שנת תש"ף| שבת פרשת שמות

"לא פירש הכתוב תחלת זה החשבון, וכן ויהי מקץ ארבעים שנה (ש"ב ט"ו ז), וכן ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז' ח) וכן ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א' א). ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר, או לשבת יוסף שם".  (אבן עזרא, בתחילת פרשת מקץ)
אחרי שביארנו בדברינו לפרשת ויגש תש"ף את הדוגמא הראשונה (מספר שמואל), ובדברינו לפרשת ויחי את הדוגמא השנייה (מספר ישעיהו), ננסה לבאר גם את הדוגמא השלישית המובאת בספר יחזקאל. לאחר מכן, נשתדל להציע הסבר כללי לתופעה. 

הפסוק הראשון, שנכתב בגוף ראשון, בספר יחזקאל אומר דרשני:
"וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (א' א).
הקורא נשאר תמה, שלושים שנה עברו מאז...מאז מה?
שני הפסוקים הבאים, הכתובים בגוף שלישי, מציגים את הדובר - הנביא ומוסיפים מנין לגלות יהויכין, שהוא גם מנין לשנות ישיבתו של יהויכין בכלא הבבלי - השנה החמישית. וז"ל הכתוב:
"בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: הָיֹה הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְקֹוָק" (שם ב-ג).
פירש רש"י ששני פסוקים אלה אינם חלק מנבואת יחזקאל, אלא שהוכנסו לספר בהתערבות של רוח הקודש.
מנין מסוג זה נדיר ביותר, אע"פ כן, דווקא בהקשר זה, הוא מופיע שוב ושוב.
בפסוקים האחרונים של ספר מלכים ב מצינו:
"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא" (כ"ה כז).
לפסוק זה פסוק מקביל בסוף ספר ירמיהו:
"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּצֵא אוֹתוֹ מִבֵּית הַכְּלוּא" (נ"ב לא). (בהזדמנות אחרת ננסה להסביר מה פשר המניין ליהויכין בכלא).
התנא רבי יוסי בן חלפתא, בסדר עולם רבה (פרק כו), מבאר ממתי מונים את שלושים השנים: "היו שלשים שנה משנמצא הספר בית ה' ", כך גם תרגם יונתן  וַהֲוָה בִּתְלָתִין שְׁנִין לִזְמַן דְאַשְׁכַּח חִלְקִיָה כַּהֲנָא רַבָּא סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא בְּבֵית מַקְדְשָׁא .
מציאת הספר הייתה אירוע טראומתי שמתואר בספר מלכים ב פרק כ"ב. שרי יאשיהו, המלך הצדיק, מצאו ספר תורה בבית המקדש. בעקבות כך התעוררו המלך והשרים לחזור בתשובה. במצוקתם, פנו אל חולדה הנביאה (עי"ש). מאורע זה התרחש בשנת שמונה עשרה למלך יאשיהו שהייתה גם שנת יובל.
ר"י קרא, תלמידו של רש"י, מסביר את חשבון השנים: "נמצאו למידין: ל' שנה שמנה לתחילת היובל האחרון התחיל בשנת י"ח ליאשיהו, הוא השנה שמצא חלקיה את הספר. יאשיהו מלך ל"א שנה, צא מהן י"ז שעברו כבר כשנמצא הספר, הרי נשארו ליאשיהו משנת י"ח עד שנת ל"א י"ד שנה, וי"א שנה ליהויקים הרי כ"ה שנה, מלך אחריו יהויכין ג' חודשים והגלהו נבוכדנצר לבבל והגלה עמו החרש והמסגר, והגלה עמהן יחזקאל, ובשנה החמישית לגלותו נגלית ליחזקאל הנבואה הזאת, כמו שאומר: היא השנה החמשית לגלות המלך יויכין, הרי שלשים שנה שלימין משמצא חלקיהו את הספר".
על דבריו נוסיף עוד מדברי רש"י עצמו: "וכן מצינו בסוף נבואתו שנתן סימן למנין היובל שנאמר ויהי בכ"ה שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש (יחזקאל מ' א). ואמרו רבותינו: איזהו שנה שראש השנה שלה בעשור לחודש הוי אומר זו שנת היובל". 

נחזור עתה לשאלה הכללית, מדוע נוקטת הנבואה סגנון כתיבה שכזה דווקא בנושא הזמנים? מדוע אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך? מדוע נכתבים פסוקים רבים בסגנון - אפשר לומר כן?! (כלומר בדרך שאי אפשר להבינה כפשוטה).
יתכן וכל התופעות הללו, רומזות לנו כי התנ"ך הוא ספר שהגיע אלינו ממקום שהזמן איננו שולט בו. התנ"ך בלשון ציורית, מקורו בשמים, מבחינת האמת מקורו בעולמות רוחניים עליונים, שהם מעל לעולם החומר. הזמן הוא חלק בלתי נפרד מעולם החומר, הנבואה מקורה בעולם שמעל לזמן. לכן, כשמדובר על ניהול העולם, מבחינת הקב"ה אין כל הבדל בין הימים ההם (בעבר) לזמן הזה (בהווה) או לימים שיבואו בעתיד. הנבואה, שעוסקת בעצם במאורעות קדומים, היא נבואה לדורות, מעבר לחוקי הזמן המוגבל בין עבר הווה ועתיד. 

אנחנו בעולם החומר, נמשיך להודות לקב"ה
על הנסים שעשה לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה.