|
 גליון מספר 29 - מקח טעות ואונאהשער לדיןהסכמת בעלי הדין על כללי דיון יחודייםהמשנה במסכת סנהדרין (דף כד.) דנה במקרה שבעלי הדין הסכימו ביניהם, שעד פסול, כגון קרוב או רשע, ישמש כעד:
אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר – רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: דור לי בחיי ראשך – רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
מסקנת הגמרא היא, שהתנאים נחלקו כאשר אחד מבעלי הדין רוצה לחזור בו לאחר שנגמר הדין, ובזה הלכה כחכמים, שאינו יכול לחזור בו. אולם קודם שנגמר הדין, רשאי אחד מבעלי הדין לחזור בו מהסכמתו להשתמש בעד או בדיין פסולים. אמנם, מבואר בגמרא, שגם קודם גמר הדין, אם עשו שני בעלי הדין קניין על הסכמתם, הם אינם יכולים לחזור בהם, משום ש'אין אחר קניין כלום'.
נחלקו הראשונים, מדוע מועיל הקניין. לדעת הנמוקי יוסף (דף ד: מדפי הרי"ף), הקניין אינו קניין על ממון, אלא הוא מעשה שנועד להביע את גמירות דעתם של בעלי הדין. אולם הראב"ן סובר, שבעלי הדין צריכים לעשות קניין על ממון, ולכן הם צריכים להקנות סכום כסף מסוים, שאותו יתן הנתבע לתובע, על פי החלטת הדיין.
בראשונים מבואר, שלא רק לגבי קבלת עדים או דיינים פסולים מועילה הסכמת בעלי הדין, וישנו מגוון רחב של כללים הקיימים בבית הדין, שבעלי הדין רשאים להסכים להתעלם מהם. לדוגמה: ניתן להסכים לדון בלילה, למרות שמן הדין יש להתחיל לדון ביום; ניתן להסכים להשתמש במתורגמנים כאשר הדיינים אינם יודעים את שפתם של בעלי הדין למרות שעל פי הלכה יש בדבר זה בעיה, וכן הלאה.
עיון בכללים שלגביהם הפוסקים מזכירים את אפשרות השימוש בהסכמת בעלי הדין מראה, שהסכמה כזו מועילה לא רק בנושאים 'טכניים' שבהם ניתן לומר שהכלל הוא גזירת הכתוב בעלמא, אלא גם בנושאים מהותיים. שכן, עד רשע פסול לעדות מחשש שמא הוא משקר, ואף על פי כן, רשאים בעלי הדין להסכים שאדם כזה ישמש כעד בבית הדין, ועדותו תתקבל כעדות מהימנה. בדומה לזאת, השימוש במתורגמנים מונע מבית הדין את האפשרות לתקשר באופן מלא עם בעלי הדין, והדבר מקל על האפשרות לשקר לדיינים, ועם זאת ניתן להסכים שהדיון יתנהל באמצעות מתורגמנים.
למעשה, השימוש בהסכמת בעלי הדין אינו מוגבל בשום צורה שהיא (מלבד בהקשר של פנייה לערכאות, שבה נדון באחד הגליונות הבאים). הטעם לכך הוא, שבסופו של דבר, בדיני הממונות הדין נועד לפתור את הסכסוך שבין בעלי הדין, וממילא כל דבר הנעשה בהסכמת שני בעלי הדין, מקבל תוקף.
המנהג בפועל
כיום מקובל בבתי הדין לראות חתימה על חוזה כעשיית קניין, מכוח קניין סיטומתא. לכן, הסכמת בעלי הדין מראש ובכתב, על כללים מסוימים בבית הדין, מחייבת אותם.
בדרך כלל מקובל להחתים את הצדדים על הסכמה למספר שינויים מהדין הרגיל. חלקם נוגעים לעניינים טכניים של סדר הדין, כגון דיון בלילה המקובל בבתי דין רבים, וחלקם נוגעים לעניינים מהותיים יותר, כגון הסכמה שלא להשתמש בטענות 'קים לי', הסכמה לקבל את הדעות המרחיבות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא' וכן הלאה.
הסכמה חשובה המקובלת בבתי דין רבים היא 'בין לדין ובין לטעות'. דהיינו, שעל מנת לסיים את הסכסוך, מקבלים בעלי הדין את הדין גם אם בסופו של דבר יתברר שפסק הדין הינו טעות. נוסף על כך, בהסכם הבוררות הרגיל בכל בתי הדין, מסכימים בעלי הדין שבית הדין יפסוק 'בין לדין ובין לפשרה', דבר המסמיך את הדיינים לחייב את בעלי דין לפשרה מסוימת. דוגמאות לשימוש שעושים בתי הדין בהסכמה זו ניתן למצוא בגליונות 26-27 של 'הלכה פסוקה', ועד נקדיש לכך את מדור זה באחד הגליונות הבאים.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 29
גליון 29