שנת תשפ"ב | שבת פרשת כי תצא

חמדת שנת השבע: מהי מצוות שמיטת כספים?

כאמור, קרב קץ שנת השבע, עליו נאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו". בקץ שנת השמיטה עלינו לשמוט את חובותינו. נברר מהי המצווה.

ביחידה 11 מיחידות מורנו עסקנו בשאלה מפורסמת ביחס לחובת הפקרת יבול השנה השביעית: האם יש מצווה להפקיר את היבול, או שהיבול מופקר על ידי הקב"ה, "אפקעתא דמלכא", ועלינו מוטל רק להתייחס ליבול בהתאם למעמדו כהפקר. לכאורה שאלה זו נכונה גם ביחס לשמיטת הכספים: האם החובות נמחקים עם סיום שנת השבע, או שמוטלת עלינו חובה כמצווה לבטל את החובות?

שאלה זו מתעצמת כאשר מתבוננים במשניות במסכת שביעית (פרק י משניות ח-ט). אחר השמיטה, האדם שלקח את ההלוואה, הלווה, רוצה להחזיר למלווה את הכסף. כאשר הוא מגיע למלווה עם הכסף, המלווה מצווה להגיב: "משמט אני", ועל כך נאמר בתורה "דבר השמיטה" – הדיבור המחובר לשמיטת החובות. אך דעת חכמים נוחה מהלווה המשיב: "אף על פי, אני מתעקש לשלם". במסכת גיטין (דף לז ע"ב) רבה אומר חידוש גדול: אחרי שהמלווה אמר "משמט אני", הוא יכול לתלות את הלווה בכדי שהלווה יאמר שהוא מעוניין לשלם! וחלקו הראשונים בכוונת דבריו:

הערוך מסביר שהכוונה היא לתלות את עיניו בו. כלומר,  המלווה תולה את עיניו בלווה, כדי שהלווה יחוש אי נעימות מוסרית, וכך יחליט לתת את הכסף במתנה. בהמשך לכך המאירי אומר שהמלווה 'תולה' את הלווה במובן שהוא מדבר על ליבו, מזכיר לו את הטובה הגדולה שעשה לו עת שנתן את ההלוואה, אך חלילה שיעבור על מצוות התורה ויתבע את החוב בחזרה. מתוך הדברים הללו המלווה מקווה שהלווה יחוש חוסר נעימות וייתן לו הסכום שלווה ממנו במתנה.

מדבריהם משמע שהחוב אכן מבוטל בהגיע סוף שנת השמיטה, אך מותר לפנות למוסר הפנימי של הלווה, היודע שהמלווה סייע לו בזמן בו היה זקוק לעזרתו, ולקוות שהלווה יבחר לשלם כמתנה, כמובן. דברים אלו תואמים את ראשוני אשכנז המופיעים במרדכי (רבינו חזקיה ורבי אביגדור הכהן), האומרים ששמיטת חובות היא אכן "אפקעתא דמלכא" – החוב נמחק על ידי הקב"ה בקץ שנת השבע.

אך ראשונים אחרים מבארים את דברי רבה כפשוטם: רש"י אומר שמותר למלווה להכריח את הלווה לתת לו את החוב, בתנאי שייתן לו בתורת מתנה. התורי"ד מסביר בדומה לכך, ומסביר: מצוות "דבר השמיטה" היא לומר שהוא משמט את החוב. כאשר הלווה מגיע לשלם, המלווה מקיים את המצווה על ידי האמירה שהוא משמט את החוב. אך מאותה עת מותר לו אפילו להכריח את הלווה שייתן את הכסף, בתורת מתנה.

אם כך, לשיטתו הדיבור הוא העיקר. ומלשונם משמע חידוש גדול יותר: האמירה "משמט אני" אומרת שאני, המלווה, מסרב לקבל את הכסף בתורת הלוואה. אך ההלוואה עומדת בעינה! לא רק שסיום שנת השמיטה לא ביטלה את החוב, אלא אפילו האמירה "משמט אני" איננה מוחקת את החוב! אמירה זו מפתיעה, וננסה להבין את משמעותה בהמשך.

גם היראים רואה את האמירה "משמט אני" כמרכזית. הוא אומר שבתום שנת השמיטה, החוב נותר על כנו. על המלווה מוטל לבטל את החוב על ידי אמירת "משמט אני". מעניין שהיראים מסכים עם התורי"ד במובן הזה ש"דבר השמיטה", הדיבור הזה, הוא מרכז המצווה. אך בשונה מהתורי"ד, האומר שהדיבור הוא כל המצווה, ורק מתייחס לבחירה של המלווה לא לקבל את הכסף בתורת הלוואה, לפי היראים אמירה זו היא זו המבטלת את החוב.

הבדל משמעותי נוסף יש בין התורי"ד והיראים. היראים אומר שאם המלווה אינו משמט את החוב, הלווה יכול לתבוע את המלווה שיגיע לבית הדין, ושם בית הדין יכריחו אותו לבטל את החוב. ראשית, זה מרתק: התורה אינה מוחקת את החוב, אך בית הדין יכריחו את המלווה למחוק את החוב! שנית, נראה שכל לווה יכול להכריח כל מלווה למחוק את החוב. התורי"ד כותב אחרת: אם הלווה מגיע לשלם למלווה, המלווה צריך לומר "משמט אני". אם הלווה אינו מגיע לשלם למלווה, אסור למלווה ליזום את הפגישה. מלשונו משמע שבמקרים אלה המלווה אינו מקיים את המצווה בצורה פעילה, אלא רק באופן סביל. רק הלווים הבאים לשלם מאפשרים למלווה לקיים את המצווה כראוי, ומצד שני, רק אותם אפשר לחייב לשלם! מה משמעות הדברים?

נראה שהמשניות גמרות והראשונים מתמודדים עם בעיה עקרונית בשמיטת הכספים: מצד אחד, שמיטת הכספים מאפשרת לחדלי הפרעון לצאת מהלחץ והמועקה של החוב המוטל עליהם. מצד שני, יש כאן משהו לא מוסרי: אדם לקח כסף ולא השיב אותו. לכאורה הוא משלם רעה תחת טובה! כיצד יתכן שהתורה מייצרת מערכת המאפשרת לאנשים לפעול בצורה בלתי מוסרית, לקחת הלוואות ולא להשיב אותם, וכך להיות נבלים ברשות התורה?

התורי"ד והיראים מתמודדים עם השאלה הזאת, בדרכים מעט שונות:

לפי התורי"ד יש שני סוגי לווים – הלווים שבאמת זקוקים לכך שההלוואה תימחק. למלווה אסור לפנות ללווים הללו כלל, אפילו לא לומר להם שהוא משמט את החוב. זה מייצר חוסר נעימות. אדם לא רוצה לעמוד בפני האדם שנתן לו הלוואה, ובמעמד זה האדם יכריז שלא רק שהוא עשה לו טובה גדולה בעבר, אלא הוא גם לא מצפה לקבל את כספו בחזרה. אך אם הלווה באמת מסוגל להשיב את החוב, אמנם המלווה צריך לומר "משמט אני", וכך לקיים את מצוות "דבר השמיטה", אך השמטת החובות לא נועדה לסייע ללווה הזה, שהרי בכוחו להשיב את החוב. לכן מותר למלווה להכריח את הלווים הללו, ורק את הלווים הללו, להשיב את החוב.

לפי היראים, הלווה תובע את הלווה לדין, ובית הדין יכריחו אותו לשמט את החוב. אך מה יקרה במהלך הדיון? בית הדין ישאלו את המלווה מדוע אינו מקיים את מצוות התורה. המלווה יאמר שהוא סבור שהלווה הזה יכול להשיב את ההלוואה. בית הדין יאמרו לו שזה לא משנה, מוטל עליו לשמט את החוב, לכן תתכבד ותאמר שאתה משמט את החוב. עתה יפנו בית הדין ללווה ויאמרו: מצד חובתו של המלווה לשמט את החוב, הוא עשה את זה. עתה אין בכוחנו לחייב אותך לשלם את החוב, בגלל שהחוב נמחק. אך דע לך שמצד המוסר, אם אתה מסוגל לשלם את החוב, זה הדבר הנכון לעשות. האם אתה מוכן לעמוד בבית הדין ולהכריז שהשבת החוב קשה מדי? אם כן, בסדר גמור. כאמור, איננו יכולים לחייב אותך לשלם. אך לכאורה בדרך זו שמיטת החובות תועיל רק לאלו שבאמת זקוקים לכך, ולא ללווים שמתחמקים ומשיבים רעה תחת טובה.¹

בשבועות הבאים נעסוק בפרוזבול. שם נדבר על האיזון שעשה הלל בין הצורך בהלוואות ובין הצורך בשמיטת החובות. לפני שמגיעים לתקנות דרבנן, חשוב לשים לב שגם בגוף המצווה עצמה, חז"ל והראשונים הבינו שלא יתכן שהמצווה תתעלם מחוסר המוסריות של השבת רעה תחת טובה. גם בציווי של הקב"ה טמונה מערכת של איזונים בין הצורך ליצור שוויון חברתי לבין מוסריות אישית.

______________________________________________________

^[1] תודה לידידי הרב אבישי מגנצא שחידד לי את הנקודה הזאת.

◄   שטר פרוזבול מאתר 'ארץ חמדה' להורדה (לשיטת המחבר / לשיטת הרמ"א)  ►

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר