גליון מס' 56 - שת"פ בין 'בית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובין 'איגוד בתי הדין - גזית'

שער לדין

החיובים המוטלים על שומר אבידה

לאחר שעסקנו בשאלה, באילו מקרים חייב אדם להרים אבידה על מנת להשיבה, נדון כעת בחובותיו של המוצא, בהיותו שומר אבידה.

חובות אלו מתחלקות לשלושה תחומים: (א) החובה לשמור על החפץ, עד שיגיע ליד בעליו; (ב) החובה להכריז על החפץ כדי שהמאבד יוכל לקבלו בחזרה; (ג) החובה להחזיר את החפץ בסימנים בלבד.

חובת השמירה על החפץ

בגמרא (בבא מציעא כט.)  נחלקו האמוראים בשאלה, מהי רמת חיוב השמירה של שומר אבידה – האם שומר אבידה נחשב כשומר חינם או כשומר שכר. בביאור הסברא ששומר אבידה ייחשב כשומר שכר למרות שברור שאסור לו ליטול שכר על עצם השמירה מן הבעלים, אומרת הגמרא (בבא קמא נו:) שני הסברים: "רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כשומר שכר. איכא דמפרשי הכי: רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כשומר שכר דמי".

ההסבר הראשון של הגמרא בבבא קמא הוא המכונה 'פרוטה דרב יוסף': היות ששומר אבידה נחשב 'עוסק במצווה' הוא פטור מלתת צדקה בזמן שהוא מתעסק בשמירת האבידה (כגון בשעה שהוא גולל את הספר תורה על מנת שלא יתעפש וכדומה). הרווח שיש לשומר האבידה מחמת שהוא אינו צריך לתת צדקה בשעה זו, הופך אותו, לדעת רב יוסף, לשומר שכר.

ההסבר השני של הגמרא הוא, שסתם חיוב שמירה הוא כשל שומר שכר, דהיינו חיוב לשלם גם במקרה של גניבה ואבידה. ואמנם, מי שנהיה שומר מרצונו, סביר להניח שאינו מוכן להתחייב בגניבה ואבידה אם אינו מקבל שכר, אבל מי שהתורה מטילה עליו לשמור, כדוגמת שומר אבידה, הרי היא מטילה עליו את חיוב השמירה באופן הרגיל שלו – כולל תשלום במקרה של גניבה ואבידה.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצא סעיף ד) מבואר, ששומר אינו מתחייב לשמור על חפץ, אלא לפי מה שידע שהחפץ שווה. ולכן, אם אדם אמר לשומר שבתוך הארנק יש סכום כסף מסוים, ולאחר שהחפץ אבד התברר שיש בו יותר, אין השומר חייב לשלם אלא לפי מה שידע מראש שנמצא בפנים.

קצות החושן (שם סק"ד) מבאר, שהיסוד לדין זה הוא שחיובי השמירה אינם חיובים שהתורה מטילה על האדם, אלא חיובים שהשומר נוטל על עצמו (וזאת על פי התירוץ האחרון בתוספות בכתובות נו: ד"ה ראשון). ולכן ברור ששומר אינו נוטל על עצמו חיוב יותר מאשר מה שהוא חושב שהחפץ שווה. לאור זאת מסתפק קצות החושן, מה יהיה הדין בשומר  אבידה, כגון ששמר על חפץ שחשב שהוא זול, והתברר שהוא יקר:

ראוי לספק בשומר אבידה שסבור שהוא כסף, כגון שהיה מחופה כסף ובתוכו זהב, מי נימא כיון דהתורה רמי עליה נטירותא בעל כרחו, דכתיב 'ואספתו אל תוך ביתך' הוה ליה כמו ארנקי בגדיש לר' יהודה דחייב אע"ג דאינו אלא פשיעה כיון דאינו תלוי בקבלתו, או נימא דגם בשומר אבידה כי האי גוונא פטור?

הספק של קצות החושן תלוי, לכאורה, בשני ההסברים לשיטתו של רב יוסף. אם נאמר ששומר אבידה נחשב שומר שכר רק משום פרוטה דרב יוסף, אין לנו ראיה לכך ששומר אבידה שונה משאר שומרים. אולם, לפי ההסבר השני בגמרא, ששומר שכר שומר מתוך מחויבות, יש מקום לומר, כפי שמסתפק קצות החושן, שאולי חיוב השמירה שלו אינו תלוי בידיעתו את שווי החפץ.

להלכה נחלקו הראשונים כיצד לפסוק. דעת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה י) ובעקבותיו השולחן ערוך (חושן משפט  סימן רסז סעיף טז) שהלכה כרב יוסף, ושומר אבידה נחשב כשומר שכר. לעומת זאת, התוספות (בבא מציעא כט. ד"ה והוי)  מסיקים שהלכה כרבה, וכן פסק הרמ"א (חושן משפט שם). 

חיוב הכרזה

בתורה מבואר, שחובתו הראשונה של מוצא האבידה אינה לשמור על החפץ עד להגעת הבעלים, אלא להשיב את החפץ לבעליו: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א).

רק כאשר המוצא אינו יודע מיהם הבעלים, או כאשר הבעלים אינם במקום קרוב, מוטלת החובה המִשנית: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (שם פס' ב).

במשנה (כח.) מתוארת חובת ההכרזה:

ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. גמרא. תנא: שכני אבידה. מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה – אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה! אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

ובהמשך הגמרא (שם עמוד ב):

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו. מאי משרבו האנסין? דאמרי: אבידתא למלכא.

נמצא, שחובת ההכרזה כיום היא רק 'בבתי כנסיות ובבתי מדרשות' המצויים בקרבת המקום שבו נמצאה האבידה. כיוון שחלק מהיהודים כיום אינם קוראים מודעות בבתי כנסת, לצערנו, הכוונה היא לתליית מודעות במקום שבו נמצאה האבידה. בזמן האחרון עלה אתר בשם Ebood.co.il שדרכו גם כן אפשר לקיים את מצוות ההכרזה (בנוסף על ההודעה במקום שבו נמצאה האבידה – לא כתחליף לה).

סימנים

כאשר מגיע אדם וטוען שהוא הבעלים של האבידה, התורה מחייבת את שומר האבידה להחזיר את החפץ רק לאחר בירור שהטוען הוא אכן הבעלים. על הפסוק 'עד דרש אחיך אותו' דרשו חכמים (בבא מציעא כח.):

'והיה עמך עד דרש אחיך אתו' – וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

ומבואר בגמרא שם, שהכוונה היא, שהטוען צריך לתת סימנים של החפץ, וע"י הסימנים ניכר שהוא הבעלים של החפץ, כי אחרת לא היה יודע אותם.

עם זאת, הסימנים אינם מסלקים כל חשש, ולכן אומרת המשנה (שם ע"ב):

אמר את האבידה ולא אמר סימניה – לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה – לא יתן לו, שנאמר 'עד דרש אחיך אתו' – עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.

 דהיינו, שאדם שידוע לנו שהוא רמאי, אין משיבים לו את האבידה בסימנים, עד שיביא עדים שהיא שלו.

עוד מבואר בגמרא, שמשרבו הרמאים, התקינו שלכל אדם יהיה דין של רמאי, שאין מחזירים לו בסימנים, אלא רק בעדים או בסימנים המובהקים שנאמרו לגבי רמאי. הראשונים נחלקו מה דינו של סתם אדם לאחר התקנה – לדעת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה ג) והשולחן ערוך (שם סעיף ו), לאחר התקנה אין הבדל בין מי שידוע שהוא רמאי לבין כל אדם, ואין מחזירים אלא בעדים או כשיביא עדים שאינו רמאי. אולם, הרא"ש ובעקבותיו הרמ"א (שם) פסקו, שלכל אדם משיבים גם כיום בסימן גמור,  ולרמאי אין משיבים אלא רק בעדים. לשיטתו, התקנה לא התייחסה לסימנים גמורים אלא רק לסימנים הנקראים 'סימן מובהק', כגון שאומר את מידותיו של החפץ, את משקלו או המקום שבו נמצא, שמן הדין ניתן לסמוך עליהם אבל לאחר התקנה לא.

נמצא, שכיום אין להשיב חפץ לטוען שהוא בעליו, אלא אם כן הטוען מציין סימנים גמורים בחפץ.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר