שנת תשע"ו | שבת פרשת ויקהל

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - רחם

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' [שמות לה כב]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ז, ערך רחם וטפולות, טורים 129 - 147

פרשנות המקרא

תרגום אונקלוס: 'וכומז' - ומחוך.

תלמוד בבלי, שבת סד א: 'וכומז' - זה דפוס של בית הרחם.

תלמוד ירושלמי, שבת ו ד: 'וכומז' - יש אומרים זה טפוס של רחם, ויש אומרים זה טפוס של דדים.

רש"י: 'וכומז' - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זימה.

אבן עזרא: 'וכומז' - בזרוע.

רש"ר הירש: 'וכומז' - אפשר שמשמעו קרס או מנעול עשוי כתכשיט.

* # *

הרחם הוא המקום ממנו העובר יוצא [1], ודבר זה נכון גם בבעלי חיים [2].

במקורות המקרא והתלמוד יש שהמונח 'רחם' משמש לחלק האנטומי שבו הוולד מתפתח, היינו זהה למושג שבימינו, ויש שהוא משמש למונח האנטומי המקביל לנרתיק.

באופן מושאל מתייחסים לעצירת הרחם [3] או לסגירת רחם במובן של עקרות האשה [4], ופתיחת הרחם במובן לידה [5]. יש מי שכתב, שרחם בלשון המקרא הוא כל פתח [6], אך אחרים דחו דבריו וסבורים שרחם הוא דווקא פתח יציאת הוולד [7]. יתכן שמקור השם 'רחם' הוא מלשון רחמים, שבו מגדלת האם את עוברה ברחמים רבים [8], או שמקור השם הוא בהיפוך אותיות רמ"ח, והיינו שממנו יוצא וולד המורכב מרמ"ח איברים.

מצינו במקרא ובחז"ל שמות רבים לרחם [9] – אם [10], כנראה משום שהוא המסמל יותר מכל האיברים האחרים את האמהות, שכן בו מתפתח העובר; בטן [11], מושג שמתייחס גם לאיברים הפרטיים הנמצאים בתוך חלל הבטן; טרפחת [12], כרס [13], אף הוא מושג המתייחס לכל איברים הבטן; מטרין [14], שהוא אם בלשון יוונית; מעים [15], אף הוא מתייחס לכל איברי הגוף שבחלל הבטן; מקור [16], והוא שם מושאל מהמונח מעין, שכן מן הרחם נובע דם הווסת, כמו המים הנובעים מהמעין=המקור; קבר [17], קובה [18], והוא נגזר מלשון קיבה, והיינו אחד האיברים הפנימיים שבחלל הבטן; שלפוחית [19], והיינו משום שגם לרחם צורה של שלפוחית. באופן צנוע כינו חז"ל את איברי המין של האשה 'אותו מקום' [20]. כומז [21] היה תכשיט בדמות רחם [22].

מערכת איברי המין החיצוניים של האשה מכונים בית הבושת [23], בית התורפה [24], מקום התורף [25], פה של מטה [26], פנים שלמטה [27], בית חיצון. טפולות הרחם – השחלה והחצוצרה, אינם מוזכרות במקרא או בחז"ל [29].

הרחם והטפולות במקרא ובחז"ל

מצינו בתלמוד [30] מספר מושגים הנוגעים לאנטומיה של איברי המין של האשה - חדר או מקור, פרוזדור, עליה, לול [היינו נקב קטן], בין השיניים, בית חיצון [נקרא גם בית התורף או בית הסתרים]. בביאור מושגים אלו מצינו בין הראשונים והאחרונים דעות אחדות, ולאור הקושי בזיהוי המונחים האנטומיים הללו מצינו שהפוסקים התייעצו בנידון עם רופאי זמנם, או שעיינו בספרי האנטומיה [31]. אכן, כבר כתב על כך אחד מגדולי פוסקי דורנו "בעניינו אין לנו דבר מקובל בזה, וגם קשה לעמוד על זה, ולכן כל ידיעתינו בזה מתוך הכתב, וגם נפל בזה מחלוקת בדברי רבותינו האחרונים ז"ל" [32].

החדר או המקור הוא לכל הדעות חלל הרחם. הפרוזדור - יש אומרים, שהוא כולל את צוואר הרחם ואת הנרתיק [33]; יש אומרים, שהוא מתייחס רק לנרתיק, בעוד שצוואר הרחם הוא חלק בלתי נפרד בהגדרתו מהרחם עצמו [34]; ויש אומרים, שהוא אזור הפות [35]. בין השיניים - יש אומרים, שהוא אזור משונץ בתוך צוואר הרחם [36]; ויש אומרים, שהוא אזור משונץ בתוך הנרתיק [37], והוא מחלק את הנרתיק בין בית חיצון, היינו חלק הנרתיק מהשיניים וחוצה, לבין בית פנימי, שהוא חלק הנרתיק בין צוואר הרחם לבין השיניים, אלא שמיקומו המדוייק של 'בין השיניים' לא ידוע לנו [38]. העליה - יש אומרים, שהיא כוללת את החצוצרות ואת השחלות [39]; יש אומרים, שהיא מתייחסת לנרתיק [40]; ויש אומרים, שהכוונה לשלפוחית השתן [41]. הלול - יש אומרים, שהוא הנקב בין העליה לגג הפרוזדור [42]; יש אומרים, שהוא פתח השופכה [43], והכוונה לפתח שלפוחית השתן לתוך הנרתיק, ומדובר שהאשה שוכבת על הגב; ויש אומרים, שהוא פתח צוואר הרחם, או פתח הנרתיק לפות [44].

היחסים ההדדיים בין חלקי מערכת הרביה של האשה מתוארים בתלמוד במצב בו האשה שוכבת על גבה [45]. במצב זה החדר הוא פנימי ואחורי, והפרוזדור מעליו ולפניו, העליה נתונה על גבי החדר עד חצי הפרוזדור, ופיתחה של העליה פתוח לפרוזדור [46].

פרטי דינים

יש מי שכתב, שאשה שהוציאו לה רחם, אסורה לבוא בקהל [47]; ויש שכתבו, שאיננה אסורה לבוא בקהל [48].

אשה שניטל רחמה לפני נישואיה, ולא גילתה דבר זה לבעלה, הרי הקידושין הם מקח טעות, ויכול הבעל להוציאה בלא גט [49].

אשה שניטל רחמה לאחר נישואיה, רשאי הבעל לגרשה, ואם אינה מתרצה להתגרש, יכול לישא אשה אחרת בהיתר מאה רבנים [50].

אין איסור השחתת זרע בבועל אשה שרחמה צר, אף על פי שהזרע יוצא החוצה, בתנאי שמתכווין לבעול לצורך פריה ורביה ומשמש כדרכו [51]. וכן אשה שניטל רחמה, אין איסור לבעלה לשמש עמה, ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה, כיוון שמשמש כדרך כל הארץ, ואינו מטיל זרע לחוץ [52]. וכן אם עשו הרופאים תפר ברחם כדי שלא תתעבר, כיוון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ ומזריע בפנים, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע [53].

בהמה או עוף שניטל הרחם - כשרה [54]. יש אומרים, שדין זה נכון דווקא אם נולדה כך, או שניטל הרחם ביד ללא חולי, אבל אם נימוק הרחם מחמת חולי - טריפה [55]; יש אומרים, שאף אם ניקב הרחם - כשרה; ויש אומרים, שאם ניקב הרחם טריפה [56].

ניתוח קיסרי להוצאת וולד של בהמה - יש מי שכתב, שדבר זה אסור לכתחילה, והבהמה טריפה, אלא אם כן מדובר בבהמת ישראל ובהפסד מרובה, ואחרי בדיקת כל האיברים הפנימיים, ובעיקר הרחם עצמו [57]; ויש מי שכתב, שניתוח קיסרי בבהמה איננו מטריף את הבהמה, אם הקפידו שלא יגרמו נקב באיברים אחרים בבטן [58].

מקורות והערות

 [1] במדבר יב יב; ירמיה א ה; שם כ יח; איוב י יח; שם לח ח. על הוויכוח הלשוני ביחס למינוח בעברית המודרנית - ראה מאמרו של מ. הלפרין, חוב' אסיא, סא-סב, תשמ"ח, עמ' 105 ואילך; [2] שמות יג ב,יב; [3] פסוקנו. וכן משמעות הפסוק 'הנה נא עצרני ה' מלדת' (בראשית טז ב), היינו ה' עצר = סגר את רחמה של שרה מלדת; [4] שמו"א א ה-ו; [5] בראשית כט לא; שם ל כב; [6] רש"י בפסוקנו; [7] תרגומי אונקלוס ויונתן ופירוש הרמב"ן בפסוקנו; [8] ראה חולין סג א, בעניין השם של העוף הטמא רחם (ויקרא יא יח); [9] השמות להלן לפי סדר א-ב; [10] סנהדרין לג א; חולין נד א; [11] בראשית כה כג; דברים ז יג; איוב א כא; מיכה ו ז; [12] חולין נה ב; [13] ברכות סג ב; [14] בראשית רבה נג ז; רות רבה ז יג; [15] בראשית כה כג; רות א יא; ויקרא רבה יח. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ד, ע' מערכת העכול, עמ' 166; [16] ויקרא כ יח; נידה ג ב; שם יז ב; שם סו א, ועוד; [17] ירמיה כ יז; שבת קכט א; נידה כא א; [18] במדבר כה ח; סנהדרין פב ב. וראה רש"י, רשב"ם וא"ע במדבר שם; [19] חולין נה ב, מח א; [20] גיטין סט ב; נידה מא ב; [21] שמות לה כב; במדבר לא נ; [22] שבת סד ב; ירושלמי שבת ו ד. וראה שם, שיש אומרים שהוא היה בדמות שדיים. וראה רש"י ברכות כד א ד"ה תכשיטין; תו"ש כרך כד, תרגומי התורה, פי"ד אות ה; [23] משנה חולין ט ב; [24] משנה נידה ח א; נידה כ א; [25] ברכות שם; [26] סנהדרין ק א; [27] ברכות כד א, ורש"י שם ד"ה וקוצה; [29] אמנם ראה ב"ק נה א - שחלא, היינו אשכול ביצים בנקבה, אך אין הכוונה לשחלה האנטומית באשה; [30] משנה נידה ב ה; נידה יז ב; ירושלמי נידה ב ד; [31] ראה רש"י נידה שם, ונידה מא א; פיהמ"ש לרמב"ם נידה ב ה; רמב"ם איסורי ביאה ה ב-ד; מאירי נידה יז ב; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מה וסי' נח, ונובי"ת חאבהע"ז סי' כג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסז; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רמ אות כ-כא; סדרי טהרה סי' קצד סקכ"ו, וסי' קצו סקכ"ו; חזו"א יו"ד סי' צב אות' כז-כח, וסי' קה אות א; הגרש"ז אויערבאך, נועם, ז, תשכ"ד, עמ' קלד ואילך; דברי מנחם חלק שו"ת סי' לד. הפוסקים והמפרשים נחלקו בהבנת ההסברים של רש"י והרמב"ם, יש הרואים מחלוקת ברורה ביניהם, ויש שניסו להשוות דעותיהם; [32] חזו"א יו"ד סי' קה אות א; [33] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסז. וראה באריכות במאמרו של הגרש"ז אויערבאך, נועם, ז, תשכ"ד, עמ' קלד ואילך; דברי מנחם חלק שו"ת סי' לד; [34] הגרש"ז אויערבאך, שם. וכתב שם, שכן דעת רוב הראשונים והאחרונים, עיי"ש. וראה דברי הגרש"ז אויערבאך בשו"ת קנה בושם ח"ב סוסי' צד, שהרמב"ם השתמש בביטוי 'צוואר הרחם' לנרתיק, ולא לאזור הנקרא כך בימינו; [35] ערוך, ע' פרוזדר 'ושל אשה במקום ערווה, בשפות ערווה שמו פרוזדור'; [36] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קסז. אך ראה מאמרו של הגרש"ז אויערבאך, נועם, שם, שדחה דברי החת"ס בהסבר זה; [37] סדרי טהרה סי' קצד סקכ"ו, וסי' קצו סקכ"ו; חזו"א יו"ד סי' צב אות' כז-כח, ושם יו"ד סי' קה אות א; [38] הגרש"ז אויערבאך, נועם, שם, והובאו דבריו גם בשו"ת קנה בושם ח"ב סוסי' צד. כך משמע מרש"י נידה מא א ד"ה כמין, ומשו"ת ב"ח החדשות סי' לד; [39] כך משמע מהרמב"ם איסורי ביאה שם; המאירי נידה יז ב; [40] פרויס, עמ' 115. כך משמע מפירש"י נידה שם; [41] ערוך ע' פרוזדר; [42] רש"י נידה שם; רמב"ם איסורי ביאה שם; מאירי נידה יז ב; [43] הרב לוינגר, נועם, שם, על פי הירושלמי נידה ב ה; [44] פרויס, עמ' 115; [45] חזו"א יו"ד סי' קה אות א; הרב לוינגר, נועם, שם; [46] ירושלמי נידה ב ה; [47] ברכ"י אבהע"ז סי' ה סקט"ז; [48] שו"ת צור יעקב סי' יז; שו"ת יביע אומר ח"ח חאבהע"ז סי' יד אות ו; [49] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קנט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"ה אות יג; [50] שו"ת מהר"ש אנגיל ח"א סי' מז; שו"ת מי יהודה ח"ב חאבהע"ז סי' טז; [51] שו"ת מהר"י אסאד, חיו"ד סי' רלח; אמרי בינה, סי' ח; [52] שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יז; שו"ת עזרת כהן סי' לג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ג וסי' סו; שו"ת יביע אומר ח"ג סי' ד. וראה באריכות באוצה"פ סי' כג סקי"ז אות' א-ג וסקי"ח אות ב; [53] שו"ת חשב האפוד סי' כה, והסכים עמו הגאון מטשעבין בעל שו"ת דובב מישרים; [54] חולין נד א; רמב"ם שחיטה ח כה; טושו"ע יו"ד מה א; [55] דרכ"ת שם סק"ג, בשם שנות חיים; [56] רמ"א שם. וכתב שיש להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה. וראה שם בדרכ"ת; [57] שו"ת מנחת יצחק, ח"ד סי' נז; [58] שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' טז סק"א.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר