גליון מס' 56 - שת"פ בין 'בית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובין 'איגוד בתי הדין - גזית'

פסקי דין

בית הדין משפט והלכה בישראל

טרם פורסם

תנאי שאינו הוגן בחוזה

תיאור המקרה

התובע שלח את בנו ללמוד בישיבה שהיא הנתבעת. במהלך השנה שלחה הנתבעת מכתב לתובע ובו התראה על כך שבנו אינו משתלב בישיבה – הוא נעדר משיעורים, אינו מגיע לכל התפילות וכן הלאה.

בסופו של דבר, כחודש לאחר תחילת המחצית השנייה של שנת הלימודים החליטה הישיבה להפסיק את לימודי בנו של התובע במוסד.

בחוזה שבין הנתבעת לתובע נאמר שאם לאחר 4 שבועות מתחילת כל מחצית יפסיק התלמיד ללמוד בישיבה, לא יוחזר לו שכר הלימוד של כל אותה המחצית.

טענות התובע

התובע טוען שכיוון שהישיבה בעצם לא הצליחה ללמד את בנו, הרי הוא זכאי להחזר מלא של שכר הלימוד.

לחילופין, הוא תובע החזר של שכר הלימוד של המחצית השניה, שבו בוודאי לא למד בנו בישיבה. בהקשר זה, טוען התובע כי לא הוא הפסיק את הלימודים אלא הנתבעת, ובמקרה שכזה לא חל הסעיף האמור.

תשובת הנתבעת

לגבי המחצית הראשונה טוענת הנתבעת, כי ברור שהיא עשתה את המאמצים הנדרשים שהתלמיד ילמד. אין לצפות ממנה להצלחה מובטחת.

לגבי המחצית השנייה טוענת הנתבעת, שהסעיף העוסק בשכר הלימוד לקוח מישיבה מפורסמת אחרת, ששם המדיניות היא שגם אם הישיבה בוחרת לסיים את הלימודים, אין מחזירים את שכר הלימוד.

פסק הדין

בית הדין חייב ברוב דעות את הנתבעת להחזיר את שכר הלימוד עבור המחצית השנייה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. תשלום השכר בעבור המחצית הראשונה.

ב. פרשנות הסעיף בחוזה שבין התובע לנתבעת.

ג. האם התובע חייב לשלם את מלוא שכר הלימוד עבור המחצית השנייה מן הדין?

א. תשלום שכר הלימוד בעבור המחצית הראשונה

בית הדין קבע כי למוסד לימודים שמורה הזכות לקבוע שתלמיד מסוים אינו מתאים למסגרתו. ההדחה כשלעצמה אינה מעידה על כך שהישיבה לא השקיעה מאמצים בתלמיד, אלא רק על העדר התאמה.

בנוסף, התובע לא טען כי הנתבעת מזניחה את בנו, אלא רק אחרי שהנתבעת החליטה שלא להמשיך ללמד את הבן. אילו התובע היה חושד בהזנחה אמיתית, מן הסתם היה פונה לישיבה בעניין בשלב מוקדם יותר.

לאור זאת החליט בית הדין לדחות את התביעה להחזר שכר הלימוד ששולם בעבור המחצית הראשונה.

ב. פרשנות ההסכם שבין התובע לנתבעת

בית הדין קבע כי יש לפרש את החוזה שבין הצדדים, כפי שהבינוֹ התובע. דהיינו, שרק כאשר התלמיד או הוריו מחליטים להפסיק את הלימודים, אין הם זכאים להחזר שכר לימוד. זאת על סמך מספר נימוקים:

א. לשון החוזה – עיקר המחלוקת בין הצדדים נבעה מפירוש מילה אחת בחוזה - האם פירושה סיום מרצון דווקא או גם סיום מאונס. בית הדין קבע שהשימוש המקובל במילה זו הוא בהקשר של סיום מרצון, ולכן רק כאשר התלמיד מסיים את לימודיו מרצון חל סעיף זה.

ב. פרשנות שמשמעה סעיף שאינו הוגן – כיוון שבית הדין קבע שלמוסד לימודים ישנו שיקול דעת רחב לקבוע שתלמיד מסוים אינו מתאים למוסד, הרי שאם נפרש את הסעיף בחוזה כפי שמבינה הנתבעת, נמצא שבידי הנתבעת ישנו כוח גדול מאוד: היא יכולה לזרוק תלמיד, ויחד עם זאת לשמור על שכר הלימוד שקיבלה בעבור לימודיו. נמצא שפירושה של הנתבעת לחוזה נותן בידה כח בלתי הוגן. אפילו אם היה ספק בלשון החוזה, וכאמור, לדעת בית הדין אין כאן מקום ספק, יש להעדיף פירוש הוגן על פני פירוש שאינו הוגן, משום שיש להניח שלפירוש זה התכוונו הצדדים.

עוד ציין בית הדין, כי העובדה שהחוזה מבוסס על חוזה של ישיבה אחרת, ובאותה ישיבה הפרשנות המקובלת תומכת בדעתה של הנתבעת, אינה מעלה ואינה מורידה. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רטו סעיף ח) נקבע:

זה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן: הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום, ואחר המנהג.

ולכן מה שחשוב הוא אומד דעתם של הצדדים, ולא מה שישיבה פלונית בוחרת לפרש את החוזה.

ג. חובת תשלום שכר הלימוד מן הדין

לאחר שנקבע כי הסעיף בחוזה אינו מאפשר לנתבעת להחזיק את שכר הלימוד כאשר התלמיד לא למד, יש לשאול האם לנתבעת יש זכות לכך מן הדין.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלד סעיף א) נפסק:

השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום – אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר ובעל הבית יודע – נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית.

על פי האמור, אם בעל הבית אינו יכול להמשיך ולהעסיק את הפועל, הוא אינו משלם לפועל בגין מחצית היום שלא עבד בו.

נחלקו האחרונים בביאור הטעם לכך שבעל הבית אינו משלם לפועל את שכר חצי היום שלא עבד.

לדעת הסמ"ע (סק"ג), ישנו ספק אם הפועל או בעל הבית היו צריכים להתנות מה יקרה אם יהיה אונס. כיוון שיש ספק, אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. שיטה זו נובעת מדברי הרא"ש (בבא מציעא פרק ו סימן ג).

לעומת זאת, לדעת הגר"א (סק"ה), לעולם אומרים שהפועל הוא שהיה צריך להתנות. ולכן הפועל מפסיד בוודאי, ולא רק מספק. דברים אלה מבוססים על שיטת תרומת הדשן (סימן שכט).

לכן, במקרה שהפועל קיבל שכר מראש, לדעת הסמ"ע הוא יכול להחזיק אצלו את שכר חצי היום שלא עבד, ולדעת הגר"א הוא צריך להחזירו לבעל הבית.

דעת המיעוט: הדיון האמור בגמרא הוא של פועל שעבודתו מסתיימת באונס. לדעת המיעוט, גם כאן מדובר במקרה של אונס מצידה של הנתבעת. שכן, העובדה שהתלמיד החליט שלא להשתלב בתוכנית הלימודים בישיבה, אילצה את הישיבה להפסיק את לימודיו, ולוּ רק מחמת הנזק שתלמיד שאינו לומד גורם לשאר התלמידים.

כיוון שמדובר בהפסקה מאונס והנתבעת היא המוחזקת, אין להוציא את הכסף מידיה מספק.

יתֵרה מכך, אפשר לטעון שהעובדה שהתלמיד בחר שלא ללמוד היא בעצם חזרה מרצון של התלמיד והוריו, ולא של הישיבה. במקרה כזה, בוודאי שהישיבה זכאית לשכר לימוד על המשך שנת הלימודים, לכל הפחות כ'פועל בטל'.

דעת הרוב: כאמור, לנתבעת ישנו שיקול דעת רחב בשאלה האם להמשיך ללמד תלמיד מסוים או לסיים את לימודיו במוסד. כאשר אין מדובר במצב חד משמעי (כגון תלמיד הסוחר בסמים רח"ל וכדומה), אלא במצב שבו יש מקום להתלבטות אם להשאיר את התלמיד או לא, הרי שהפסקת הלימודים משמעה הפסקה יזומה על ידי הנתבעת, ולא הפסקה באונס. אם פועל מחליט לעזוב באמצע היום, בוודאי שהוא אינו זכאי לשכר על מחצית היום שלא עבד בו.

יתר על כן, העובדה שבהסכם שכר הלימוד קיים סעיף של 'מדיניות החזר' מוכיחה שהנחת היסוד הבסיסית היא שאם התלמיד עוזב, כספו מגיע לו בחזרה. על רקע זה בא סעיף מדיניות ההחזר לקבוע את המקרים החריגים בהם נשללת, או מוגבלת, הזכאות להחזר כספי. במקום שאין החריג חל, יש תחולה לכלל, כלומר, יש להשיב את הכסף.

בית הדין האזורי ירושלים

פד"ר, כרך יח עמ' 346–353

הגדרת פיצויי פיטורין כחלק מהשכר

תיאור המקרה

התובעת היא גרושתו של הנתבע. בין הצדדים נחתם הסכם לפיו הנתבע ישלם לתובעת 500$ בחודש. ואם משכורתו תקטן או תיפסק, יופחת התשלום במידה אשר תביא בחשבון את הצרכים של שני הצדדים. 

לאחר מספר שנים הורעו תנאי העבודה של הנתבע, עד שבסופו של דבר פוטר, ושולמו לו פיצויי פיטורין, בשני מועדים – חצי שנה לאחר פיטוריו, ושנה לאחר פיטוריו.

טענות התובעת

התובעת טוענת, שפיצויי הפיטורין הם בגדר משכורת, ולכן עליה לקבל חלק מפיצויי הפיטורין, באותו שיעור יחסי ששילם התובע בתחילת ההסכם.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען שפיצויי הפיטורין הם בגדר מתנה, ולכן לא חל עליהם ההסכם. הוא טוען גם, שבתקופה שמשכורתו ירדה, התובעת היתה אמידה למדי – היא קנתה רכב חדש וכדומה. ולכן הוא אינו חייב לשלם לה חלק מהשכר.

פסק הדין

בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם פיצויי פיטורין הם משכורת או מתנה?

ב. האם פיצויי הפיטורין הם שכר עצמאי או חלק מהשכר הקודם?

ג. אופן הפחתת התשלום כאשר משכורתו של הבעל ירדה.

א. פיצויי פיטורין - משכורת או מתנה

ספר החינוך (מצווה תפב) דן במצוות הענקה לעבד עברי. בסיום דבריו כתב החינוך:

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

מחיוב זה למדו חלק מהפוסקים את המקור לנוהג שהפך לחוק, לפיו על המעביד לתת לעובד פיצויי פיטורין.

הסמ"ע (חושן משפט סימן פו סק"ב) ציין, שאין דין 'שעבודא דרבי נתן' בהענקה. והטעם הוא ש'הענקה אינה לעבד עברי מתורת חיוב, אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה'. ורק על חובות חל שעבודא דרבי נתן.

לכן אילו תשלומי פיצויי הפיטורין היו מדין הענקה, לא היה מגיע לתובעת חלק בסכום זה. שהרי אין זה תשלום בגין עבודה, אלא כעין מתנה שנותנים לעובד מפוטר. אבל כיום פיצויי הפיטורין הם בתורת שכר עבודה, ואדעתא דהכי מתקשרים ביניהם העובד והמעביד, ולכן מדובר בשכר, ויש מקום לתביעת התובעת.

ב. פיצויי פיטורין - חלק מהשכר הקודם או משכורת נוספת

בית הדין קבע כי פיצויי הפיטורין אינם משכורת נוספת שמקבל העובד, אלא הם חלק מהמשכורת שמקבל העובד בקביעות. שהרי התחשיב של פיצויי הפיטורין הוא משכורת חודש על כל שנה שעבד העובד.

ההסכם מגדיר את חובת התשלום של הנתבע כ-500$ לחודש, שנקבעו על פי משכורתו של הנתבע. אין זה משנה ממה היה מורכב שכרו של הנתבע באותו הזמן, שהרי כך או אחרת נקבע כי כנגד השכר ישלם הנתבע לתובעת 500$. מכיוון שבית הדין קבע כי פיצויי הפיטורין הם חלק משכרו של הנתבע, נמצא שהתשלומים בסך 500$ ששילם עד פיטוריו, כוללים כבר את ההפרשה על חשבון פיצויי הפיטורין.

ג. אופן הפחתת התשלום כאשר משכורתו של הבעל ירדה

בהסכם אכן כתוב, שאם משכורתו של הנתבע תרד בצורה ניכרת, התשלום יפחתו במידה אשר תביא בחשבון את 'הצרכים של שני הצדדים'.

עם זאת, בית הדין קבע כי טענת הנתבע, שיש לתובעת דירה ומכונית חדשה ומכאן יש להסיק שיש לתובעת כספים ושיש להביא זאת בחשבון, דינה להידחות. בהסכם כתוב ש'הצרכים' של שני הצדדים יהוו המודד לתשלום, ולא כמות הכסף שיש לצדדים. ואדרבה, כיוון שיש לתובעת דירה שעולה כסף, או מכונית חדשה, הרי שהצרכים שלה גדלים ולא קטנים.

לכן קבע בית הדין שיש להשתמש באותו היחס שהיה בזמן חתימת ההסכם. וכיוון שהתשלום המקורי היה כשישית ממשכורתו של הנתבע, עליו להמשיך ולשלם כשישית ממשכורתו גם כשזו פחתה.

הרב שאול ישראלי, בית הדין הרבני הגדול

משפטי שאול סימן כח

מחילה שנעשתה כחלק מהסכם שבוטל

תיאור המקרה

הצדדים הם בעל ואשה המתגוררים בנפרד מזה מספר שנים. בין הצדדים נחתם הסכם גירושין, לפיו סודרו גם יחסי הממון שבין הצדדים. במסגרת ההסכם נאמר שהאשה "מוחלת בזה על כתובתה ועל כל הזכויות הנובעות ממנה".

בשלב מסוים, לאחר החתימה על ההסכם וקודם שההסכם אושר בבית הדין, חזרה בה האשה, שהיא התובעת, מהסכמתה להתגרש. כעת מתבררים ענייני ממון שונים בשתי ערכאות שונות – מזונות הילדים בבית המשפט למשפחה, ומזונות האשה עצמה בבית הדין הרבני.

טענות התובעת

התובעת תובעת מזונות, כדין כל אשה נשואה. לטענתה, הוויתורים שנעשו במסגרת הסכם הממון מתייחסים רק למצב שבו ההסכם משמש בפועל. אולם, כיוון שההסכם בטל, אין משמעות לוויתוריה שבהסכם.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, כי כיוון שהתובעת ויתרה על 'הכתובה והזכויות הנובעות ממנה' הרי שהיא ויתרה גם על המזונות, ושוב אין מקום לתביעה כלפיו.

פסק הדין

בית הדין חייב את הבעל לשלם מזונות.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם מחילה שנעשתה כחלק מהסכם שלא בא לכלל מימוש תקפה למרות שההסכם בטל?

ב. מה מעמד המחילה בנדון דידן?

ג. האם ויתור על כתובה כולל ויתור על מזונות?

א. מעמד מחילה שנעשתה כחלק מהסכם

המחנה אפרים (הלכות אסמכתא סימן ו) דן בדעת הרמב"ם, האם במחילה יש בעיה של אסמכתא או לא. בפשטות, הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה ד) כותב במפורש, שבמחילה אין בעיה של אסמכתא, ולכן מחילה בתנאי מועילה.

אלא שעל כך קשה מדברי הרמב"ם (שם הלכה יח)

כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו. ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.

מדוע היו חכמי ספרד צריכים לומר שמוחל 'מעכשיו', הרי גם בלא 'מעכשיו' במחילה אין בעיה של אסמכתא?

המחנה אפרים מסביר, שבסתם מחילה נעשית מייד, וכיוון שהיא נעשית מייד אין בה בעיית אסמכתא, כמבואר ברמב"ם (שם הלכה ז) שגם קניין הנעשה 'מעכשיו' אין בו בעיית אסמכתא. הצורך בהוספת 'מעכשיו' במקרה של חכמי ספרד הוא כדי שהמוחל לא יוכל לחזור בו קודם שנתקיים התנאי.

נמצא, שכאשר אדם מחל על תנאי מסוים, הוא יכול לחזור בו מהמחילה קודם שנתקיים התנאי, אלא אם כן אמר שהמחילה חלה 'מעכשיו'.

ב. מעמד המחילה בנדון דידן

בנדון דידן, לשון החוזה הוא שהתובעת 'מוחלת בזה על כתובתה'. לשון זו סובלת שני פירושים: (א) 'בזה' פירושו מייד עם החתימה. לפירוש זה, האשה מוחלת מייד על כתובתה, והרי זה כהוספת 'מעכשיו' ושוב אינה יכולה לחזור אם לא נתקיימו שאר סעיפי ההסכם. (ב) 'בזה' משמעו כחלק מביצוע ההסכם. לפירוש זה, האשה מוחלת רק בכפוף לביצוע שאר ההסכם.

בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן שסד), התייחס למקרה של  ספק אם האשה מחלה על כתובתה וכתב:

דלא אמרינן בכי האי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא, כיון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה גם כן מבורר.

נמצא שאין להפסיד האשה המזונות אף אילו היה ברור שמחילתה על הכתובה כוללת גם ויתור על המזונות, שהרי גם בנדון דידן מדובר על ספק מחילה.

יש לציין, שלדעת אחד הדיינים, אין כל ספק כי כאשר זוג עורך הסכם גירושין, ומפרט בו את כל התנאים בקשר לגירושין, הרי ודאי הוא, בגדר אומדנא דמוכח לכול, כי הכוונה בכל ההסדרים הללו, אם לא נכתב בהסכם במפורש אחרת, היא אך ורק בגלל ועקב הגירושין למעשה. וכאשר אחד מבני הזוג חוזר בו מהגירושין, ולפי הדין בידו לעשות כך, הרי בטלות כל ההתחייבויות וכל המחילות שבהסכם, ובאין גירושין גם הן אינן.

ג. ויתור על הכתובה – האם כולל ויתור על מזונות?

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צג סעיף ט) נאמר:

מחלה כתובתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות.

בבית שמואל (שם סקי"ט) ובגר"א (שם סקכ"א) ביארו, שהדעה הראשונה בשולחן ערוך, היא שיטת רש"י, הר"ן והרא"ש, הסוברים שוויתור על הכתובה אינו כולל ויתור על המזונות כל זמן הנישואין. לדעת הבית שמואל והגר"א, הסיבה לכך היא שהמזונות במהלך הנישואין אינם חיוב הנובע מהכתובה, אלא הם חיוב עצמאי, כנגד מעשה ידיה של האשה.

אבל הנחל יצחק (אבן העזר חלק א סימן עז ענף ב) כותב, שחיוב המזונות נובע משני עניינים: (א) כחלק מההתחייבויות של הבעל בכתובה, (ב) משום שהבעל מעכב את האשה מלהינשא לאחר, ולכן אין לה מי שיזון אותה מלבדו.

באשה שויתרה על כתובתה אלא שאינה מוכנה להתגרש, כותב הנחל יצחק ששני הטעמים אינם שייכים, ולכן הבעל אינו חייב במזונותיה.

השיטה השנייה המובאת בשולחן ערוך, שמחילת הכתובה כוללת גם ויתור על מזונות האישה במהלך הנישואין, היא שיטת הרמב"ם.

הבית שמואל (סקי"ח) הבין בדעת הרמב"ם, כי אשה שמכרה את כתובתה יש לה מזונות כל משך הנישואין, ורק לאחר מיתת הבעל אין לה מזונות מן היורשים. לעומת זאת, המוחלת על כתובתה, אין לה מזונות כבר במהלך הנישואין.

בית הדין הסביר, שיסוד החילוק בין מוכרת למוחלת הוא, שלגבי מוכרת אנו מניחים שהיא מוכרת את כתובתה מחמת הכרח כלשהו, ולכן אין היא מוותרת אלא על מה שהיא מוכרחת. לעומת זאת, לגבי המוחלת, מדובר במוחלת מרצון, שממילא מוחלת 'בעין יפה', ומוותרת על יותר.

לפי זה, קבע בית הדין, כי אף אם נאמר שהמחילה משמעה מחילה 'מעכשיו' ובלא תלות בשאר ההסכם, הרי זו מחילה שיש כנגדה תמורה – שאר הסעיפים בהסכם, ולכן היא דומה למכירה ולא למחילה, וממילא אין היא מתייחסת למזונות קודם הגירושין, שלא נזכרו במפורש בלשון המחילה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר