|
דווקא בימים אלה של חודש תשרי, אחת השאלות החשובות אותן צריך לברר היא השאלה: מי הוא המלך? דוגמא לכך מימי דוד הובאה בדברינו לפרשת ניצבים תשע"ח. זו הסיבה שמי שלא הכריז "המלך הקדוש", צריך לחזור על תפילתו.
הכתוב מוסר לנו כי שלמה החליט לחגוג את חנוכת המקדש דווקא בירח האיתנים הוא חודש תשרי. וז"ל הכתוב:
"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח א-ב).
היה זה המאורע החשוב ביותר בימי מלכות שלמה, והוא התרחש על "קו פרשת המים" של ימיו כמלך, בשנת העשרים למלכותו. חשיבותו של האירוע נבעה מכך שהוא היה נקודת המבחן לכל פועלו העצום של שלמה המלך. אחרי שבע שנים שבהם הוא בנה את ההיכל והאולם, שהם לב לבו של בית המקדש, ואחרי עוד שלש עשרה שנה של בנין קרית הממשלה סביב המקדש, ירושלים הייתה בנויה לתפארה כמו שמתואר בספר תהילים:
"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל יְקֹוָק וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ (בית המקדש): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב (קרית הממשלה שסביבו)" (תהלים מ"ח א-ד).
כל המלכים שביקרו בירושלים עמדו נפעמים ונדהמים ממפעל הבניה האדיר והמרשים:
"כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (שם, ה-ז).
עתה הגיע זמן המבחן הגדול - הכנסת הארון לקודש הקדשים, מה שהופך את המקדש למקדש. המקדש ללא הארון הוא במה גדולה בלבד כמבואר בדברי הירושלמי: "רבי יסא בשם רבי יוחנן זה סימן כל זמן שהארון מבפנים (בתוך המקדש) הבמות אסורות, יצא (הארון מבית המקדש) הבמות מותרות" (מגילה פ"א הי"ב).
אם, ח"ו, שלמה לא יצליח במשימה, לא תהיה משמעות רוחנית להכרזתו של דוד כי בנין המקדש דווקא בירושלים, מכריז על מקום זה כמרכז היחידי לעבודת השם, מה שפוסל את כל שאר המקומות האחרים – הבמות.
פעולה זו מסובכת ביותר מכמה סיבות:
העלאת הארון מעיר דוד הזכירה לכולם את האסון הנורא שאירע ב"פרץ עוזה" (עיינו שמו"ב ו' ו-ט), החשש מפני אסון נוסף ריחף באויר.
כדי להצליח במשימה שלמה היה זקוק לשני ניסים: א. "הארון היה נושא את נושאיו" (עיינו סוטה לה ע"א). משקלו האדיר של הארון לא אִפשר את נשיאתו בדרך הטבע. ב. הארון היה גדול יותר מקודש הקדשים, הכנסתו התאפשרה רק בגלל נס כמבואר במסכת מגילה (י ע"ב) "אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד".
לכל זה הצטרפה בעיה נוספת, עם ההגעה לפתחו של קדש הקדשים, התברר כי הדלתות סגורות ואי אפשר לפתחן.
נחבר את דברי הגמרא עם דברי המדרש. כך מתארת הגמרא את שאירע: "כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה (רצו אחריו השערים ובקשו להרגו), אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (שבת דף ל ע"א), הוסיף המדרש: "כיון שאמר להם כן מיד שככו, אלולי כן בקשו לרוץ את ראשו להמיתו" (שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ח).
ללא הכרזה חד משמעית כי גם שלמה, שמלך על כל העולם, מבין שמלך הכבוד הוא רק הקב"ה, אי אפשר היה להשלים את מפעלם האדיר של דוד ושלמה.
הבה נתפלל כי נזכה גם אנו להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים ולהכריז: "ד' מֶלך ד' מָלך ד' ימלך לעולם ועד".
|
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
