הנצחון על ארמילוס הרשע חלק א

יחזקאל (לח-לט) מנבא שבאחרית הימים יבוא גוג מארץ המגוג ואתו עמים רבים לארץ ישראל להילחם עם היהודים שחזרו מגלויותיהם, ושם יובס גוג ומחנהו. לפי תרגום יונתן על התורה בספר שמות (מ,יא) הנצחון על גוג ומחנהו יעשה על ידי משיח בן אפרים, וכך כתוב שם בתרגום1  חוזר לעברית: "ותמשח את הכיור ואת בסיסו ותקדש אותו בעבור יהושע משרתך, נשיא הסנהדרין של עמו, שעל ידו עתידה ארץ ישראל להתחלק. ומשיח בן אפרים שיוצא ממנו, שעל ידו עתידים בית ישׂראל לנצח לגוג ולסיעתו בסוף הימים".

בנוסף לגוג מארץ המגוג קיימת דמות נוספת שתבוא להילחם בעתיד כנגד עם ישראל והיא ארמילוס הרשע. ישעיהו (יא,א-ד) מנבא על מלך המשיח שיהיה מצאצאי דויד: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'... וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:" ובתרגום יונתן לנביאים כתוב: "וְיִפּוֹק מַלְכָּא מִבְּנוֹהִי דְיִשַׁי וּמְשִׁיחָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי יִתְרַבֵּי. וְתִשְׁרֵי עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה'... וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא". לפי תרגום יונתן שם מלך המשיח שיהיה מצאצאי דויד בן ישי יהיה בעל רוח נבואה ובהבל פיו הוא ימית את ארמילוס הרשע.

דמותו של הרשע הזה מוזכרת גם בתרגום יונתן לתורה. בסוף התורה נאמר שה' הראה למשה את ארץ ישראל על המקומות השונים שבה, וכתוב (דברים לד,ג): "...וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר". וכך כתוב שם בתרגום2  חוזר לעברית: "...ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מִבִּקְעַת יְרֵחוֹ ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל מאתים אלף איש ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". מסתבר ש'ארמלגוס' הוא טעות כתיב והכוונה ל'ארמילוס' הרשע, וכפי שהוא נקרא במקורות נוספים. ובכל אופן דברי התרגום שם צריכים ביאור, שהרי לא ידוע לנו שבית ישראל הגלו את תלמידי אליהו ואלישע ממקומם, ומה פשר הדברים. כדי לעמוד על עומק דברי התרגום צריך לעמוד על הקשיים המצויים בתחילת ספר שופטים ובתרגום יונתן שם, וכדלקמן. 

הסתירות שבין ספר יהושע ובין ספר שופטים
בתחילת ספר שופטים (א, א-י) מצויים קשיים, ואף סתירות ביחס למסופר בספר יהושע.
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן: וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ: וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי: וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם: פ וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם... וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן..."

הקרבות של כבוש אזור חברון מופיעים כבר בכמה פרקים בספר יהושע (י; יא; יד; טו); ושם מסופר שהם נעשו בחיי יהושע. ואם כך קשה, מדוע בספר שופטים מסופר שהתרחשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ"?

העיון בתרגום יונתן מעורר קושי נוסף. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כגון, בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". מה פשר הדבר?

הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום: "תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו". הסוגיה מרמזת, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם שנקרא גם בשם עתניאל ובשם יעבץ, שעמל בתורה ולא התפתה לתאוות העולם; ושהוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מענייני העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה.

הסוגיה מוסיפה ומרמזת גם מדוע הקרבות שכתב יהושע בספרו מתוארים בספר שופטים כאילו התרחשו לאחר מות יהושע. הסוגיה מרמזת שלאחר מות משה נוצרה מחלוקת כיצד רצה משה שבני ישראל יכבשו את הארץ. לדעת יהושע ורוב בני ישראל משה רצה שבני ישראל יכבשו אותה במלחמה גשמית. ואילו לדעת עתניאל משה רצה שהם יכבשו אותה באמצעות עמל התורה. ולאחר שיכניעו את הגויים בקרב הרוחני שבשמיים ממילא ינוצחו הגויים גם בקרב הגשמי למטה בארץ. הסוגיה מרמזת לכך באומרה שיהושע התרשל בלימודו ממשה ובעקבות כך (שם): "תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה". ובהמשך מובא: "אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".

הסוגיה מרמזת שנוצרה קבוצה שהחשיבה את עצמה ל'בני ישראל האמתיים' והגדירה עצמה בתור "כל ישראל". היא החשיבה את יהושע למי שהתרשל בלימודו, והחשיבה אותו ל'הרוג' (= "עמדו כל ישראל להורגו"). לפי שיטתה יהושע מקבל מה' נבואה במדרגה נמוכה שמתאימה לרשלנותו. ואמנם רוב ישראל סרים למרותו, אך הוא מטריד את ישראל במלחמות גשמיות מיותרות, ולכן יש להגדירו כ'מת'. מאידך, עתניאל הצליח להשיג את ההלכות שיהושע איבד. לשיטת עתניאל ותלמידיו הם 'כל ישראל האמיתיים', ולשיטתם עמל התורה הוא הנשק העיקרי ולאחר שיוכרע הקרב בשמים, ממילא יובסו הגויים גם בארץ. וממילא אין צורך להתגייס לצבאו של יהושע בן נון. הסוגיה מרמזת ש"יהודה אחי שמעון" (=עתניאל) אמר לשמעון אחיו, שהם ילמדו יחד בחברותא, ובזכות לימודם יגורשו הכנענים מארץ ישראל, וכיוון שמדובר בשני אחים ולא בשני שבטים, תירגם יונתן: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". וגם רש"י כתב בפרושו לספר שופטים שיש פירוש שכזה: "ויש פותרין יהודה יעלה הוא עתניאל הוא יעבץ... ולשמעון אחיו אמר שילך אתו".

ונמצא, שסוגיית התלמוד רמזה למי שירצה להעמיק בה, שתחילת ספר שופטים מתארת את המאורעות לפי האספקלריא (=המשקפת) הרוחנית של עתניאל. ולשיטת עתניאל, יהושע נחשב ל'הרוג' והוא 'טורד' את ישראל במלחמות מיותרות. וספר שופטים מתאר את המאורעות – לפי ראייתו הרוחנית החולקת - כאלו שמלחמות הכבוש התרחשו לאחר 'מות יהושע', והן הצליחו בזכות המלחמות הרוחניות של עתניאל (=יהודה).

הקמת הישיבה של עתניאל ב"עיר התמרים"

לאחר כיבוש יריחו ע"י יהושע וצבאו, פנו יהושע וכלל ישראל לכיבוש שאר חלקי ארץ ישראל. אולם עתניאל נשאר ב'יריחו עיר התמרים' שהיתה המקום הראשון שנכבש, ופתח שם ישיבה שבמשך הזמן הצטרפו אליה תלמידים נוספים שקיבלו את שיטתו. ובחלוף הזמן כאשר שבט יהודה כבש את דרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה שביריחו ועברה לנחלת יהודה. ספר שופטים (א, טז) מרמז בהמשך על מעבר הישיבה ועל תלמידים שהצטרפו אליה: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד...". התרגום היה אמור לתרגם שם לפי דרכו, שבני קיני עלו ל"מַדְבְּרָא דְבֵית יְהוּדָה די בדרום ערד". אך באופן יוצא דופן התרגום השאיר את "מִדְבַּר יְהוּדָה" – כפי שהוא בכתוב עצמו. התרגום מרמז שהכוונה ל"ישיבה" של "יהודה" (עתניאל) - שהיתה מקום יבש ומנוגב מגשמיות. הצלחת ישיבתו של עתניאל שנקרא גם יַעְבֵּץ מרומזת גם בספר דברי הימים (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וזו לשון התרגום המצוי שם לכתובים בתרגום חוזר לעברית:

"ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים."

התרגום מרמז שם שלפי השקפת עתניאל (=יעבץ=יהודה) יש לוויים מסוג חדש. למשה היתה אשה רוחנית שנקראה גם היא 'צפורה', וצפורה הרוחנית ילדה לו גם את נשמות "הַקִּינִים", שהתגיירו והצטרפו לישיבה של עתניאל. וכאשר שבט יהודה נחל את נחלתו בדרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה מ"עיר התמרים" וגם "הַקִּינִים" (שהוגדרו 'לויים חדשים') עברו יחד עימה לנחלת יהודה. והם ושאר 'הלויים החדשים' אינם צריכים להתגייס לצבאו של יהושע, מפני שגם הם 'צאצאים רוחניים' של משה רבנו שזכותו טובה יותר מרכב ופרשים.

הקרב על 'ירושלים' של מעלה – הבית של ה'

תרגום יונתן מרמז ומגלה שספור הקרב בתחילת ספר שופטים שבו כבשו יהודה ושמעון את ירושלים, הוא קרב סמלי, שנעשה על ידי עתניאל והחברותא שלו שנקרא שמעון, ו'ירושלים' מסמלת שם את הבית של ה'. ב'ירושלים של מעלה' נמצא 'האדם העליון' שהוא תכלית הבריאה. יהודה (עתניאל) ושמעון השקיעו את כל כוחותיהם בעמל התורה, ולפי ראייתם הנבואית-רוחנית הם זכו להגיע לתכלית הבריאה, ובאופן זה הם ניצחו וגרשו את הגויים מ'ירושלים של מעלה'.

אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שהם שבעים עמים. 'בזק' נראה כשמו של מקום. אך בזק בעברית משמעותו גם ניפוץ ופיזור, כמו במשנה (עירובין פ"י מי"ד): "בוזקין מלח", שפירש שם הרמב"ם: "בוזקין - מפזרין וזורקין". "בזק" מופיע גם כתוצר של ניפוץ בתור שבר קטן של כלי חרס או שבר אבן. וכך פירשו חז"ל וגם רד"ק באופן אחד את הכתוב (שמואל א יא,ח): "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק", וכתב שם רש"י: "רבותינו אמרו בשברי חרסים, לשון אחר בבזק באבנים שנטל מכל אחד אבן ומנאם, ותרגום 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה' – 'היך בזקא דכיפא בקלעא'... ". כלומר התרגום על משלי (שהיה בפני רש"י ובפני הערוך ערך 'בזק') מתרגם 'צרור אבן' בתור 'בזקא' שהם 'שבר סלע' או 'שבב סלע' שנוצרו מניפוץ סלע. ולפי מה שהתבאר במשמעות העברית של השורש בזק, נמצא ש'אֲדֹנִי בֶזֶק' הוא 'אדון הניפוץ'.

'אֲדֹנִי בֶזֶק' (='אדון הניפוץ') הוא אישיות סמלית שבנויה על המסופר בספר בראשית על כלל בני נוח ועל הפיזור והפירוד שלהם על פני תבל. בפרק י בספר בראשית מסופר על שבעים בני נוח, ובסיום נאמר: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל".

יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ה' בשמים. ויהודה ושמעון אחיו שלמדו יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק' (='אדון הניפוץ'). כאשר הם מביאים אותו איתם ל'ירושלים של מעלה' הוא נחשב ל'מת' ביחס אליהם. אמנם לשיטתם, שאר בני ישראל שהתגייסו לצבאו של יהושע דומים לגויים, וענין זה מרומז בקיצוץ הבהונות, וכדלקמן.

 
אֲדֹנִי בֶזֶק וקיצוץ הבהונות

ה"בוהן" מסמלת בתורה את הכשרת ה"פה" - לעמל רוחני. כאשר אהרון ובניו עברו תהליך של הכנה לתפקידם ככוהנים, משה רבנו היזה מדם הקרבן על בהונותיהם. וכן כאשר המצורע נטהר מצרעתו, הוא עדיין מעוכב מלהיכנס למקדש ולאכול קודשים עד שהכהן יזה על בהונותיו מדם קרבנו ומן השמן שהוא מביא. בשני המקרים מדובר בהכשרת ה"פה". הכוהנים צריכים לברך את עם ישראל וללמדם תורה, וגם לאכול מהקרבנות; וההזאה על בהונות הכוהנים, רוממה את רצונם של אהרון ובניו לפעול עם ה"פה" לשם המטרות הקדושות האלו. המצורע חטא בלשון הרע, וההזאה על "בהונות" המצורע משפיעה על רצונו להוציא מ"פיו" דבורים טובים; והיא גם מכשירה את פיו לאכילת קדשים מתוך קדושה ולא מתוך תאווה.

לפי ראייתו הנבואית של "יהודה" (עתניאל) ואחיו שנקרא "שמעון" המלחמה שלהם מול "אדוני בזק" הייתה בשאלה מי יהיה "העם הנבחר", שיהיה "ממלכת כהנים" ויעסוק ברוחניות באמצעות ה"פה". הם הצליחו להכות אותו ולקצץ את "בהונותיו"; כלומר להוריד את חשיבותו ואת חשיבות כלל הגויים שעוסקים בגשמיות ולא בעמל התורה. הם הביאו אותו ל"ירושלים של מעלה", ושם מי שבהונותיו קצוצות (כלומר, מי שאינו עוסק ברוחניות) נחשב למת. מאידך, הוא לא ניצח אותם, ולא קיצץ את בהונותיהם; כלומר, הם נשארו "רוחניים", והמשיכו לעמול בפיהם בתורה.

כאשר יחזקאל מתאר את גוג מארץ המגוג והעמים הרבים שכפופים לו ובאים להילחם כנגד היהודים ששבו לארצם, יחזקאל רואה ברוח נבואתו (ה'איספקלריא' שלו) את מה שראה עתניאל בעת שתיאר את אדוני בזק ושבעים המלכים שתחתיו. שתי הנבואות מרמזות שיהודים שאינם עוסקים בתורה נמשלים לגויים, וכביכול הגויים השתלטו עליהם. ורק אותם בני ישראל שעוסקים בתורה הם אלו שינצחו אותם. ויחזקאל מנבא שמה שארע בעת כניסת יהושע ובני ישראל לארץ ישראל, יחזור גם בעת הגאולה העתידה, וגם אז תהיה קבוצה גדולה של עוסקי תורה שתהיה סבורה שהיהודים שחזרו לארצם ועוסקים בעיקר בגשמיות דומים לגויים, וכאלו שבעים בני נוח ובראשם גוג השתלטו על היהודים האלו.

הקרב על ירושלים של מעלה

מיד בהמשך מסופר ש'בני יהודה' שהם התלמידים של יהודה (=עתניאל) כבשו את 'ירושלים של מעלה' - "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ". אך בהמשך מסופר שיש כאלו שלא כובשים אותה - "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

יש להבין זאת לאור ההכרה שמדובר בחזון נבואי של עתניאל. באותה העת עסקו יהושע וכלל ישראל במלחמות כיבוש ארץ ישראל. ומסתבר שבני שבט בנימין עסקו במיצוי כל כוחותיהם במלחמה זו, עד כדי כך שלא עסקו כלל בתורה. לשיטת יהושע והלוחמים, בני בנימין שהשקיעו את כל כוחותיהם במילוי רצון ה' לכיבוש הארץ יזכו להיכנס ל'ירושלים של מעלה' ולהוריש משם את הגויים. עתניאל התנגד להשקפת עולם זו. לפי ראייתו הרוחנית, מסירות נפש במלחמה מצאנו גם אצל גויים, ואם כן גם גויים שמוסרים נפשם במלחמה ואינם עוסקים כלל בתורה, זכאים להיות יחד עם בני בנימין ב'ירושלים של מעלה', ולכן הוא כתב בהמשך הפרשיה שלו "וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

הגישה שחולקת על השקפת בית מדרשו של עתניאל

אמנם כאמור לעיל, לפי ראייתו הנבואית של יהושע, בני בנימין נבדלים משאר הלוחמים הגויים משום שבני בנימין נלחמים מלחמת מצווה שמוגדרת כמלחמות ה', ולכן הם יהיו בירושלים של מעלה בלא שהגויים יהיו שם יחד עימם. הפרשיות של עתניאל והפרשיות של ספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם, כאשר ידוע שהם ראו חלקים מספרו של בר הפלוגתא עוד לפני שהודפסו, והם מתייחסים לדברים שכתב השני. יהושע חלק על השקפת עתניאל, ולכן הוא כתב בספרו (יהושע טו,סג) כתוב בסגנון דומה שמאשים את בני יהודה: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אם כוונת יהושע לירושלים הגשמית, שחלק ממנה היה שייך ליהודה וחלק ממנה היה שייך לבנימין, ובאותה העת שני השבטים התרשלו בכיבושה, תמוה מדוע יהושע מתעלם מרשלנות בנימין ומאשים דווקא את יהודה. אולם לפי מה שהתבאר, כוונת יהושע אינה לשבט יהודה ולא לירושלים הגשמית. כוונת יהושע היא לתלמידי הישיבה של עתניאל שנקרא גם 'יהודה'. לפי ראייתו הרוחנית-נבואית של יהושע 'תלמידי יהודה' אינם מתבטלים בפני רצון ה' שרוצה שיכבשו את ארץ ישראל בפשטות במלחמה גשמית. ובאמצעות הכתיב "לֹא יוכלו" מרמז יהושע לקביעה עתידית (לפי האיספקלריא שלו) - שבני יהודה לא יוכלו להוריש את היבוסי מ'ירושלים של מעלה'.

הסיבות להצלחת כיבוש דביר – הבית של ה'

עתניאל כתב בספרו באריכות את פרשית כיבוש העיר דביר, וספר שופטים (א,י-טו) ליקט לתוכו את סיפור כיבוש העיר דביר מתוך ספרו של עתניאל. חז"ל גילו לנו (תמורה דף טז,א) שעתניאל מרמז שהוא הצליח להשיג את סודות התורה של משה שאותן שכח יהושע, ובזכות עמלו בתורה הצליחו ישראל במלחמותיהם בכיבוש אזור חברון ודביר. יסוד זה רמז עתניאל בכותבו (שופטים א,יא): "וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר". כלומר, העמל בספר התורה הוא זה שקדם והביא לכיבוש העיר דביר.

יהושע חלק על שיטת עתניאל, ולפיכך הביא יהושע בספרו את פרשיית כיבוש דביר מתוך ספרו של עתניאל, אולם בפרשיה הסמוכה לה הוסיף יהושע את ראייתו הנבואית, וכתב "וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר" (יהושע טו,מט). לפי יהושע שמה הקדום של דביר הוא 'קרית סנה'. הצליל סנה מזכיר את שיח הסנה שהוא שיח פשוט ודווקא שם מתגלה הקב"ה וגואל את ישראל, כאמור בילקוט שמעוני (יתרו רמז רפד): "שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה". צד זה של ענווה ופשטות מיוחד אצל יוסף הצדיק כמרומז בברכת משה "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג,טז). ויהושע מגלה שם שכיבוש 'דביר' הצליח בזכות בני ישראל שנהגו בפשיטות והתגייסו לצבא ונלחמו וכבשו אותה באופן גשמי.

המחלקת בין יהושע ועתניאל בענין שמה הקדום של 'דביר', היא מחלקת בהשקפת עולם מי זוכה להיות בבית של ה' ב'דביר' שנמצא בעולם העליון. והיא דומה למחלקת בינם בענין מי שלא הצליח לגרש את הגויים מ'ירושלים של מעלה'.

תרגום יונתן על המלחמה של עתניאל בכושן רשעתיים

עתניאל מוזכר בהמשך ספר שופטים (ג,ח-יא) גם בתור שופט שהציל את עם ישראל:

"וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז:"

בדרך כלל, כאשר הכתוב אומר שרוח ה' היתה על שופטי ישראל, תרגום יונתן מתרגם: "רוח גבורא מן קדם ה' "3 , חוץ ממקום שמוכח שהכוונה לרוח נבואה4 , ששם הוא מתרגם: "רוח נבואה מן קדם ה' ". אך באופן יוצא דופן הוא תרגם כאן: "ושרת עלוהי רוח נבואה מן קדם ה' ". תרגום יונתן מרמז ומגלה לנו שהמלחמה נגד כושן רשעתיים היתה מלחמה בחזון נבואי (וגם רלב"ג הסתפק שמא מדובר בחזון נבואי) כדי להעמיק בכוונת התרגום יש לחקור אחר זהותו של כושן רשעתיים.

כּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם נַהֲרָיִם

השם המוזר "כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם נַהֲרָיִם" אומר דרשני, ולשם כך צריך לעיין בתרגום יונתן לתורה בפרשית הבאת הבכורים. המביא ביכורים למקדש צריך לומר את השתלשלות הגלות ואת הפדות והכניסה לארץ (דברים כו,ה): "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה...". אונקלוס פירש ש"אֲרַמִּי" מתייחס אל "לבן הארמי" שרדף אחרי יעקב. אך תרגום יונתן ביאר את הכתוב הזה באופן שונה: "לַאֲרַם נַהֲרַיָא נַחֲתַת אָבוּנָן יַעֲקֹב מִן שֵׁירוּיָא וּבְעָא לְאוֹבְדוֹתֵיהּ וְשֵׁזְבֵיהּ מֵימְרָא דה' מִן יְדוֹי וּמִבָּתַר כְּדֵין נָחַת לְמִצְרַיִם". כלומר, "לארם נהרים ירד אבינו יעקב בתחילה, וביקש לאבדו, ויצילו מאמר ה' מידו". התרגום אינו מזכיר את שמו של לבן והוא מרמז, שמי שביקש לאבד את יעקב לא היה דמותו הפרטית של לבן; אלא דמות סימלית שמייצגת את התרבות של "ארם נהרים". כאשר יעקב יצא לארם נהרים הוא התפלל "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ...". יעקב התפלל שהוא לא ישתעבד לתרבות הארמית ויאבד בה, ולא יהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד", וה' נענה לו והציל אותו במלחמתו מהדמות הסמלית שמייצגת את התרבות הארמית.

בפרוש 'דעת מקרא' מובא שבעת כניסת ישראל לארצם שלט העם ה"כשי" באזור ארם נהריים. ומסתבר שעתניאל ראה בעיני רוחו כיצד 'בני ישראל' כמעט ו'אובדים' והופכים להיות דומים לתרבות ה'כשית' ששלטה אז ב'ארם נהרים', וכינה את התרבות הזו בשם 'כושן רשעתיים מלך ארם נהריים'. וכאשר תרגום יונתן מגלה לנו שהפרשיה נכתבה בחזון נבואי, הוא מגלה שעתניאל ראה שהוא חוזר על הקרב הרוחני של יעקב אבינו, והוא הציל את 'בני ישראל' (תלמידי הישיבה שלו) מלהשתעבד לתרבות של 'כושן הרשע' ולהפוך ל"אֲרַמִּי אֹבֵד".

ארמילוס רשיעא = כושן רשעתיים

הנביא מיכה (ז,טו) מנבא "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". ומגלה שמה שארע בגאולה הראשונה יהיה גם בגאולה העתידית. השם 'ארמילוס רשיעא' מזכיר בסיומת שלו ('רשיעא') את השם 'כושן רשעתיים', והוא מרמז שמה שארע בכניסה הראשונה של בני ישראל לארץ ישראל, יחזור על עצמו בעתיד בעת שבני ישראל יחזרו לארצם באחרית הימים. גם אז תיווצר קבוצה שתרצה לעסוק בתורה בלבד, והיא תתייחס אל מי שירצה לכבוש ולהיאחז בארץ באמצעות כוח צבאי, בתור מי שתרבות זרה השתלטה עליו.

בעת שנכתב תרגום יונתן עלתה חשיבותה של מלכות רומי, היו גם אנשים מעם ישראל שהחלו להחשיב את העוצמה הצבאית של הרומאים, ורצו להידמות להם ולהגביר את העוצמה הצבאית של עם ישראל בדומה לעוצמה של רומא. השם 'ארמילוס' משלב בתוכו שני שמות, את השם 'ארמי' שמזכיר את הדמות הסמלית של "אֲרַמִּי" שרצה לאבד בתוך התרבות שלו את יעקב אבינו, ואת השם 'רומולוס' שבאותה העת התפרסמה אגדה כאילו הוא מייסד האומה הרומאית, ומשילוב שני השמות נוצר השם 'ארמילוס'. וכך הדמות הרוחנית של 'ארמילוס רשיעא' הוא ממשיכת דרכו הרוחנית של 'כושן רשעתיים מלך ארם נהריים'.

 כאשר כתב תרגום יונתן על המשיח שיצא מצאצאי ישי: "וְתִשְׁרֵי עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה'... וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא", הוא מגלה לנו שכשם שעתניאל ראה ברוח הנבואה שלו, שהוא ובית המדרש שלו שעסקו בתורה בלבד המיתו בהבל פיהם את 'כושן רשעתיים מלך ארם נהריים', כך המשיח שיצא מבית דויד הוא ותלמידיו יעסקו בתורה בלבד וימיתו בהבל פיהם את 'אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא'. והתרגום מרמז בכך, שבאחרית הימים תהיה קבוצה גדולה מישראל שתחשיב את הכוח הצבאי, ותרצה שרבים ככל האפשר יתגייסו לצבא ישראל כדי להיאחז בארץ. אך כנגדם תקום קבוצה גדולה של אנשים שהם ממשיכי דרכו של עתניאל. הם יגדירו את עצמם כתלמידיו של 'משיח בן דויד', והם יעסקו בתורה בלבד, ובהבל פיהם הם ימיתו את השקפת העולם שמייצג 'ארמילוס הרשע'.

וכשם שיהושע בן נון נחשב בעיניהם ל'מת' וכן מי שהתגייס לצבאו, כך יהיה גם בשלבים הראשונים של הגאולה העתידה. תיווצר קבוצה גדולה, שלפי השקפתה מי שמתגייס לצבא הגשמי של ישראל נחשב לחייל של 'משיח בן יוסף' (=משיח בן אפרים) שלפי השקפתם הוא נחשב ל'הרוג'. לפי השקפת עולמם (ה'איספלקריא' הרוחנית שלהם) צורת החשיבה של 'ארמילוס הרשע' (= כושן רשעתיים) השתלטה על החיילים שבצבא ישראל, וכביכול 'הרגה' אותם מבחינה רוחנית. ואילו הם ('תלמידי הישיבה') הם חייליו של משיח בן דויד, והם המיתו בהבל פיהם את השקפת העולם של 'ארמילוס הרשע'.

אולם תרגום יונתן מרמז שזו השקפת עולם שאינה נכונה, ו'משיח בן יוסף' לא נחשב ל'מת', וכפי שרמז תרגום יונתן בספר שמות (מ,יא) שהנצחון על גוג ומחנהו יעשה על ידי משיח בן יוסף (=אפרים). וענין זה הוא מרמז תרגום יונתן גם כשהוא מספר על "גלות תלמידי אליהו שגלו מִבִּקְעַת יְרֵחוֹ ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מֵעִיר הַתְּמָרִים על ידי אחיהם בית ישׂראל מאתים אלף איש". ובענין הרמזים האלו נרחיב בעז"ה בחלק הבא של המאמר.