שנת תשפ"א | שבת פרשת שופטים

חמדת שנת השבע: בין 'ושבתה הארץ' ו'קדושים תהיו'

בשבועות הקרובים נעסוק במלאכות שאסרה תורה בשמיטה, ובמלאכות שהוסיפו חז"ל לרשימה זו.

בתורה (ויקרא כה, ד) נאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור". בהלכות שבת שתי מלאכות אלו כלולות באותה המלאכה: זורע. חז"ל לומדים מהפירוט שפירטה התורה שמתוך המלאכות המסייעות להצמחת היבול, רק המלאכות הללו נאסרו (יש דיון מורכב על מלאכת החרישה. בהמשך נעסוק במלאכות הקטיף ואיסוף היבול, השונות מהותית). חז"ל הוסיפו ואסרו מלאכות נוספות.

מצד שני, התורה אומרת: "ושבתה הארץ שבת לה'", "שנת שבתון יהיה לארץ".

הראי"ה קוק, בספרו "שבת הארץ", מסביר שיש שתי רמות איסור שונות: ישנן מלאכות אסורות. זריעה של זרע אחד בשמיטה הוא איסור דאורייתא. לעומת זאת, אדם המדשן את השדה (לדוגמא) עובר על איסור דרבנן בלבד. אך מי שמעבד ומשפר את השדה במשך השמיטה דרך קבע עובר על מצוות עשה של "ושבתה הארץ", מפני שהוא אינו מאפשר לארץ לשבות.

המהר"ל אומר דבר דומה על דברי רש"י על התורה. רש"י מפרש את הפסוק "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, י"א) תשמטנה – מעבודה גמורה, כגון זריעה, ונטשתה – מעבודה שאינה גמורה, כמו לזבל ולקשקש. הרמב"ן מקשה על דבריו: הרי בגמרא נאמר שמלאכות אלו אסורות מדרבנן בלבד. כיצד רש"י אומר שזהו פירוש הפסוק?

המהר"ל אומר שהתורה ציוותה באופן כללי על הנטישה, והותיר את ההחלטה מה כלול בחובת הנטישה בידי חז"ל. על פניו דבריו אינם עונים על השאלה. הקב"ה ציווה לנטוש. חז"ל מגדירים מה כלול בכך. לכאורה מי שעובר על כך מפר את הציווי של הקב"ה, לנטוש את הקרקע. אם כך לכאורה יש בכך איסור דאורייתא!

אם נחבר את דברי המהר"ל לדברינו הקודמים הם יהיו מובנים יותר. הקב"ה ציווה "לנטוש". מה זה אומר? אילו כוונתו הייתה לאסור מלאכות מסוימות, הוא היה מפרט אותן. כוונתו היא לצוות על נטישת הקרקע. כיצד "נוטשים" את הקרקע, אם המלאכות אינן אסורות? בהכרח יש להבחין בדומה לדברי הרב קוק: דישון בודד אסור מדרבנן. ביצוע מכלול פעולות שמעבדות את הקרקע אסור מן התורה, וזהו האיסור "ונטשתה".

מדוע, אם כן, ישנה הבחנה שכזו? מדוע התורה אוסרת רק את מכלול המלאכות הללו, ולא ביצוע מלאכות בודדות?

כפי שנלמד בהמשך, גם כאשר חז"ל אוסרים ביצוע של מלאכה מסוימת, הם אוסרים את ביצועה רק באופן שיגרום להצמחה נוספת. חז"ל התירו לבצע את הפעולות בכדי לשמר את העצים.

הקב"ה אינו רוצה שנשמיד את כל הצמחיה בשביעית. הוא רוצה שלא נהיה שקועים ביצירה וטיפוח הצמחים. לכן לגבי המלאכות הללו הוא אמר: אין איסור בעצם ביצוע המלאכה האחת, אך עשיית מכלול מלאכות פוגעת ב"שבת הארץ". 

דבר דומה מופיע ברמב"ן המבאר את הגדרת התורה את השבת ומצווה על "שבת שבתון".

הרמב"ם פוסק שאיסורי השבות כלולים בציווי זה. רבים הקשו על דבריו: איסורי שבות הם איסורי דרבנן!

מסביר הרמב"ן (על פי ביאור החתם סופר): לכאורה ללא איסורי שבות, השוק כולו יכול להתנהל בשבת. ייזהרו לא לכתוב, לא לייצר חפצים חדשים או לבצע פעולות חקלאיות, וכדו'. אך השוק עצמו יכול לתפקד בשבת, ואין בכך איסור תורה!

על כרחנו שיש שתי רמות של איסור. יש את ביצוע הפעולה המסוימת של רכישה או סחר. לקנות חפץ אחד אסור מדרבנן. אך אדם העוסק במסחר בשבת עובר על איסור דאורייתא. אם השוק כולו יפעל, ודאי שתהיה כאן הפרה של הרצון הא-לוקי שהשבת תהיה 'שבתון'!

(לא נאריך כאן, רק נציין שגם בשבת מותר לרכוש דברים לצורך שבת, דבר שאינו נכון לגבי יתר המלאכות. כנראה שגם בהקשר זה אפשר לומר שהקב"ה רצה שלא למנוע לחלוטין את האפשרות לרכוש דברים בשבת).

מקום שלישי בו הרמב"ן מציג דבר דומה הוא ביחס למצווה "קדושים תהיו". חז"ל דורשים – היו פרושים מן העריות, ומתאוות נוספות. הרמב"ן מקשה – יש לנו פרשיות שלמות המפרטות את האסור והמותר, מה פסוק זה מוסיף?

עונה הרמב"ן: הקב"ה אינו אוסר ליהנות מהעולם. אדרבה – יש חשיבות מרובה ליהנות מן העולם. אך אסור לנו לשקוע בהנאות ולהפוך אותן למרכז חיינו. התורה מעודדת ליהנות בכדי להרחיב את הדעת ולהודות לבורא עולם, אך אוסרת את ההדוניזם. זו המשמעות של הפרישה עליה התורה מצווה כאן. כאמור, הנאה אחת היא בסדר גמור, ואף טובה. להפוך את חיינו לרדיפת הנאות היא מעבר על עשה דאורייתא "קדושים תהיו". 

בשלושת המצוות הללו הקב"ה מתיר את העשייה הבודדת, אך אוסר להפוך אותה להתנהלות קבועה: בשמיטה יש לנטוש את הקרקע, ולא למצוא את הדרך לעבד אותה. בשבת יש לנטוש את העבודה, ולא למצוא דרך להישאר שקועים בעולם המסחר והעבודה בשבת. ובחיים, לא לשקוע במותרות ונהנתנות, אלא להתחקות אחרי הרצון הא-לוקי, "והייתם קדושים, כי קדוש אני ה' א-לוקיכם".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר