יוסף מתקן הדיבורים

בספר בראשית (ל,א-ג) מסופר:

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:"

בקשת רחל מיעקב "הבה לי בנים" קשה להבין אותה כפשוטה, שהרי רחל יודעת שיעקב אינו בורא העולם שמפתח ההריון בידו.

רש"י הביא שם את דברי חז"ל בבראשית רבה (עא,ז) שמשלימים את השיחה שהיתה בין יעקב לרחל, ולפיהם יעקב הבין שרחל מבקשת ממנו שיתפלל עליה שיהיו לה בנים. והוא ענה לה באופן קשה כדי להוביל אותה למסקנה שהיא צריכה לעשות פעולה מצערת כדי להיוושע. וחז"ל מבארים שיעקב הוסיף ואמר לרחל שתפילות אברהם על שרה נענו רק לאחר ששרה הכניסה את צרתה לביתה, ומסרה את שפחתה הגר לאברהם כדי שיוליד ממנה. ודברי יעקב אלו (שלא נכתבו במפורש בתורה) הם שגרמו למסופר בהמשך, שרחל ביקשה מיעקב שיבוא על בלהה שפחתה.

רבי עובדיה ספורנו פירש שכבר מתחילה רצתה רחל לבקש מיעקב שיבוא על בלהה שפחתה, וזה היה עומק דבריה בבקשתה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". ורחל ציפתה שיעקב יבקש ממנה בנחת לפרש את כוונת דבריה, ואז תסביר שכוונתה שיבוא על בלהה. אלא שיעקב הבין את דבריה כפשוטם, כאילו היא סבורה שהוא בעל כוחות כמו בורא העולם, ולכן קינא יעקב לכבוד בוראו וענה לה בכעס. 

 ובכל אופן, חז"ל מבקרים את האופן הקשה שבו ענה יעקב לרחל (אגדת בראשית, בובר, נב): "אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך אתה מחסד אותה ואומר לה 'הֲתַחַת אֱלֹהִים [אָנֹכִי]?', חייך שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לאחיו 'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי' (בראשית,נ,יט). ונראה לבאר, שהלשון הדומה שנקט יוסף בדבריו לאחיו לא התגלגלה על ידי ד' ובאה כעונש על הלשון שנקט יעקב, אלא שיוסף רצה לתקן במכוון את הדבורים הקשים של יעקב ושל רחל, וכפי שיתבאר לקמן. 

דיבורים קשים
וודאי שאין לנו שמץ מושג בגדולת אבותינו ואמותינו, אך בכל אופן, השיחה שהיתה בין יעקב ורחל, נכתבה בתורה כדי ללמדנו אורחות חיים, ותורה היא וללמוד אנו צריכים.

אור החיים הקדוש ביאר שהסיבה העיקרית לחרון אפו של יעקב היתה משום שרחל הזכירה לשון של מיתה לגבי עצמה, וז"ל: "וַיִּחַר אַף וגו'. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה 'מתה אנכי', ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם...". כלומר, למרות שדברי רחל נאמרו בדרך של תנאי, ולמרות שניתן לפרשם במשמעות סמלית, שמי שאין לו בנים נחשב כמו 'מת'. דיבור של צדיק פועל רושם בעולם, ודיבור שמזכיר אפילו בדרך של תנאי לשון מיתה - עלול להביא למיתה. ולכן חרה אפו של יעקב.

אמנם כאמור לעיל, חז"ל מבקרים את סגנון תשובת יעקב ותמהים עליו: "כך אתה מחסד אותה?!". כלומר, רחל נכשלה בדיבור שאינו כראוי משום שהיתה במצוקה, ויעקב היה צריך להבין זאת ולנהוג עימה בחסד וברחמים ולענות לה בנחת, ויעקב נכשל כאן בכעס שלא במקום הראוי. 

דרכי תשובה
הקב"ה רוצה בתשובה והוא מגלגל ומביא לאדם נסיונות, שאם יעמוד בהם הוא יתקן גם מקרים שנכשל בהם בעבר. אך פעמים שכדי לתקן צריך לעמוד בנסיון קשה יותר, ודוגמא לכך מצאנו בחטא הלוואה בריבית. כידוע, אסור להלוות בריבית ליהודי, ומותר להלוות בריבית לגוי (שולחן ערוך יורה דעה קנט,א). אך מי שנכשל והלווה בריבית ליהודים כאשר הוא חוזר בתשובה צריך להחמיר על עצמו ועליו להפסיק להלוות בריבית גם לגוי (חושן משפט לד,כט).

יתכן שפרשיית גניבת התרפים על ידי רחל, מספרת שהקב"ה רצה לגלגל ליעקב נסיון בענין כעס שנועד לתקן את הכעס הקודם שלו על רחל, ויעקב לא עמד בנסיון. בתחילה מסופר (בראשית לא,יט-כ): "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא". השורש גנ"ב מופיע הן אצל רחל והן אצל יעקב, ונראה שהתורה רוצה לקשור בין הפעולות האלו, וכדלקמן.

יעקב רצה לברוח מלבן בלא שלבן ישים לב, והוא הודיע על כך מראש לרחל ולאה והתייעץ עימן והן הסכימו עמו. יעקב צדק בגניבת הדעת הזו ('גניבת הלב' של לבן) משום שלבן היה רמאי מסוכן. רחל רצתה לסייע ליעקב בגניבת הדעת הזו. רחל חששה שכאשר לבן יחזור מגזיזת הצאן הוא ישאל ב'תרפים' וכך ידע להיכן יעקב ברח, וכדי לסייע להצלחת הבריחה היא החליטה לגנוב את התרפים של אביה. היה מן הראוי שהיא תודיע על כך ליעקב, אך היא חששה שיעקב לא יאשר לה את גניבת התרפים, ולכן החליטה רחל 'לגנוב את לב יעקב', ולגנוב את התרפים בלא להודיע על כך ליעקב. הכתוב מרמז לנו באמצעות השורש גנ"ב שרחל למדה מיעקב את ההיתר הזה, כשם שיעקב הורה היתר לעצמו 'לגנוב את לב' לבן, כך הורתה רחל היתר לעצמה 'לגנוב את לב' יעקב - ולא להודיע לו על גניבת התרפים.

רחל נכשלה כאן בשנית. בקשתה בעבר מיעקב "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" לא הובנה כראוי, והביאה את יעקב לידי ניסיון, והוא נכשל בכעס שלא במקומו. וגם כאן, גניבת התרפים שלא תואמה עם יעקב גרמה ליעקב לבוא לנסיון של כעס. 

הקללה שקילל יעקב
בסופו של דבר, גניבת התרפים לא מנעה מלבן להצליח לברר לאן ברח יעקב. לבן רדף והתקרב ליעקב, וד' בא אליו בחלום הלילה והזהיר אותו מלדבר עם יעקב מטוב עד רע. כאשר לבן בא אל יעקב הוא האשים אותו שברח בלא להודיע לו, והאשים אותו גם בגניבת התרפים. והכתוב מספר על תשובת יעקב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". תרגום יונתן ועוד ביארו שדברי יעקב היו קללה שמשמעותה שמי שהתרפים נמצאים בידו לא יאריך ימים וימות קודם זמנו. ובאגדת בראשית (בובר, נב) מובא: "למה הדבר דומה, לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן לזרוק בזאב והלך בכבשה, וכך יעקב קילל, והיה סבור שהוא מקלל ללבן, ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו, שנאמר 'וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב' לפיכך מתה (*רחל) בדרך". כלומר לפי מדרש זה יעקב היה בטוח שאף אחד ממשפחתו או מעבדיו לא גנב את התרפים, והוא סבר שלבן ממציא ספור של גניבת תרפים כדי להצדיק חיפוש בכליו של יעקב. וכשאמר יעקב את קללתו הוא היה סבור שהיא תפגע בלבן, ומשום שהתרפים מצויים בידיו, אך בסופו של דבר פגעה הקללה ברחל שגנבה את התרפים. וקללת חכם מתקיימת אפילו כשהיא נאמרת מתוך טעות.

הקב"ה גילגל כאן באמצעות רחל ניסיון חוזר ליעקב. יעקב נכשל בעבר כאשר כעס שלא כהוגן על רחל. היא אמנם נהגה שלא כראוי כשניסחה את בקשתה לבנים באופן מכשיל, אך יעקב היה אמור להתגבר ולא לענות לה בכעס. יעקב היה צריך להחמיר מאז על עצמו ושלא לענות בכעס גם לגויים רמאים ועובדי עבודה זרה, ולכן היה עליו להחמיר ולא לענות בסגנון של קללה ללבן הארמי שהיה גוי רמאי ועובד עבודה זרה. ומהקללה של יעקב מתה לבסוף רחל. ולרחל יש צד נוסף של אשמה במותה, שהרי עוד קודם לכן היא נקטה לשון של מיתה בדבריה – "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", וזאת בנוסף לגניבת התרפים שלא תואמה עם יעקב.

יוסף רצה לתקן את מה שפגמו אביו ואמו בסגנון דיבוריהם, וכדלקמן. 

דברי האיש אשר על הבית
יוסף תכנן להטמין את הגביע באמתחת בנימין ולהאשים אותו בגניבתו, והוא ציפה שאחד האחים יהיה מוכן למסור את עצמו ולהיות עבד במקום בנימין, ובכך יתכפר לאחים העוון של מכירת יוסף לעבד. אלא שאגב כך רצה יוסף לתקן גם את חטאי אמו ואביו שחטאו בדיבורים שאינם ראויים.

כאשר אדם חוטא בעוון מסוים, עוון זה חוזר ומופיע גם אצל צאצאיו, כאמור בדברי יחזקאל (טז,מד): "הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ". יוסף שיער שהפגם שהיה בדיבורים של רחל ויעקב יחזור ויהיה בדיבורים של בניהם. ואכן מצאנו שכאשר ראובן מנסה לשכנע את יעקב לשלוח עימם את בנימין למצרים, מסופר: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". כאמור לעיל, דיבורים המזכירים לשון 'מיתה' עלולים להזיק, וראוי שלא לאומרם. ואכן הפגם שיעקב פגם בענין דומה בדיבורו ללבן כשאמר "לֹא יִחְיֶה", חוזר ומופיע אצל בנו ראובן. ומי שנזקק לתקן את דיבוריו של ראובן הוא משה רבנו שהתפלל עליו "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר".

בעת שיוסף תכנן להאשים את האחים בגניבה, הוא תכנן גם לשחזר את מה שארע במרדף של לבן אחר יעקב אביהם. כשם שלבן האשים את יעקב בגניבת כלי שמנחשים בו, כך יוסף תכנן להאשים את האחים בגניבת הגביע שלו שבאמצעותו הוא מנחש. כאשר הממונה על בית יוסף האשים את האחים בגניבת הגביע, הם היו בטוחים שהכלי הזה לא נמצא בידם, והם הסכימו בינם ואמרו: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". האחים חזרו נכשלו כאן בחטא של יעקב אביהם. גם יעקב היה בטוח שהכלי שמשמש לניחוש אינו ברשותו ולכן הוציא לשון קללה מפיו, והאחים שידעו מה שאירע ליעקב היו צריכים להיזהר בלשונם, אך הם חזרו ונכשלו והזכירו לשון מיתה.

יוסף נערך לכך שהאחים לא יעמדו בניסיון הזה. ולכן הוא הורה מראש לממונה על ביתו מה שיאמר להם במקרה זה, ודבר זה מרומז בדברי הממונה שענה להם: "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם". המפרשים התקשו מה פשר דברי הממונה שאמר "גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא", אולם לפי מה שהתבאר הממונה אמר להם, שגם עתה כדבריהם - שהם בחרו לדון את עצמם - די בכך שהגנב ייענש בעונש של עבדות והשאר יהיו נקיים. עונש של עבדות יכול להתקיים תקופה קצרה ואחר כך ניתן לשחרר את העבד, אך עונש של מיתה הוא עונש שאי אפשר לקצר אותו. ולכן עונש מיתה שהם הוציאו בפיהם לגבי שיימצא הגביע בידו הוא עונש בלתי הפיך, ומסוכן לאומרו גם בלשון קללה. והממונה ביקש את הסכמתם להמיר את עונש המיתה בעונש של עבדות, וזו היתה כוונתו באומרו "גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא".

יוסף הוא שהדריך מראש את הממונה לתקן את דיבורי האחים. ויוסף טרח לתקן בכך את טעותו של יעקב אבינו שחטא בלשונו ואמר ללבן "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה". 

תיקון הכעס של יעקב
לאור האמור לעיל - שמטרת יוסף בדיבוריו עם האחים היא גם לתקן את חטאי הדבורים של הוריו – ניתן להבין בהבנה נוספת את דברי יוסף לאחים לאחר מות יעקב. האחים חששו אז שלאחר מות יעקב יתנקם בהם יוסף על מכירתו, ומסופר (בראשית נ, טז-כ):

"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:"

יוסף הזכיר בדבריו את המילים "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי", שמזכירות את דברי יעקב לרחל "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". אולם בעוד שדברי יעקב נאמרו בלשון כעס ותמיהה, הרי שדברי יוסף לאחים נאמרו בלשון של רגיעה והרגעה. ויוסף נקט לשון זו בכוונה כדי לתקן את מה שפגם יעקב בדיבורים אלו.