שנת תש"ע | שבת פרשת וארא

פרשת השבוע: אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמענו - עקרונות בלימוד תנ"ך

בשבוע שעבר עסקנו בסיפור הכפול אודות נישואי עמרם ויוכבד והולדת משה רבנו וברווח של הלומדים מכפילותו. הזכרנו גם, כי סיפור יציאת מצרים הינו סיפור שנראה במבט ראשון כפול, אבל מתברר כי הוא סיפור אחד עם כמה שלבים.

השבוע נעסוק בתופעה הכללית של מה שנראה כפרשיות כפולות בתורה וננסה להבין מה היא מלמדת אותנו.

אנשי ביקורת המקרא שמחו כמוצאי שלל רב, כשגילו שבתורה בפרט ובתנ"ך ככלל, רווחת התופעה שנראית במבט ראשון ככפילות. ההסבר שלהם לכך הוא הוכחה לריבוי מקורות כביכול.

חז"ל לעומת זאת, לא ראו צורך להתנצל על כך, ההיפך, הם ראו זאת כדרך להעשיר ולהעמיק את לימוד התורה. ניתן דוגמא כללית ואחר כך דוגמא פרטית.

רבי ישמעאל  בברייתא המפורסמת שלו יוצא מנקודת הנחה בסיסית, כי יש לכתחילה, מצב של: "וכן שני כתובין המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".

אין בהופעה הכפולה בעיה, ההיפך היא יוצרת מצב בו יש לחפש גם כתוב שלישי, שרק ההשוואה בין שלשתם תיתן את התמונה המלאה. גם במצב המקביל של: "שני כתובים הבאים כאחד", איננו מצב של מצוקה לפרשנים. ההיפך הוא הנכון, מצב זה מלמד אותנו מה לא ללמוד שהרי "כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין" (קידושין דף כד ע"א, עיינו שם ברש"י ותוס' הנחלקים ביניהם בהסבר הכלל).  

הדוגמא הקלסית הפרטית, לשני מקורות היא לכאורה סיפור הבריאה. הסיפור הראשון מסופר בשם אלקים והסיפור השני מסופר תוך כדי שימוש בשמות ד' אלקים. הפתרון של חז"ל הוא פשוט. הסיפור הראשון מתאר מה שעלה במחשבה והסיפור השני הוא מה שהתרחש.

וז"ל רש"י בעקבות חז"ל:

"שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים".

נציע הצעה עקרונית להבנתה של תופעה זו.

שני עקרונות יסוד צריכים להנחות אותנו בלימוד התנ"ך:

א.  מקור הדברים הוא אלקי, כל חלק של התנ"ך לפי הגדרתו. נבואת משה, נבואה ורוח הקודש.

ב.  כל התנ"ך כולו ממקור אחד ניתן. אין מדובר על אסופה של מקורות שונים אלא יצירה אחת שנתחברה בסייעתא דשמיא לאורך הדורות על פי תוכנית של קורא הדורות מראש.

* העיקרון הראשון מחייב אותנו להניח כי אע"פ שאחת דיבר אלקים - שתים שמענו. אנחנו כבני אנוש איננו מסוגלים לקבל את האור האלקי במנה אחת גדושה, לכן כשהוא מגיע אלינו הוא נחלק לניצוצות רבים. הופעה בשני מקומות משמעותה שלוש ניצוצות, כי כל מקור מלמד אותנו על עצמו וההשוואה מלמדת דבר שלישי. אם כך, ההופעה הכפולה היא מחויבת המציאות מעצם הגדרת התורה כהופעה אלקית או במילים אחרות "תורה מן השמים".

* העיקרון השני מלמד אותנו, כי אין ללמוד נושא מסוים תוך חקירת אחת ההופעות שלו. תמיד יש לחפש היכן הוא מופיע במקומות נוספים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל. רק העיסוק בכל המקורות יתן לנו תמונה יותר שלמה.

העיקרון של: "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", מבוסס אף הוא על שני כללי יסוד אלה.

הבנת עקרונות אלה חשובה לא רק בלימוד תחילת ספר בראשית, אלא גם בלימוד תחילת ספר שמות, לכן הדגשנו עקרון זה גם בדברינו לפרשת שמות וגם בדברינו לפרשת וארא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר