English | Francais

דף הבית > רשת בתי הדין ארץ חמדה - גזית > הלכה פסוקה

גליון מספר 36 - שומרים

פסקי דין

הרב אריאל בראלי, בית הדין גזית, שדרות

אתר www.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'

שימוש במקרר ללא רשות

תיאור המקרה

הנתבעת היא עמותה שארגנה שבת אירוח בשדרות למשפחות מכל רחבי הארץ. אחת המשפחות שהגיעו, התארחה בפנימיית הישיבה בשדרות, בחדר שהיה בו מקרר, השייך לאחד מתלמידי הישיבה, שהוא התובע. אותו תלמיד לא ידע על כך שהכניסו משפחה לחדרו.

המשפחה המתארחת השתמשה במקרר, ללא הסכמת התובע.

לאחר השבת, התברר שהמקרר מקולקל. בדיקת טכנאי העלתה שהמדחס מקולקל. נוסף על כך, המקרר התלכלך מחמת השימוש של המשפחה.

התביעה

התובע תובע מהנתבעת השתתפות בתיקון המקרר. הוא מודע לכך, שהיה יכול לתבוע את המשפחה המתארחת ישירות, אולם הוא העדיף לתבוע את העמותה, אף שיתכן שהמשפחה היתה מודה שהיא קלקלה את המקרר, ואילו הנתבעת אינה יכולה לדעת על כך דבר.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת, שהמקרר היה ישן והקלקול אינו קשור אליה כלל. הנתבעת קיבלה על עצמה לשלם במידה שבית הדין יקבע שהמשפחה המתארחת אחראית לנזק שנגרם.

פסק הדין

בית הדין פטר את הנתבעת.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם אפשר לחייב את המשפחה המתארחת מדין מזיק?

ב. האם המשפחה המתארחת חייבת מדין שואל?

ג. האם יש לחייב את המשפחה מדין 'נהנה'?

א. חיוב המשפחה בתורת מזיק

על מנת שהמדחס של המקרר יתקלקל ע"י שימוש לא נכון, המקרר צריך להיות פתוח זמן רב ביותר, דבר הגורם להפעלה רצופה של המדחס ועלול לגרום לקלקולו. בנדון דידן, לא סביר שדבר מעין זה התרחש. שכן, מדובר במשפחה מן היישוב, שמן הסתם השתמשה במקרר בדרך הרגילה והסבירה. הרבה יותר מתקבל על הדעת, שהמקרר התקלקל פשוט משום שהוא ישן.

ב. חיוב המשפחה בתורת שואל שלא מדעת

היות שהמשפחה השתמשה במקרר, יש לה דין 'שואל'. ואמנם, השולחן ערוך (חושן משפט סימן שג סעיף א) פוסק, שאין שומר מתחייב בחיובי שמירה עד שימשוך את החפץ, והמשפחה לא עשתה פעולת קניין במקרר, אבל כבר כתב בנתיבות המשפט (סימן שמ סק"ח) ששימוש בחפץ מטיל על המשתמש חובת שמירה אף בלא קניין.

היות שהמשפחה נחשבת כשואל, היה מקום לחייב אותה גם בנזק שנגרם למקרר באונס, שהרי שואל חייב באונסים. אלא שנראה, שסיום השימוש במקרר נחשב כהחזרת המקרר. היות שבמהלך השבת המקרר היה תקין, הרי שכשהמשפחה עזבה את החדר במוצאי שבת, הרי זה כשואל שהחזיר את החפץ למקומו, שאינו נחשב כשואל יותר. וגם בשואל שלא מדעת, כתב הרמ"א (חושן משפט סימן רצב סעיף א), ששומר ששאל שלא מדעת והחזיר את החפץ למקומו, אינו נחשב כשואל יותר, וחוזר להיות כשומר בעלמא.

לאור זאת, אין לחייב את המשפחה מדין שואל.

ג. חיוב המשפחה מדין 'נהנה'

למשפחה בוודאי נגרמה הנאה מהשימוש במקרר. ההנאה מוגדרת כהפרש בין עלות התארחות בחדר עם מקרר לעומת עלות התארחות בחדר בלא מקרר. בית הדין העריך את שווי ההנאה בנדון דידן בכ-20 ש"ח.

ואמנם, אילו לא היה נגרם לתובע שום נזק, לא היה אפשר לחייב את המשפחה לשלם עבור ההנאה, כדין 'זה נהנה וזה לא חסר'. אבל בנדון דידן, הרי התלכלך המקרר, ובנוסף, כל שימוש במקרר גורם לבלאי של המנוע, ועל כן יש לדון אם מדובר במקרה של 'זה נהנה וזה חסר' המחייב לשלם עבור ההנאה, אף אם ההנאה יתרה על החסרון. יש לציין, שאף אם החסרון הוא פחות משווה פרוטה, עדיין יש דין שמשלמים את כל ההנאה, כפי שכותבים התוספות בכתובות(ל: ד"ה לא צריכה).

עם זאת, לדעת רוב הדיינים, היות שלכלוך אינו גורם לירידה בערך המקרר עצמו, ואינו פגם במקרר בעצמו, אין זה נחשב 'חסרון'. גם הבלאי המצטבר של המנוע אינו משמעותי כלל, ואין זה נחשב כחסרון.

הרב אריאל בראלי, בית הדין גזית, שדרות

לא פורסם

השאלת רכב עם משאבת מים לא תקינה

תיאור המקרה

התובע השאיל לנתבע רכב. במהלך הנסיעה התחמם הרכב, ונגרר למוסך. במוסך התברר, שהמנוע אינו ניתן לתיקון. סיבת ההתחממות היתה קלקול במשאבת המים, והתובע ציין שגם קודם ההשאלה החימום הפנימי ברכב לא עבד. על פי דבריו של בעל המוסך, הדבר מעיד על כך שמשאבת המים היתה מקולקלת מראש.

התביעה

התובע תובע את החלפת המנוע מהנתבע. לטענתו, היות שהבעיה היתה חימום יתר, מן הסתם נדלקה נורה בלוח המחוונים של הרכב. חובתו של הנתבע היתה להסתכל בנורה.

תשובת הנתבעת

הנתבע טוען, שבדרך כלל אין מקובל להסתכל בנורות אלו במהלך הנסיעה, אלא אם כן מדובר בנסיעה ארוכה. בוודאי שאין זו אשמתו שהרכב התקלקל.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבע בשני שליש עלות החלפת המנוע.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם הנתבע פטור מדין 'מתה מחמת מלאכה'?

ב. האם השאלת רכב לא תקין היא 'מקח טעות'?

ג. האם פטור 'מתה מחמת מלאכה' שייך גם כאשר השואל היה יכול למנוע את המוות?

ד. האם הנתבע היה צריך להסתכל בלוח המחוונים?

א. פטור שואל מתה מחמת מלאכה

היות שהנתבע שאל את הרכב, הוא חייב באונסים. הפטור היחיד של שואל הוא 'מתה מחמת מלאכה' – זאת על פי המבואר בגמרא (בבא מציעא צו:), ששואל ששאל בהמה, והבהמה מתה מחמת העבודה שלשמה היא הושאלה, פטור. הרמב"ן (חידושים שם) מסביר את טעם הפטור כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה:

דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה.

דהיינו, היות שהמשאיל השאיל בהמה למלאכה שאינה יכולה לעשותה, האחריות מוטלת עליו ולא על השואל.

הרשב"א (בחידושים שם) מביא הסבר אחר:

נ"ל דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא, דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כלה מ"ל קטלה פלגא

לפי הרשב"א, המשאיל מוחל על הנזקים הנגרמים לבהמה בשעת המלאכה ומחמתה, שהרי ברור שנזקים כאלו ואחרים אכן ייגרמו.

בנדון דידן, ברור שהתובע היה צריך לדעת על מצבו של הרכב, ולכן יש מקום לפטור את הנתבע מדין 'מתה מחמת מלאכה' לכולי עלמא.

ב. מקח טעות בשאלה

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף ד) נאמר:

אפילו כשקבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה.

בית הדין הסיק מדברי השולחן ערוך, ששומר שחשב שהוא מקבל חפץ אחד, וקיבל לשמור חפץ אחר, הרי זה מקח טעות, ולכן אין לו חיוב לשמור. לאור זאת, היות שהנתבע חשב שהרכב הוא רכב תקין, והתברר שזהו רכב מקולקל, הרי זה מקח טעות, ולא קיבל לשמור עליו כלל.

ג. מתה מחמת מלאכה כאשר השואל היה יכול למנוע את המוות

כאמור, התחממות הרכב גרמה כנראה להידלקות נורה בלוח המחוונים. ברור שאילו הנתבע היה מסתכל בלוח המחוונים ורואה שהרכב מתחמם, הוא היה עוצר בזמן, והמנוע לא היה ניזוק ללא תקנה. לכאורה, היות שהנתבע הוא שומר, מוטלת עליו האחריות לוודא שהרכב לא ניזוק. ממילא, לאור דברי הרמב"ן דלעיל, במקרה שהשואל לא ביצע את המוטל עליו, לא יהיה לו פטור של מתה מחמת מלאכה. אמנם, לדברי הרשב"א, יש מקום להסתפק גם בנדון דידן.

בית הדין קבע, שאם נאמר שהנתבע היה צריך להסתכל בלוח המחוונים, וממילא למנוע את התקלה, אין הנתבע יכול להיפטר גם בטענת מקח טעות. שכן, כיוון שמדובר בתקלה שאפשר למנוע אותה, אין זה פגם המצדיק את ביטול ההשאלה.

ד. האם הנתבע היה צריך להסתכל בלוח המחוונים

יש להסתפק אם על הנתבע היתה מוטלת החובה להסתכל בלוח המחוונים. השאלה היא אם שואל צריך לשמור יותר טוב מאשר סתם אדם שומר על רכושו, ולכן גם בנסיעות קצרות, עליו להקפיד להתבונן בלוח המחוונים וכדומה, אף שהבעלים בעצמם אינם נוהגים לעשות כן.

בית הדין קבע, שהנתבע אכן חייב לשמור יותר מהבעלים בעצמם. אמנם, היות שמדובר ברכב חדיש, שבדרך כלל אין בו קלקולים, ולכן אין נוהגים לבדוק אם הוא מתחמם או לא, החליט בית הדין לחייב את הנתבע מכח פשרה רק בשני שלישי החיוב.

הרב צבי יהודה בן יעקב, בית הדין האזורי חיפה

משפטיך ליעקב, כרך ג, עמ' קמב-קנז

תלמיד ששאל מצלמה ונשברה

תיאור המקרה

הנתבע הוא תלמיד במכללה לצילום, שהיא התובעת. המכללה משאילה לתלמידיה ציוד צילום לצורך הכנת העבודות.

באחת הפעמים, השאילה המכללה לנתבע מצלמה וסטנד. כאשר הנתבע בא להעמיד את המצלמה על הסטנד ולכוונה, נפלה המצלמה ונשברה. עלות התיקון – 1000 ₪.

התביעה

התובעת טוענת, שמן הסתם הנתבע לא היה זהיר בזמן חיבור המצלמה לסטנד, וזו הסיבה לנפילת המצלמה. לכן הוא בעצם הזיק בפשיעה.

יש לציין, שביד התובעת נמצא סכום כסף של התלמיד בשווי התביעה, והיא בעצם רוצה להחזיק בסכום המדובר.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, שהחיבור למצלמה שעל הסטנד לא היה תקין, והסטנד היה פגום. הוא ציין, שתלמיד נוסף התונן על אי תקינות הסטנד. הנפילה לא קרתה באשמתו, אלא באשמת התובעת, שהשאילה לו ציוד פגום.

פסק הדין

בית הדין פטר את הנתבע.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם הנתבע נחשב שואל או שוכר?

ב. האם הנתבע פטור מדין 'מתה מחמת מלאכה'

ב. האם הנתבע פטור מדין 'בעליו עמו'?

א. מעמד הנתבע כשואל או כשוכר

כאשר התובעת נותנת לתלמידיה ציוד צילום, היא משתמשת בלשון 'שאלה', דהיינו המכללה משאילה לתלמידים ציוד. אולם, ברור לחלוטין, שהמכללה איננה מוכנה להשאיל ציוד צילום יקר לכל עובר ושב, ורק תלמידי המכללה נהנים מההטבה לשאול ממנה ציוד צילום. לכן, אין מדובר כאן במשאיל העושה טובה לשואל, וכל ההנאה היא של השואל, אלא הרי זו שכירות – התלמיד משלם שכר לימוד תמורת מגוון שירותים, ובכללם השאלת ציוד צילום.

גם אין לומר, שהשימוש של המכללה בלשון 'שאלה' מטרתו לתת לתלמיד מעמד של שואל, בבחינת מתנה שוכר להיות כשואל. שכן, כיום מקובל להשתמש בלשון שכירות, רק כאשר מקבל המשכיר תמורת השכירות תשלום מיידי, ולא בכגון בתי ספר ומכללות.

ב. פטור הנתבע מטעם 'מתה מחמת מלאכה'

מתוך שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית הדין שהנתבע אכן היה אנוס, ולא פשע, כפי שהתובעת הציגה את הדברים, שכן התובעת ידעה שהסטנד לא תקין, ואף על פי כן לא התריעה בפני הנתבע על כך.

עם זאת, אם נאמר שהנתבע היה שואל, יש מקום לחייבו, שהרי שואל חייב באונסים. אלא, שיש לדון, אם העובדה שהמצלמה נשברה במהלך הרכבתה על הסטנד, נחשבת כ'מתה מחמת מלאכה', שבו שואל פטור.

הראשונים נחלקו בגדר הפטור של מתה מחמת מלאכה. לשון הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה א):

השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו, ואבד או נגנב, אפילו נאנס אונס גדול כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה - חייב לשלם הכל... במה דברים אמורים, כשנאנס שלא בשעת מלאכה, אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת - הרי פטור. אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה - הרי זה חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה.

המגיד משנה מדייק מלשון הרמב"ם, שהפטור של שואל הוא דווקא כאשר האונס אירע בשעת המלאכה. לעומת זאת, רוב הראשונים הבינו, שגם אם האונס אירע לאחר המלאכה, אלא שהוא קרה מחמת המלאכה, נפטר השואל; והם מביאים שני הסברים לפטור של השואל. שיטת הרמב"ן (בבא מציעא צו: בחידושים) היא:

דהיינו, שהיות שהמשאיל השאיל בהמה למלאכה שאינה יכולה לעשותה, האחריות מוטלת עליו ולא על השואל. הרשב"א (בחידושים שם) מביא הסבר אחר:

לפי הרשב"א, המשאיל מוחל על הנזקים הנגרמים לבהמה בשעת המלאכה, שהרי ברור שנזקים כאלו ואחרים אכן ייגרמו.

בנדון דידן, הנתבע שאל מצלמה מהמכללה, והיא נשברה במהלך הרכבתה על הסטנד. מסתבר, ששעת הצילום היא שעת המלאכה במצלמה, וההרכבה על הסטנד היא רק 'הכשר מלאכה'. לכן, לדעת הרמב"ם, אין לנתבע פטור של מתה מחמת מלאכה.

אולם, לדעת הרמב"ן כל אונס הנובע מפשיעת המשאיל לא קיבל עליו השואל, ובנדון דידן הרי ברור שהמכללה הייתה צריכה להודיע לנתבע על הבעיה בסטנד, וממילא לשיטת הרמב"ן, הרי זה מתה מחמת מלאכה. גם לדעת הרשב"א, היות שהמכללה ידעה שהמצלמה יכולה ליפול מהסטנד, הרי מחלה על אונס זה.

ג. פטור הנתבע מטעם 'בעליו עמו'

בנדון דידן, התלמיד הרי מעסיק את המכללה, שהרי הוא שילם לה שכר לימוד על מנת שילמדו אותו, ואם כן, אף אם היה התלמיד מוגדר כשואל יש מקום לומר שיהיה פטור מדין 'בעליו עמו': שומר, שבזמן שקיבל את החפץ לשמירתו היה הבעלים שכור לו, נפטר מגזירת הכתוב, אף אם בשעת האונס לא היה הבעלים שכור לו (שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו).

לכאורה, התלמיד שילם למכללה, שהיא גוף משפטי עצמאי, שאינו אדם. יש להסתפק, אם דין בעליו עמו שייך גם כאשר הבעלים אינו אדם. כעין זה דנים האחרונים, האם יש איסור הלוואה לחברה בע"מ וכדומה, כיוון שאין שם אדם שהוא הלווה או המלווה.

בעיה נוספת היא, שאף שהמכללה היא המשאיל, התלמיד אינו שוכר את המכללה, אלא את המורים שבמכללה. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שמו סעיף ו):

האומר לשלוחו: צא והישאל עם פרתי, אינה שאלה בבעלים, שנאמר: אם בעליו עמו (שמות כב, יד), הבעלים עצמם ולא שליח. (ויש חולקין ואומרים דשלוחו של אדם כמותו).

ובש"ך (סק"ד) מבואר, שגם לדעת החולקים, השאלה אם בדין 'בעליו עמו' אומרים שלוחו של אדם כמותו, היא ספקא דדינא, והמשאיל יכול לתפוס משל השואל. בנדון דידן, יש לומר שהמורים הם רק כשלוחים של המכללה, ולכן זהו ספקא דדינא לכל היותר, והיות שהתובעת מוחזקת בכסף, היא יכולה לעכב את הכסף לעצמה.

אמנם, ישנה מחלוקת נוספת באחרונים. לדעת המחנה אפרים (שלוחין ושותפים סימן יא), דין פועל שונה מדין שליח סתם, ובפועל לכולי עלמא אומרים שהרי הוא במקום המשאיל. לעומת זאת, רבי עקיבא איגר (הגהות לשולחן ערוך סימן שמו סעיף ו) כתב, שגם הפועל נחשב כשליח. ונמצא, כי היות שהמורים הם פועלים של התובעת, הפטור של הנתבע תלוי במחלוקת המחנה אפרים ורבי עקיבא איגר, ומספק התובעת יכולה לעכב את הממון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר

מדורים נוספים בגיליון זה: