|
 גליון מספר 29 - מקח טעות ואונאהעת לדוןהזכות לשבותהרב ניר ורגוןאחת התופעות שהפכו להיות חלק מנוף חיינו היא השביתות. ננסה לברר מה יחס ההלכה לשביתות.
הפוסקים בחנו את נושא השביתות משתי בחינות, מצד חובת הפועל למעסיקו על פי הלכות שכירות פועלים, ומצד כוחם של הפועלים לתקן תקנות. ננסה לבחון תחילה את דין השביתה מצד שכירות פועלים:
הגמ' במסכת בבא מציעא (דף י.) אומרת שפועל יכול לחזור בו בחצי היום שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים. דהיינו, שלמרות שאדם נשכר לעבוד למשך יום שלם הוא רשאי להתפטר מעבודתו באמצע היום. כי חוסר היכולת להשתחרר מעבודה הוא מתכונותיו של עבד.
אולם בברייתא (שם דף עז:) נאמר, שבמקרה של דבר האבד, אין לפועל אפשרות לחזור בו, אלא אם כן הוא אנוס, וכך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ה). הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, חלק ב שאלה סד) לומד מכאן שפעולת השביתה מנוגדת לדין תורה לולי תקנת בני האומנות שנדון בה בהמשך.
הרב שלמה זלמן אוירבאך (תחומין ה עמ' 287) טוען, שבנידון דידן גרוע דינם של העובדים בימינו, כיוון שההסכם עימם נעשה ברבים, ונחשב הדבר כאילו נעשה בקניין (על פי המרדכי במסכת בבא מציעא רמז תנט) ולכן בית דין יכולים לכוף אותם לחזור לעבודתם, כמבואר בש"ך (חושן משפט שם ס"ק ד) ובפת"ש (ס"ק ב).
טענה נוספת של הרב אוירבאך היא, שלפי מה שפסק הרמ"א (שם סעיף ד) כל היכולת של פועל לחזור בו היא בסתם, אך לא כאשר הפועל חוזר משום שהוא רוצה להעלות את שכרו. דהיינו, שהזכות שמעניקה התורה לפועל לחזור בחצי היום נועדה לאפשר לו להשתחרר מ'עבדותו', ולא להשגת תנאי עבודה טובים יותר.
לדעת הרב אוירבאך אם במקרים אלו לא יכול הפועל לחזור מהתחייבותו לעבוד, כל שכן שאינו יכול לשבות, שאז הוא גם מונע מאחרים לעבוד במקומו.
לעומת הרב אוירבאך, הרב אברהם שפירא (תחומין שם עמ' 297) טוען שדברי הרמ"א הנ"ל, שפועל אינו יכול לחזור, תקפים רק כאשר הפועל חוזר בו מחמת רצונו להשתכר יותר, אך אם תביעתו היא בעקבות שינוי השער חל הדין שפועל יכול לחזור בו, שהרי אחרת ניכרת העובדה שהוא אינו יכול להשתחרר מהתחייבותו, ושוב דינו כדין עבד. עוד טוען הרב שפירא, שאם השביתה היא בשל אי כיבוד הסכמים שכבר נחתמו, יכול הפועל לשבות מדין עביד איניש דינא לנפשיה אם אינו יכול לחכות לפסק בית דין.
בניגוד לדעתם של הרב אוירבאך והרב שפירא, הרב וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב סי' כג) טען שנושא השביתות אינו קשור כלל ביכולת פועל לחזור בו, שהרי בשביתה הפועלים אינם חוזרים בהם ומעוניינים להפסיק לעבוד, אדרבה הם רוצים להישאר בעבודתם, אלא שרוצים תנאים אחרים. גם מדבריו של הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חושן משפט ח"א סי' נט) עולה שאין קשר בין נושא השביתה לנושא של חזרת פועל בחצי היום.
לשיטת הרב וולדינברג והרב פיינשטיין, הדרך לבחון את נושא השביתות היא באמצעות השוואתו לעניין תקנות של בני אומנות מסוימת.
השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלא סעיף כח) פוסק שכשם שרשאים בני העיר לתקן תקנות ולכוף עליהן כך רשאים בני האומנות לתקן תקנות ולכוף עליהן, אלא שבתקנות בני האומנות הדבר מותנה בהסכמת אדם חשוב הממונה על הציבור, שהרי תקנתם איננה לטובת כלל הציבור אלא לטובת עצמם. באופן זה, רשאית קבוצת עובדים להתאגד ולתקן תקנה, לפיה אסור לעובד אחד לשבור שביתה שהחליטה עליה הקבוצה כולה.
לדעת הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, שם), כיוון שעל פי החוק מותר לשבות כאשר המעסיקים פוגעים בזכויות העובדים, אין בדבר שום איסור, שהרי זה בגדר כוחם של בני העיר לתקן. אולם לדעתו, במקום שיש מחלוקת בין הפועלים למעסיקים אם יש עילה לשביתה אין יכולים הפועלים לעשות דין לעצמם אלא צריכים תחילה לבירור הסכסוך אצל אדם חשוב הממונה על הציבור. לכן לדעתו יש צורך בהקמת גוף ציבורי שיורכב מאישי ציבור ותלמידי חכמים, שישמשו כ'אדם חשוב'. הצעה זו מוזכרת גם בדברי הרב עוזיאל (תחומין שם עמ' 294) ובדברי הרב ישראלי (שם עמ' 298).
הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, שם) טוען שהצורך בהסכמה של אדם חשוב בתקנות בני אומנות הוא דווקא במקום שיש תלמיד חכם הממונה על הציבור. אבל בימינו, שאין שום חכם הממונה על כך, אין צורך בהסכמה כזו. והוסיף 'כל שכן במדינתנו, שיש להם רשות מהממשלה על זה'.
שביתה של מורים במקצועות קודש מוגדרת בהלכות שכירות פועלים (חושן משפט סימן שלג סעיף ה ברמ"א) כדבר האבד. הש"ך (שם ס"ק כו) מסביר שזהו משום "שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר". בעקבות זאת כתב הרב מאיר בן ציון חי עוזיאל (תחומין ה עמ' 294), שבעניין זה אין תוקף לתקנת בני אומנות והסכמת אנשי העיר, משום שזוהי תקנה נגד דין תורה משום ביטול תורה. לדעת הרב פינשטיין יש לאסור שביתה של מלמדי מקצועות קודש מטעם אחר – כיוון שכל שכר המלמדים הוא שכר בטלה, כיון שהם בטלם גם בשביתתם ממלאכה, הם חייבים ללמד מדין 'מה אני בחינם אף אתם בחינם'.
לסיכום: בקרב הפוסקים ישנן שתי שיטות עיקריות ביחס לשביתה. לשיטתו של הרב אוירבאך והרב הלוי, האיסור לשבות כלול באיסור של פועל לחזור בו במלאכת דבר האבד, וגם לתקנות בני אומנות בהקשר של שביתות, יש בעיית תקפוּת בגלל העדר הסכמת אדם חשוב. לעומתם, דעת הרב פיינשטיין והרב וולדינברג היא, ששביתה אינה קשורה באיסור על הפועל לחזור בו, ואין בעיה של תקפות בדורנו, בהעדר אדם חשוב.
עוד נציין כי מדברי הפוסקים ההולכים בשיטה הראשונה עולה, שגם אם ישנה אפשרות לשבות מצד כוח בני האומנות לתקן עם אדם חשוב, או מתוקף חוקי המדינה, אין זו רוח התורה. רוח התורה היא שכאשר לפועלים יש טענות כנגד מעבידיהם, עליהם לפנות לבית הדין. אם המעסיק יסרב לבוא לב"ד או שבמהלך הדיון ישתכנע בית הדין בצדקת הפועל, והמעסיק לא ירצה לשלם את חובו, בית הדין עצמו יאפשר לפועלים לשבות.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 29
גליון 29