי לגבי זמן צאת הכוכבים).

ר"ש (זבים פ"א מ"ו): מיד לאחר סוף בין השמשות של ר' יהודה מתחיל בין השמשות של ר' יוסי. וכן פסק הגר"א (או"ח סי' רסא) – וממילא זמן צאת הכוכבים של ר' יוסי מאוחר מעט מזמן צאת הכוכבים של ר' יהודה.

רא"ש: בין השמשות של ר' יוסי מופלג מעט מסוף בין השמשות של ר' יהודה, ומכל מקום מופלג לכל היותר כדי שיעור הילוך מ"ט אמה (כחצי דקה) – וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' רצג, ובסי' רסא לא כתב כן).

ראב"ן – אפשר שהוא מופלג הרבה מסיום בין השמשות של ר' יהודה.

עוד מובא בגמרא (שבת לה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלושה – לילה... לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינונים". וכעין זה גם מובא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א). ופסקה הגמרא כדעת ר' יהודה וכדעת ר' יוסי – להחמיר כדברי שניהם. ואם כן נמצא שיש להחמיר להמתין משקיעת החמה כדי מהלך ג' רבעי מיל (13.5, כ-17 או 18 דקות – לפי השיטות הנ"ל) ועוד מ"ט אמה (0.45-0.6 דק') אם לא נתחשב בראב"ן, שהוא דעת מיעוט.

ואכן, שלושה כוכבים בינוניים (בארץ ישראל בימים השווים) נראים לאחר 18.6 דק' (כשמצב השמש °4.8 מתחת לאופק). כל האמור לעיל שבין השמשות מתחיל מן השקיעה, כשהשמש מתכסה מעינינו – הוא שיטת הגאונים (רב שרירא גאון, רב האי גאון ועוד, הובאו דבריהם בין השאר בתשובת מהר"ם אלשקר סי' צו); וכן פסקו ראשונים רבים – מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן סי' קנט), רבנו יונה (אגרת התשובה, אות נ ו‑פא) ועוד, וכן פסקו גם חלק מהאחרונים, ובכללם הגר"א (או"ח סי' רסא סע' יא ויו"ד סי' רסב סע' ט).

אך דעת ר"ת ("ספר הישר" סי' רכא) וסיעתו, שאף לאחר השקיעה הנכסית הוא עדיין יום גמור, ורק לאחר מהלך שלושה מילין ורבע מתחיל זמן בין השמשות למשך מהלך ג' רבעי מיל, ולאחר מכן הוא צאת הכוכבים. שיטה זו נובעת כתוצאה מסתירה בין המובא בגמרא בשבת (שם), שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים הוא מהלך ג' רבעי מיל, לבין הנאמר בגמרא בפסחים (שם), שמשקיעת החמה ועד לצאת הכוכבים מהלך ד' מילין. וכתב רבנו תם שעל כורחנו לומר שהשקיעה ההלכתית אינה השקיעה הנכסית מעיננו, אלא שקיעה מאוחרת יותר (ובפסחים אין כוונת הגמרא לשקיעה הלכתית, ששם הנושא איננו זמני היום ההלכתיים). נמצא שר"ת חולק בתרתי על הגאונים: בזמן השקיעה ובזמן צאת הכוכבים.

כדעת ר"ת פסקו ראשונים רבים (ספר ה"תרומה" בהלכות תפילין, רמב"ן ב"תורת האדם", שער אבלות ישנה ועוד). וכן פסק שו"ע (או"ח סי' רסא), שהוראתו אמנם לא התקבלה בארץ ישראל, "מגן אברהם" (סי' שלא ס"ק ב) ו"פרי מגדים" (במ"ז או"ח תנה ס"ק א). אך רבים התחבטו בהבנת שיטתו של ר"ת, שכן סביר להניח שהוא דיבר על רמת החשכה הקיימת בארץ ישראל – מקום מושבם של התנאים הנ"ל, שמהסתירה בדבריהם נובעת שיטתו. ניתן לראות בחוש ששיעור הזמן בין שקיעת החמה עד לזמן שבו נראים שלושה כוכבים הנו פחות מ-72 דק' באופן משמעותי. וקשה לומר שלר"ת צאת הכוכבים ההלכתי איננו שלושה כוכבים, והוא מצריך יציאה משמעותית יותר של כוכבים – שכן הוא עצמו הזכיר את הגמרא הנ"ל, ששלושה כוכבים הם סימן לילה, וכן משמע בשו"ע, שאף-על פי שפסק כשיטת ר"ת (או"ח סי' רסא), בהלכות מילה (יו"ד סי' רסב) כתב ששלושה כוכבים בינוניים הוא לילה.

כמה ניסיונות ליישב נאמרו בדבר, וביניהם:

ר"ת דיבר לפי מציאות מקומו (רומרו, טרויש °48.5, צפון) ששם ה"נשף" (הדמדומים) נמשך זמן רב יותר מזמן ה"נשף" בארץ ישראל (°32, צפון). כיוון שהמקום צפוני יותר לישראל, ההיקף שצריך לעבור במהלך היממה הנו קטן יותר, שכן ככל שעולים או יורדים מאמצעו של כדור הרדיוס הולך וקטן, וממילא ההיקף קטן יותר ומהירות התנועה באותו קו רוחב אטית יותר – ואז המעבר בין נקודת השקיעה לצאת הכוכבים הנו אטי יותר. כך הסביר בהבנת ר"ת "דברי יוסף" (מג ע"ב), וה"נברשת" (ב טז ע"ב) – אך כאמור, הבנה זו דחוקה, שכן מקור שיטתו הוא במימרת התנאים, שמקומם בארץ ישראל. וכן קשה, שכן "בית יוסף" שהחזיק בשיטת ר"ת התגורר בארץ ישראל, והוא לא העיר דבר על כך שבארץ ישראל הזמן קצר יותר.

מה שכתב ר"ת, שיש מהלך שלושה מילין ורבע מהשקיעה הנכסית עד בין השמשות הוא לא בדווקא, ואין הכי נמי – בכל מקום ששלושה כוכבים מופיעים קודם למהלך ד' מילין זמן הופעת הכוכבים הוא צאת הכוכבים. שלושת רבעי המיל שקודם לכן הם בין השמשות, ולפני זמן זה הוא יום גמור (וממילא שיעור הזמן שבין השקיעה הנכסית לבין השמשות משתנה בהתאם). כך כתב "מנחת כהן" (מ"ב פ"ה ד"ה ונ"ל), וכתב שם עוד שמעיקר הדין נראה לו שגם זמן בין השמשות אמור להתקצר באופן יחסי כאשר צאת הכוכבים הוא קודם לד' מילין מהשקיעה הנכסית; היינו, שכדי לשמור על יחס קבוע עלינו לחלק את משך הזמן שבין השקיעה הנכסית לצאת שלושה כוכבים ל-16 חלקים. 3 חלקים לפני צאת הכוכבים הוא בין השמשות, וקודם לכן הוא יום גמור.

כהבנה זו, שיש לחשב את הדבר באופן יחסי, כתב גם "אגרות משה" (או"ח ד, סב). ולגבי מה שכתב שלפי זה בין השמשות של הגאונים הוא 9 דק' בניו יורק, הדבר לכאורה מוקשה מהמציאות, שכלל לא שייך לדבר על צאת הכוכבים לאחר זמן מועט כל-כך – כשרמת החשכה מקבילה לרמת החשכה הקיימת בארץ ישראל לאחר כ-7 דק' מהשקיעה, ובשלב זה עדיין יש אור גדול. ועיין בהרחבה בעניין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה ל). "ביאור הלכה" (סי' רסא ד"ה קודם הלילה וסי' רצג ד"ה עד) הביא את הבנתו של "מנחת כהן" להלכה; אך גם פירוש זה מוקשה, שכן סוף סוף ברוב הארצות מלבד בארצות הצפון שלושה כוכבים מופיעים לפני שיעור זמן ד' מילין, ואם כן מדוע נקט ר"ת שיעור זה? גם "מנחת כהן" הרגיש בבעייתיות זו, ונדחק מאוד בדבריו ליישב הדבר. עיין שם.

יש שפירשו שמה ששלושה כוכבים הם סימן לצאת הכוכבים הוא דווקא כשהם מופיעים במערב, ולא מספיק שיופיעו בשאר כיפת הרקיע. כן כתב שו"ת "גינת ורדים" (הובאו דבריו בשו"ת מהר"י פראגי' סי' מו) וזהו זמן מאוחר בהרבה, כמובן. עוד ניתן לפרש שלא מוכרע לר"ת מה נחשב כוכבים בינוניים, והוא לומד את הגדר ההלכתי של כוכבים בינוניים על בניןפי הגמרא בפסחים, היינו שרמת החשכה הקיימת לאחר ד' מילין מתאימה לשיעור ג' כוכבים בינוניים. ואם שיעור מהלך ד' מילין של ר"ת נאמר על פי הנראה בארץ ישראל, נמצא שצאת הכוכבים הבינוניים לר"ת הוא כשמצב השמש °16.1 מתחת לאופק, ובניו יורק מצב זה קורה 82 דק' לאחר השקיעה.

יש להעיר שישנן גם שיטות נוספות, המקובלות פחות להלכה:

שיטתו של ספר "יראים" (סוף סי' רעד) – ששקיעת החמה היא לילה לכל דבר מן התורה, וג' רבעי מיל קודם לכן הוא בין השמשות. עיין בב"ח (סי' רסא), שכתב שהמחמיר כ"יראים" תבוא עליו ברכה, ושכן מנהג קהילות רבות.

שיטת ראב"ן – שבין השמשות הוא משקיעת החמה הנכסית עד ה' מילין לאחר מכן, שאז הוא צאת הכוכבים.

ולעניין הלכה (במקום שאין מנהג, וכדלקמיה): בקביעת השקיעה ההלכתית נראה שיש להחמיר הן כדעת ר"ת והן כדעת הגאונים במילי דאורייתא, וניתן להקל בדרבנן; בקביעת צאת הכוכבים נראה שיש לנקוט עיקר כשיטת הגאונים, המתאימה יותר למציאות, ועוד שכאמור לעיל יש שהבינו שגם לשיטת ר"ת ג' כוכבים בינוניים בהבנתו הפשוטה הוא צאת הכוכבים, כמו בשיטת הגאונים. הוזכר לעיל שהוא כשהשמש °4.8 מתחת לאופק, וכדי שנוכל לדעת את זמן צאת הכוכבים בשאר המקומות בעולם עלינו לחשב בכל מקום ומקום מהו משך הזמן שנדרש כדי שתגיע השמש ל-°4.8 מתחת לאופק (שכן הדבר משתנה ממקום למקום, ולכל קו רוחב יש את מהירות התנועה הסיבובית שלו וממילא את משך הזמן הנדרש לו לעבור °4.8). בניו יורק (°40.7, צפון) משך הזמן הוא כ-22 דק'.

כל האמור הוא בימים השווים, שבהם זמן ה"נשף" הוא הקצר ביותר. בימות החורף והקיץ משך ה"נשף" ארוך יותר: בשיא החורף משך הזמן הנדרש לשמש להגיע למצב של °4.8 מתחת לאופק הוא כ-25 דק', ובשיא הקיץ כ-26 דק'.

כתב רבנו יונה (בריש מסכת ברכות) שאף-על פי שמעיקר הדין סגי בשלושה כוכבים בינוניים, מכל מקום כיוון שאיננו בקיאים להבחין בין כוכבים בינוניים לגדולים יש להחמיר עד שייראו שלושה כוכבים קטנים. וכן הובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' רלה, לעניין קריאת שמע). ואם כן עלינו להמתין זמן נוסף מעבר לשיעור שהוזכר לעיל. אמנם בזמן יציאת הכוכבים הקטנים לא מצאנו שיעור קצוב בגמרא ובראשונים (אף שעצם המושג "כוכבים קטנים" מוזכר בגמרא, כמבואר לעיל) אך מצאנו באחרונים כמה הנהגות בדבר, כגון °7 מתחת לאופק – "מלמד להועיל" (או"ח סי' ל), °8.5 מתחת לאופק – רי"מ טוקצינסקי ("בין השמשות" עמ' מט), °9.76 מתחת לאופק – על פי עדויות בשם "חזון איש", שהיה ממתין בקיץ עד כ-50 דק' מהשקיעה (בארץ ישראל).

והנה בימינו, כשיש לוחות מסודרים, יש מקום לומר שכבר אין צורך להמתין עד שיעור יציאת הכוכבים הקטנים. ואכן, מצאנו פוסקים שמשמע מדבריהם שמי שבקי אינו צריך להמתין עד שיעור יציאת הכוכבים הקטנים. עיין ב"מנחת כהן" (מ"ב, פ"ה) ובמה שכתב "קצות השולחן" (סי' צג ב"בדי השולחן" אות א), שזמן מוצאי שבת הוא על פי הנאמר בגמרא (כוכבים בינוניים), ועיין עוד בספר "זמנים בהלכה" (לרב ח"פ בניש, פרק נא הערה 3) ובפרט שדינו של רבנו יונה הנ"ל אינו מוסכם כנראה, שכן מצאנו שרמב"ן ("תורת האדם" שער אבלות ישנה) וריטב"א (ראש השנה ט ע"א) כתבו שמשום תוספת שבת יש להמתין עד שיצאו הכוכבים הקטנים, ואם כן משמע שאי לאו הכי אין צורך להמתין ליציאת הכוכבים הקטנים אף במילי דאורייתא.

וגם אם נאמר שאין בכוחנו להקל בדבר, מכל מקום נראה שאין חובה לנהוג כשיטות המחמירות בשיעור זמן יציאת ג' כוכבים קטנים אף במילי דאורייתא, ובמילי דרבנן (תענית וכד') ניתן להקל לגמרי ולהסתפק בג' כוכבים בינוניים, כפי שמשמע ברמ"א (או"ח סי' תקסב סע' א, ו"משנה ברורה" במקום).

יש להעיר שעל אף שהוזכר לעיל ששיעור כוכבים בינוניים הוא כשהשמש נמצאת °4.8 מתחת לאופק, ושהדבר תואם את זמן ר' יהודה ור' יוסי על פי שיטת הגאונים, מכל מקום יש המחמירים יותר: רי"מ טוקצינסקי ("בין השמשות" עמ' מט) כתב שיעור זמן המתאים ל-°6.2 מתחת לאופק, ובשם "חזון איש" ישנן עדויות שהיה ממתין 30 דק' בימי ניסן ותשרי (וזה מקביל ל-°7.1 מתחת לאופק).

לשם תוספת הבהרה מציאותית והלכתית ניתן להיעזר בספרים שנכתבו בעניין (כגון "זמנים בהלכה" לרב ח"פ בניש, שהקיף נושא זה בהרחבה רבה ובצורה בהירה).

² הטעם בזה משום שהוא ספק ספיקא אם משך זמן זה הוא לילה – ספק הלכה כגאונים ספק כר"ת, ואף אם הלכה כגאונים, בין השמשות עצמו הוא ספק. ועוד שכתב "ביאור הלכה" (סי' תטו ד"ה נאכל), שדווקא בדאורייתא החמירה הגמרא כשיטת ר' יהודה שבין השמשות הוא כמהלך ג' רבעי מיל, שכן מעיקר הדין הלכה כר' יוסי. ועיין הרחבה בעניין זה בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה ל).

³ אך אין להקל עד צאת הכוכבים ממש, אלא כמה דקות קודם לכן, הן מטעם שניתן יותר להקל לפני שמגיעים לבין השמשות של ר' יוסי – וצאת הכוכבים (°4.8) כולל גם את משך הזמן של ר' יוסי – והן משום שיש לחוש להבנתו של "מנחת כהן" ודעימיה (עיין בהערה 1) שאף לפי ר"ת זמן בין השמשות הוא לפני צאת הכוכבים הבינוניים (°4.8). ואפשר שדי אם נחמיר כהבנה שהחלוקה היא יחסית (כהבנתו של "מנחת כהן" מעיקר הדין, וכתשובתו של "אגרות משה" – עיין שם בהערה), ואם כן כמה דקות קודם לכן חלה כבר השקיעה אף לפי ר"ת.

⁴ אדם מחויב למנהג מקומו, כפי שמשמע בכמה מקומות בש"ס (עיין בפסחים פרק "מקום שנהגו" ועוד) וכן מובא בשו"ע (או"ח סי' תסח וסי' תצו). ואם כן במקומות שנהגו להחמיר להמתין יותר מן האמור לעיל אין לפרוש ממנהג המקום. יש להעיר שעל אף שהמנהג העיקרי בניו יורק הוא להחמיר הן כגאונים והן כר"ת, מכל מקום ישנן קהילות שנהגו כגאונים לכל דבר: חסידי גור, חסידי חב"ד ועוד.