שנת תש"ע | שבת פרשת וארא

חמדת הדף היומי: מכירת שטרות (קמז עמוד ב)

כד' - א' שבט, בבא בתרא קמב-קמח

(לע"נ סבתנו מלכה טויבע בת הרב יעקב לייב)

השבוע בדפי הדף היומי הגמרא (קמז עמוד ב) קובעת שמלווה שמכר את שטר החוב שיש לו על הלווה לאחר, יכול עדיין למחול את חובו של הלווה. במקרה שכזה, קונה השטר לא יוכל לגבות את החוב מהלווה. אמנם, קונה השטר יוכל לתבוע את המלווה על הנזק שגרם לו (כתובות פה עמוד א). השאלה היא, מדוע  יכול המלווה למחול את חובו של הלווה,  גם לאחר שמכר את שטר החוב?

לדעת הרי"ף (כתובות מד עמוד ב בדפי הרי"ף) והרמב"ם (מכירה ו, יב) הסיבה לכך היא שמן התורה אי אפשר  למכור שטרות. רק דבר בעל ערך עצמי (גופו ממון) ניתן למכור. שטר, כיון שהוא רק ראייה על החוב ולא בעל ערך עצמי (אין גופו ממון), אי אפשר למוכרו, מן התורה. אמנם חכמים תקנו שניתן למכור שטרות, אולם גם לאחר תקנתם המכירה אינה מכירה גמורה ולכן יכול המלווה למחול על החוב ולהפקיע את תוקפו של השטר.

רבינו תם (הובא ברא"ש ט, י) חולק על הרי"ף והרמב"ם. לדעתו ניתן למכור שטרות מן התורה. אף על פי כן יכול מוכר השטר למחול את החוב. הוא מסביר שעל כל לווה חלים שני סוגים של שעבוד, שעבוד הגוף ושעבוד נכסים. שעבוד הגוף הוא עצם חיובו של הלווה לפרוע את חובו. שעבוד נכסים הוא מעין קנין שיש למלווה בנכסי הלווה. כאשר אדם מוכר שטר חוב, הוא מוכר רק את שעבוד הנכסים, אך שעבוד הגוף איננו ניתן למכירה. לכן, אף על פי שנכסי הלווה משועבדים לקונה השטר, שעבוד הגוף של הלווה הוא עדיין כלפי המלווה. אם המלווה מוחל על שעבוד הגוף של הלווה, ממילא פוקע שעבוד הנכסים שביד הקונה, כיוון שאין קיום לשעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף.

בסוגיה שלנו, לכאורה משמע כשיטת הרי"ף. הגמרא דנה בשטר שניתן במתנת שכיב מרע (אדם חולה שהולך למות ומחלק את נכסיו) אם גם במקרה כזה המלווה או יורש המלווה יוכל למחול. הגמרא אומרת שהדבר תלוי בשאלה אם מתנת שכיב מרע מועילה מן התורה או מתקנת חכמים. אם מתנת שכיב מרע קונה מן התורה, לא יוכל המלווה למחול, אך אם היא מועילה רק מתקנת חכמים יוכל המלווה למחול. לבסוף מסיקה הגמרא שאמנת מתנת שכיב מרע היא תקנת חכמים, אך חכמים נתנו לה מעמד כמו דבר שקונה מן התורה ולכן המלווה לא יוכל למחול את החוב. משמע מהגמרא שהאפשרות למחול תלויה בשאלה אם הקניין מועיל מן התורה או רק מקנת חכמים.

רבינו תם מסביר שאם מתנת שכיב מרע מועילה מן התורה, הרי שאין דינה כקניין רגיל, אלא כירושה. שעבוד  הגוף, אף על פי שלא ניתן למוכרו, ניתן להוריש אותו. לכן, אם מתנת שכיב מרע היא כירושה, הרי שמקבל השטר זכה גם בשעבוד הגוף, והמלווה אינו יכול למחול. אמנם, אם מתנת שכיב מרע היא תקנת חכמים, הרי שאיננה הורשה, אלא הקנאה רגילה, והמקבל אינו זוכה בשעבוד הגוף. מסקנת הגמרא היא שאף על פי שמתנת שכיב מרע היא תקנת חכמים, חכמים תקנו שדינה יהיה כמו הורשה. לכן זוכה המקבל בשעבוד הגוף והמלווה אינו יכול למחול את החוב.

סיכום:

אדם שמכר שטר חוב, עדיין יכול למחול את החוב ולהפקיע את תוקפו של השטר. לדעת הרי"ף והרמב"ם הסיבה לכך היא שניתן למכור שטרות רק מכוח תקנת חכמים, והמכירה אינה מכירה גמורה. לדעת רבינו תם, ניתן למכור שטרות מן התורה אך רק למכור את שעבוד הנכסים. שעבוד הגוף נשאר לזכות המלווה, ולכן הוא יכול למחול את שעבוד הגוף ובכך להפקיע את שעבוד הנכסים.     

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר