|
 גליון מספר 36 - שומריםעת לדוןזכותו של מורה ללימודי קודש לשבותהרב ניר ורגוןבעבר עסקנו בנושא השביתות. הראינו שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים: הרב שלמה זלמן אוירבאך והרב עוזיאל (תחומין ה' עמ' 289 ועמ' 293) מתנגדים באופן עקרוני למוסד השביתה, שהרי השובת הוא כפועל שחוזר בו בדבר האבד ובדבר שנעשה בו קניין, בעוד הרב וולדנברג (ציץ אליעזר ח"ב סי' כג) והרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ סי' נט) טוענים שהדבר נאה ומתקבל, כיוון שזכות בעלי האומנות לתקן לעצמם תקנות.
אולם לגבי מורים ללימודי קודש לכאורה יש מקום יש מקום לטענה של ביטול תורה שאי אפשר לתקן עליה, כמו שכותב הרב עוזיאל (תחומין ה' עמ' 294):
ועוד יותר מבחינת מלאכת ה' שהוא שכור עליה, לפני אלקים ואדם, לדבר זה אין שום תוקף לתקנות הפועלים מדין מסיעין על קיצתם, הואיל ויש בזה אסור בטול תורה שהיא מלאכת ה'.
אמנם, יש להעיר על דברי הרב עוזיאל, שמעמדו של מלמד תורה נידון בהרחבה כבר בימי הראשונים. המרדכי (בבא מציעא סימן שמג) מביא מחלוקת לגבי ההיתר של מלמד לחזור בו. לדעת רבינו יואל, כמו שכל פועל יכול לחזור בו בחצי היום, בגלל ההלכה של עבדי הם ולא עבדים לעבדים, כך גם המלמד. והמהר"ם חולק, מפני שלדעתו מלאכת מלמד מוגדרת כדבר האבד, כיוון שכל רגע שהתינוקות בטלים הוא הפסד בלתי הפיך, וכן פסק הרמ"א (בסימן שלג סעיף ה). אולם אף אחד מהם לא העלה את הטענה של ביטול תורה, למרות ששם מדובר על מלמד שחוזר בו רק בגלל הרצון להינפש ולא בגלל טענות שיש לו על המעסיק לגבי גובה שכרו. גם אף אחד מהם לא טען כי הואיל והמלמד עוסק במלאכת ה' לא שייך ההיתר לחזור בו כדי להיות עבד ה'.
כדי להבין מדוע רשאי המלמד לחזור בו למרות ביטול התורה שנגרם מכך, נעיין בדברי קצות החושן (סי' שלג ס"ק ז). קצות החושן מתייחס להלכה שפוסק הרמ"א שם בסעיף ג, שאסור לאדם להשכיר עצמו להיות פועל או אפילו מלמד או סופר בקביעות ליותר משלוש שנים, כיוון שאז הוא יוצא מגדר שכיר ולכן עובר על ההלכה של עבדי הם ולא עבדים לעבדים. קצות החושן מביא תחילה את תשובת החוות יאיר (סי' קמ) שנשאל אם חזן שנשבע לקהילה לעבוד אצלם שש שנים נחשב לנשבע לעבור על המצוות, ששבועתו בטלה. החוות יאיר אומר שאין כאן איסור, ומנמק:
הואיל שמכבד בקול ה' מהונו, ממה שחננו, ומשמח אלוקים ואנשים, לא נקרא בכך עבד לעבדים.
דהיינו שכיוון שמלאכת החזנות היא עבודת ה' אין כאן גדר של עבדים לעבדים. הקצות דוחה סברא זו:
כיוון שמלמד חוזר, אף על גב דהוא עושה עבדות ה' עבד ה' מקרי, אבל מה שנתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור, ואם כן הוא הדין בחזן.
כלומר, העובדה שהמלאכה שעושה המלמד למעסיקו היא מלאכת ה' איננה יכולה לגרום לחיזוק ההשתעבדות של המלמד למעסיקו, שכן ישנם דרכים רבות לעבוד את ה', ומי שכבול לעבוד את ה' רק דרך מעסיקו איננו עבד ה' אלא עבד לעבדים.
טענה נוספת בעניין יכולת השביתה של מורים השמיע הרב משה פיינשטיין בתשובה הנ"ל:
הנה כבר אמרתי דכיון שהתשלומין להם הוא רק דמי בטלה, פירושו שמשלמין להם כדי שישבו בטל ממלאכה, ומכיון שהן בטלין מחוייבין ממילא ללמד מדין התורה בחנם, ואם כן אין שייך שלא ילמדו, הא על כל פנים עתה הם בטלין ממלאכה ומחוייבין ללמד עם התלמידים, ורק שכיון שממה שמשלמין להם אין להם כדי צרכם רשאין לילך לבקש מה להרויח וממילא יתבטלו, אבל אם כן אין יכולין למנוע לאחרים הרוצים ללמד עמהם.
הרב משה פיינשטיין טוען, שכיוון שלפי ההלכה מורה לתורה שבע"פ חייב ללמד בחינם, הרי שכרו הוא רק על כך שיתבטל ממלאכות אחרות. לכן, באופן עקרוני, גם בזמן השביתה, כיוון שהוא בטל ממלאכות אחרות הוא אינו יכול להימנע מללמד. אולם גם הרב פיינשטיין מסכים, שאם שכר הבטלה איננו מאפשר למלמדים להתבטל, יכולים הם לפעול כדי להרוויח את שכר בטלתם באמצעות שביתה. אלא שעיקר טענתו היא, שאין הם יכולים למנוע אחרים מללמד במקומם בטענה שהם גוזלים מלאכתם, כיוון שבאופן בסיסי זו מלאכה שאין משתכרים עליה, ואם כן אין כאן נטילת פרנסתו של אדם. גם על כך מוסיף הרב פיינשטיין הסתייגות:
וזהו מדינא, אבל אם הוא באופן שאין להם כדי צורכן שלכן קשה לפניהם ללמד בטוב עם התלמידים, והאומדנא חזקה וברורה שאם לא ילמדו יום או יומים יועיל שהמתעסקים ישלמו בזמן ויוסיפו להם כדי צורכן, אז אולי יש מקום להתיר מהא דעת לעשות לה' הפרו תורתך.
גם הרב פיינשטיין מודה, שכאשר המצב הוא כזה שרמת השכר הנמוכה פוגעת ברמת ההוראה, והשביתה יכולה לשנות את המצב, הרי זה בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ואין לאפשר למורים אחרים להיכנס במקום הראשונים. אמנם הרב פיינשטיין דיבר על שביתה של יום או יומיים ולא יותר, אך ייתכן שזה נובע מכך שהוא לא העלה על הדעת ששביתה של יום או יומיים לא תרעיד את אמות הסיפים. אך העיקרון של "עת לעשות לה'" תקף לכאורה גם לגבי שביתה של שבועות ארוכים, במציאות של מדינת ישראל כיום.
יש לציין, שבשביתה של היום עיקר טענת המורים היא ששכרם איננו בגובה המתאים לשכר בטלה, שהרי הם טוענים שהיום לא משתלם להיבטל ממלאכות אחרות כדי להיות מורה. לכן העובדה ששכר המורים ללימודי הקודש הוא שכר בטלה, הופכת את השביתה לרלוונטית במיוחד עבורם.
לאור דברינו, על פי ר' משה פיינשטיין והרב וולדנברג השביתה היא תקנה שמחייבת את ציבור המורים מבחינת ההלכה מכוח יכולתם של בני האומנות לתקן תקנות, ודבר זה תקף גם לגבי מלמדים, למרות שמלאכתם היא מלאכת ה' ושכרם שכר בטלה.
מעבר לכך יש לשקול שתי נקודות נוספות: הנקודה המוסרית – המצב שבו מורים דתיים חברי ארגון המורים אינם משתתפים במאבק אך נהנים מפרותיו, מזכיר את שאלתו הנוקבת של משה רבנו לבני גד ובני ראובן "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה".
הנקודה הציבורית – האם ראוי הדבר שהציבור הדתי יצטייר כמי שהמאבק על דמות המורה והחינוך בישראל איננו נוגע לו?
אמנם ראוי ליצור איזושהי מסגרת לימודית בתחום התורני כדי להגשים את הערך ש"אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש", אך אין לעשות זאת במסגרת לימודי הקודש, כדי שלא לשבור את כוח המורים במאבקם
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
