שנת תש"ף| שבת פרשת וישב

הקשר בין נסי החנוכה ובין המאורעות בפרשת וישב (הנקראת תמיד סמוך או בשבת חנוכה) זכו לדרשות רבות.

ננסה להאיר פן דרשני נוסף בהקשר זה.

מעוז צור ישועתי, הוא השיר שקהילות רבות שרות, לאחר הדלקת נרות החנוכה.

צור הוא כינוי נפוץ ביותר בתנ"ך לקב"ה, וכמובן שזו המשמעות בשיר המפורסם.

להלן כמה דוגמאות מתוך הפסוקים: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים ל"ב ד), "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים ל"ב לז), "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ" (שמואל א ב' ב), "חַי יְקֹוָק וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי" (שמואל ב כ"ב מז), "אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ" (ישעיהו י"ז י)

יוסף נלקח בשיירה שגמליה נשאו "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה (בראשית ל"ז כה). בסופו של המסע "...הַמְּדָנִים  מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (שם, שם לו), "אִישׁ מִצְרִי" (שם ל"ט א).

נסכם עד כאן ונאמר, כי מי שחוסה בצור ישראל וגואלו, זוכה לשיירת בשמים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט. גם אם נראה שהוא בשעה צרה ונלקח אל המיצר-מצרים, אל איש מצרי, סופו שימשול על ארץ מצרים וכל העולם ישתחווה לו.

החשמונאים, שניסו להקים, אחרי מאות שנים של גלות ושעבוד, מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ניצחו את היוונים מתוך אמונה בצור ישראל וגואלו ויצאו מאפילה לאור גדול. (עיינו בלשון הזהב של הרמב"ם המגדירה את נס החנוכה: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (הלכות מגילה וחנוכה פ"ג ה"א)).

בפשט, הכוונה של הביטוי צור, הוא סלע חזק. אבל עיון במקור מגלה משמעויות נוספות. באחד הרגעים העצובים בתולדות עם ישראל, עשרים וארבעה לוחמים, שייצגו את כלל ישראל (חציים את בני רחל וחציים את בני לאה) נפלו חללים איש ביד אחיו. המקום בו אירע המאורע הנורא נקרא: "חֶלְקַת הַצֻּרִים" (שמואל ב ב' טז). תרגם יונתן אַחֲסָנַת קְטִלַיָא, כלומר חלקת ההרוגים.

רש"י (ורד"ק בפירושו הראשון בעקבותיו) פירש כתרגום והוסיף: "ע"ש החרבות כמה דאת אמר "אף תשיב צור חרבו" (תהלי' פ"ט מד). לדבריו, המילה צור מתפרשת כחרב (כי היא חדה). כמבואר בפירושו לתהילים (וכן פירש ראב"ע שם), כי צור משמעותו חד. אם כך, רש"י מפרש את התרגום בדרך הבאה: חֶלְקַת הַצֻּרִים היא חלקת ההרוגים כיוון שהלוחמים נהרגו בחרב שהיא לעולם חדה והורגת.

ר"י קרא ביאר שהחלקה נקראה כך: "על שם שהיו אילו חזקים וצורים כמו אילו, שהרי כלם נפלו, שהרגו אילו את אילו". כך גם הציע הרד"ק בפירושו השני: "ויש לפרש כמשמעו, כמו "והצורים נתצו ממנו" (נחום פרק א' ו), ופירושו חלקת החזקים, כי חזקים היו ובחזקה נלחמו, שלא התגבר אחד מהם יותר מחבירו, אלא כלם נהרגו כאחד, איש על יד אחיו". לדעתם צור פירושו חזק.

אם כך, נוכל לסכם כי צור בפשוטו הוא סלע. חוזקו של הסלע גרם לכך שכל מי שחזק נקרא צור. החוזק והעוצמה יכולים לבוא לידי ביטוי גם בחדות, לכן צור הוא גם מילה נרדפת לחד. מכאן גם המקור לכינויו של הקב"ה צור.

מבחינת הדרש, הדרך להינצל מצרה היא בביטחון בצור ישראל וגואלו.  גם זה איננו מספיק ללא אחדות פנים ישראלית. נזכור "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ " (בראשית י"ג ח), כוחנו באחדותנו, לא נסיע עצמנו מן האחווה (עיינו ברש"י על פרשתנו שם, ל"ז יז, כך נפלו לטמיון כל הישגיהם של החשמונאים). רק כך נזכה לאור המאיר של נרות חנוכה.