גליון מס' 56 - שת"פ בין 'בית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובין 'איגוד בתי הדין - גזית'

מאחר שפסק הדין הובא בדגש יותר משפטי ופחות הלכתי, אני חושב שמן הראוי להעמיד דברים על דיוקם, ולהבהיר שפסק הדין של בית הדין הרבני נהפך ובוטל בבג"ץ (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני).

א.  "רשות היחיד" איננה מונח מתחום הקניין, והזכות לפרטיות איננה תלויה בקניינו של האדם אלא באדם עצמו, והיא "הולכת" איתו באשר ילך. כך, יכול האדם להיות זכאי לפרטיות גם בבית הוריו או אפילו בתא טלפון. מבחינה זו אין משמעות לא להיותו של הבית רשום על שם שני הצדדים, ולא לצילום במרתף לעומת חדר השינה. מאחר שהבעל באותו מקרה חדל להתגורר בבית, הפך הבית כולו ל"רשות היחיד" של האשה.

ב. חשובה מכך, בעיניי, היא קביעתו שביחס לבני זוג קיימת גם קיימת הזכות לפרטיות – ובעניין זה אני מצטרף, בענווה, לביקורתו כלפי בית הדין. האם לאשה אין זכות לפרטיות מפני בעלה? תפיסתו של בית הדין הרבני בעניין זה איננה מובנת לי כל עיקר. תמיהתו של כב' הרב דיכובסקי כפי שהבאתם, לפיה הכרה בזכות הפרטיות תביא לכך שבעל המעיין במכתבי אשתו יעבור עבֵרה פלילית איננה תמוהה לענ"ד כל עיקר. ראשית, למשפט הפלילי כלים להתמודד עם טענות מעין אלה (וכי יעלה על הדעת שמי שיגיש יין-קידוש לקטין יעבור עבירה פלילית? והלא הגשת – ולא רק מכירת – אלכוהול לקטין היא עבֵרה? ועדיין הגשת אלכוהול לקטין במסבאה היא עבֵרה פלילית); שנית, באמת מן הראוי שבעל יבקש את רשותה של אשתו, ולוּ גם כ"הרשאה כללית" לפני שהוא פותח מכתבים הממוענים אליה.

ג. גם אם לבית המשפט או בית הדין הסמכות לקבוע כי ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות היא קבילה, עליו לעשות זאת בשים לב לרעיונות שמאחורי חוק הגנת הפרטיות, ולהפעיל סמכות זו באופן מצומצם ומוגבל. השופט ברק מבהיר, כי מחד גיסא לא ניתן לטעון שכל ראיה הפוגעת בפרטיות תהיה פסולה, ומאידך גיסא לא ניתן לטעון שכל ראיה התורמת לגילוי האמת תהיה קבילה – שאם נקבל אחת מסברות אלה, אין משמעות לשיקול הדעת של בית המשפט. ראיה הפוגעת בפרטיות תהיה קבילה רק תוך ביצוע איזון בין עוצמת הפגיעה בפרטיות, מצד אחד, לבין חשיבותה של הראיה לפסק הדין והאפשרות לבסס את פסק הדין על ראיות אחרות, מצד שני. השופט ברק התייחס לצילומים כאל הפגיעה הקשה ביותר שניתן לחשוב עליה.

בשולי הדברים אבקש להוסיף כי מקריאת פסק הדין והתקציר שהבאתם ניתן לעמוד על פער מהותי בין תפיסות העולם השונות של בית הדין ושל בית המשפט ביחס לאיזון הראוי במקרי התנגשות בין קדושת הנישואין ובין האוטונומיה של הפרט. עם זאת, דומה שהן בית הדין והן בית המשפט התאמצו למנוע "התנגשות חזיתית" בין שתי המערכות. בפני בית הדין העידו שני עדים – חוץ מהבעל הפסול לעדות – שראו את האשה במעשיה. ועם זאת בחר בית הדין "לכבול" את עצמו לחוק הגנת הפרטיות, ולנסות למצוא את הנתיב, בתוך הדרך שסלל החוק, לקבל את הראיות. בית המשפט, מנגד, הפך אמנם את פסק דינו של בית הדין, אך לא הורה על פסילת הראיה באופן מוחלט אלא הותיר בידי בית הדין האזורי את שיקול הדעת מה לעשות בראיה והאם באמת יכולה הראיה לשנות באופן מהותי את התוצאה או שמא ניתן לוותר עליה.

מאמץ כזה הוא מבורך בעיני. מן הראוי ששתי המערכות תחיינה זו לצד זו תוך שהאחת מכבדת את רעותה, "והאמת והשלום אהבו". (עו"ד אבישי פלדמן)