הנצחון על ארמילוס הרשע חלק ב

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם התוודענו לסתירות שבספור כבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שנעשו בחיי יהושע, ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". והתבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. והתבאר שעתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב"יריחו עיר התמרים" ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולאחר זמן עברה הישיבה לדרום יהודה, ותלמידים נוספים התלקטו אליה. אך השקפת הישיבה נשארה כפי שנוסדה לראשונה ב"יריחו עיר התמרים". ולפי השקפתה, מי שהצטרפו לישיבה שלהם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע.

לשיטת עתניאל, עמל התורה הוא הנשק העיקרי ולאחר שיוכרע הקרב בשמים, יובסו הגויים גם בארץ, וממילא אין צורך להתגייס לצבאו של יהושע בן נון. לשיטת עתניאל, הוא ותלמידיו הם 'כל ישראל (האמיתיים)', ויהושע מקבל מד' נבואה במדרגה נמוכה שמתאימה לרשלנותו בעמל התורה, ולכן יש להגדירו כ'מת'. לשיטתם, הכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב הצלחת עמל התורה של עתניאל ושלהם. כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו לאחר מותו.

והתבאר, שהספור שבתחילת ספר שופטים על הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים, הוא חזון נבואי. אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ד' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק'. ובאופן דומה מסופר שעתניאל זכה לכבוש את 'דביר' ששמה הקודם הוא 'קרית ספר', וכיבוש העיר 'דביר' הגשמית מסמל גם את כיבוש הבית של ד' (=דביר), ומרומז שם שבזכות העמל בספר התורה הם זכו לכבוש את 'דביר' שבשמים.

והתבאר, שהפרשיות של ספרו של עתניאל והפרשיות של ספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם. יהושע חלק על השקפת עתניאל, ולכן הוא כתב בספרו (יהושע טו,סג) כתוב שמאשים את 'בני יהודה' שהם לא יצליחו לגרש מירושלים את היבוסי, ובכך הוא רמז שתלמידי יהודה (=עתניאל) אינם מתבטלים בפני רצון ד' שרוצה שיכבשו את ארץ ישראל בפשטות במלחמה גשמית, ולכן 'בני יהודה' נמצאים עם היבוסי בירושלים של מעלה. וכמו כן כתב יהושע בספרו ששמה הקדום של 'דביר הוא 'קרית סנה'. 'סנה' מסמל ענווה ופשטות שמיוחדים ליוסף הצדיק כמרומז בברכת משה "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף". ויהושע מגלה שם שכיבוש 'דביר' (= הבית של ה') הצליח בזכות בני ישראל שנהגו בפשיטות והתגייסו לצבא ונלחמו וכבשו את העיר דביר הגשמית באופן גשמי, וכך נכבש גם 'דביר' (=בית ה') שבשמים.

 

והתבאר שבתחילת ספר שופטים מסופר גם על מלחמה של עתניאל כנגד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם, ותרגום יונתן מרמז שמלחמה זו היתה בחזון נבואי. בפרוש 'דעת מקרא' מובא שבעת כניסת ישראל לארצם שלט העם ה"כשי" באזור ארם נהריים. ותרגום יונתן מרמז שעתניאל ראה בעיני רוחו כיצד הוא חוזר על המאבק הרוחני של יעקב אבינו שלא להיבלע בתרבות של 'ארם' ולהפוך ל"אֲרַמִּי אֹבֵד". ולפי החזון של עתניאל, 'בני ישראל' כמעט ו'אובדים' והופכים להיות דומים לתרבות ה'כשית' ששלטה אז ב'ארם נהרים'. ועתניאל הציל את 'בני ישראל' ('האמתיים' = תלמידי הישיבה שלו) מלהשתעבד לתרבות של 'כושן הרשע' ולהפוך ל"אֲרַמִּי אֹבֵד".

והתבאר, שישעיהו (יא,א-ד) מנבא על מלך המשיח שיהיה מצאצאי דויד: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי... וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע", ובתרגום יונתן לנביאים כתוב: "וְיִפּוֹק מַלְכָּא מִבְּנוֹהִי דְיִשַׁי... וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא". בעת שנכתב תרגום יונתן עלתה חשיבותה של מלכות רומי, והיו גם אנשים מעם ישראל שרצו להידמות להם ולהגביר את העוצמה הצבאית של עם ישראל בדומה לעוצמה של רומא. השם 'ארמילוס' משלב בתוכו שני שמות, את השם 'ארמי' שמזכיר את הדמות הסמלית של "אֲרַמִּי" (שאותו הכניע עתניאל), ואת השם 'רומולוס' שבאותה העת התפרסמה אגדה כאילו הוא מייסד האומה הרומאית, ומשילוב שני השמות נוצר השם 'ארמילוס'. וכך הדמות הרוחנית של 'ארמילוס רשיעא' הוא ממשיכת דרכו הרוחנית של 'כושן רשעתיים מלך ארם' (='הארמי הרשע').

 

כאשר כתב תרגום יונתן שהמשיח שיצא מצאצאי ישי ימית ברוח שפתיו את 'אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא', הוא מרמז לנו שכשם שעתניאל ראה בחזונו, שהוא ובית המדרש שלו שעסקו בתורה בלבד המיתו בהבל פיהם את 'כושן רשעתיים מלך ארם', כך באחרית הימים תהיה קבוצה גדולה מישראל שתחשיב את הכוח הצבאי, ותרצה שרבים ככל האפשר יתגייסו לצבא ישראל כדי להיאחז בארץ. אך כנגדם תקום קבוצה גדולה של אנשים שהם ממשיכי דרכו של עתניאל. הם יגדירו את עצמם כתלמידיו של 'משיח בן דויד', והם יעסקו בתורה בלבד, ובהבל פיהם הם ימיתו את השקפת העולם שמייצג 'ארמילוס הרשע' ולפיה גידול העוצמה הצבאית הוא הכרחי.

 

לאחר שהבאנו את תקציר החלק הקודם, נוכל להתעמק בפשר דברי תרגום יונתן על התורה בענין ארמילוס הרשע. בסוף התורה נאמר שם שד' הראה למשה את ארץ ישראל על המקומות השונים שבה, וכתוב (דברים לד,ג): "...וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר". וכך כתוב שם בתרגום¹ חוזר לעברית: "...ואת גלות תלמידי אליהו שגלו 'מִבִּקְעַת יְרֵחוֹ' ואת גלות תלמידי אלישע שגלו 'מֵעִיר הַתְּמָרִים' על ידי אחיהם בית ישׂראל 'מאתים אלף איש' ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". מתבקש ש'ארמלגוס' הוא טעות כתיב והכוונה ל'ארמילוס' הרשע, וכפי שהוא נקרא במקורות נוספים. ובכל אופן דברי התרגום שם צריכים ביאור, שהרי לא ידוע לנו שבית ישראל הגלו את תלמידי אליהו ואלישע ממקומם, ומה פשר הדברים. וענין זה נשתדל לבאר לקמן.

 

כוונת תרגום יונתן בהזכירו את תלמידי אליהו ותלמידי אלישע

תרגום יונתן על התורה מגלה שהשקפת העולם ('איספקלריא') של יהושע, היא ההשקפה הנכונה בעיני ה', ותרגום יונתן חולק בכמה אופנים על השקפת העולם של 'ישיבת עיר התמרים'. בתרגום יונתן בספר שמות (מ,יא)² הוא כותב שהסנהדרין היו לצדו של יהושע בן נון, והוא מוסיף שהנצחון על גוג ומגוג יהיה באמצעות משיח בן אפרים (='משיח בן יוסף') שיוצא ממנו. כלומר משיח בן יוסף לא ימות בידי 'ארמילוס הרשע', אלא ינצח אותו וגם יוסיף וינצח במלחמת גוג ומגוג.

תרגום יונתן מגלה, שכנגד השקפת העולם של עתניאל שהתייחסה ליהושע כמו ל'מת בחייו', היו נביאים שהתייחסו בכבוד למוסד המלוכה, ואפילו למוסד המלוכה של ממלכת אפרים שהיתה בשכנות לממלכת יהודה. אליהו הנביא ניהל מאבק איתנים כנגד אחאב מלך ישראל, אולם כאשר אחאב קיבץ את נביאי הבעל להר הכרמל ונתן לאליהו את האפשרות להרוג אותם, אליהו נהג כבוד באחאב, ומסופר "וְיַד ד' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א יח,מו), וכתב  רש"י שם: "שלא ילך אחאב יחידי שחלק כבוד למלכות". הריצה של אליהו לפני מרכבתו של אחאב - התנהגות שמתאימה לחייל פשוט - הראתה שבזמן שהמלך אינו נלחם נגד חוקי התורה, אפשר לכבד אותו, וממילא גם להצטרף אליו ואל צבאו, ומשום שיש צורך במלך ובצבא רגילים ואי אפשר לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה רק באמצעות הבל פה של תורה. ולמרות שאחאב היה מלך על 'ממלכת אפרים' ולא על ממלכת יהודה (שבה היה המקדש), יש מצווה להצטרף גם לצבא ממלכת אפרים למרות שעדין נותרו דברים רבים לתקן באותה ממלכה כדי שתפעל ברוח התורה.

וכן אצל אלישע הנביא מצאנו, שגם כאשר היתה לו ביקורת על 'מלך ישראל' (המלך של 'ממלכת אפרים'), הרי שבעת שצבא ישראל יצא להלחם כנגד מואב, אלישע הצטרף אל החיילים שיצאו אל מעבר לגבול למלחמה, כדי לסייע להם בתפילותיו. וכפי שמסופר: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ ... וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':" (מלכים ב ג-יג-טו). ולמרות הביקורת שהיתה לאלישע הנביא כלפי מלך ישראל, היו לו קשרים טובים עם מלך ישראל ועם שר הצבא, וכפי שהוא אומר לאשה השונמית: "מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא". ובכל אופן, ההצטרפות של אלישע אל צבא ישראל שיוצא למלחמותיו הראתה שיש צורך בצבא ובחיילים, ומי שמתגייס לצבאם נוהג כשורה.

באותה העת מלכי ממלכת אפרים 'לא עודדו' את תושבי הממלכה שלהם לעלות למקדש שבירושלים שבממלכת יהודה. וברור שאם חייל בצבא אפרים היה מקבל פקודה למנוע מאנשים לעלות לירושלים, והיה שואל את אליהו או את אלישע אם עליו למלא את הפקודה הזו, אליהו ואלישע היו מורים לו 'לסרב פקודה' משום שפקודה שכזו היא נגד התורה. אולם למרות זאת, אליהו ואלישע הורו שיש חשיבות בהתגייסות לצבא אפרים, שהרי החיילים האלו מגינים על בני ישראל מהצר הצורר אותם, ובזכות החיילים האלו בני ישראל יושבים בארצם ואינם תחת שלטון זר של גויים.

אולם, היו מי שחלקו על אליהו ועל אלישע, וכפי שיתבאר לקמן.

 

תרגום יונתן על הגלות מבקעת התמרים

גם בתקופת אליהו ואלישע היו מחכמי ישראל שהמשיכו את השקפת העולם של 'ישיבת בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים', ולפי דעתם תלמידי אליהו ותלמידי אלישע טועים ואסור להתגייס לצבא ישראל, ואותם תלמידי אליהו ואלישע שהתגייסו לצבא ממלכת אפרים נחשבו בעיניהם כמו 'מתים' (כפי שהתייחס עתניאל בזמנו ליהושע), או לכל הפחות כמי שגלו ממקומם. ודבר זה מרמז תרגום יונתן כשהוא כותב: "...ואת גלות 'תלמידי אליהו' שגלו מִ'בִּקְעַת יְרֵחוֹ' ואת גלות 'תלמידי אלישע' שגלו מֵ'עִיר הַתְּמָרִים' על ידי 'אחיהם בית ישׂראל' – 'מאתים אלף איש' ".

תרגום יונתן מרמז שזו השקפת עולם שאינה נכונה. ממשיכי הדרך של 'ישיבת בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים' שהחשיבו את עצמם ל'בית ישראל (האמתיים)', היו צריכים לחוש אחווה כלפי אחיהם שהתגייסו לצבא, ולהבין שיש צורך גם בחיילים בצבא שיגנו על עם ישראל מפני אויבי ה', ושהחיילים נמצאים בתפקיד נצרך. אלא שבמקום לחוש כלפיהם אחווה אמיתית, הם בזו להם והתייחסו אליהם כאל מי שגלו ממקומם. וזו כוונת התרגום בכותבו: "ואת גלות 'תלמידי אליהו' שגלו מִ'בִּקְעַת יְרֵחוֹ' ". כלומר הם נחשבים ל'גולים' על ידי  ממשיכי הדרך של 'ישיבת בִּקְעַת יְרֵחוֹ', אותם ממשיכי דרך שמחשיבים את עצמם ל'בית ישראל (האמתיים)'.

המספר 'מאתים אלף' מוזכר שם כ'מספר סמלי' של תלמידי אליהו ושל תלמידי אלישע שהתגייסו לצבא. מספר זה מופיע קודם לכן בתרגום יונתן על התורה (שמות יג,יז) בתור מספר החיילים של 'שבט אפרים' שיצאו קודם הקץ ממצרים. זו היתה גאולה בכוח הזרוע שכשלה משום שבאו לארץ ישראל מסיבות כלכליות כדי לבוז את הצאן של הפלישתים, והפלישתים הרגו אותם. אותם 'מאתיים אלף' הפכו למספר סמלי של חיילים של 'משיח בן אפרים' שלא מתלווה אליו סיוע תורני. אולם כאשר מתלווה אליהם סיוע תורני שמאשר את התגייסותם לצבא, כמו היותם 'תלמידי אליהו' או 'תלמידי אלישע', הרי אלו 'מאתיים אלף' רצויים. וכפי שהיו רצויים החיילים של יהושע בן נון שעסקו בכיבוש הגשמי הראשוני של ארץ ישראל.

תרגום יונתן ממשיך שם ואומר שד' הראה למשה "את צרת כל דור ודור". וענין זה יתבאר לקמן.

 

עָקַת כָּל דָּר וְדָר (צרת כל דור ודור)

תרגום יונתן מגלה שהמילה "צֹעַר" שבכתוב "וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר" מרמזת לשורש צע"ר שקשור לעצב ולצרה, ושיש צע"ר בכל דור ודור. בעיני ממשיכי 'ישיבת עיר התמרים' יש צער בכל דור ודור, משום שבכל דור ודור יש עניינים גשמיים שמכונים בדברי חז"ל בשם "עול דרך ארץ ועול מלכות". 'עול דרך ארץ' משמש בדרך כלל ככינוי לעול הפרנסה וריבוי הממון, ואילו 'עול מלכות' משמש בדרך כלל ככינוי לצורך להתגייס לצבא ולהילחם את מלחמות ה'.

'גוג מלך המגוג' שמוזכר בנבואת יחזקאל משמש ככינוי לשר הרוחני הגוי שממונה על ריבוי הממון שקשור ל'עול דרך ארץ', ואילו 'ארמילוס הרשע' משמש ככינוי לשר הרוחני שממונה על גיוס חיילים שקשור ל'עול מלכות'. גם כאשר בני ישראל גלו מארצם ויש בנכר ארצות רבות שבהן לא מוטל על ישראל 'עול מלכות', והם אינם סובלים אז מהעול של 'ארמילוס הרשע' עדין בכל דור ודור מוטל על כל אדם פרטי מישראל הצער הפרטי של 'עול דרך ארץ' (='צרת כל דור ודור'). יש בצער הפרטי הזה מימד מהצער של מלחמת גוג ומגוג, וחז"ל רמזו לנו שכאשר אדם מישראל מקיים בשבת שלוש סעודות הוא ניצל מהצער הזה³. אולם התרגום מוסיף שצער זה קטן לעומת הצער הגדול העתידי, וכפי שיתבאר לקמן.

 

מיכאל יקום בזרוע להושיע

תרגום יונתן ממשיך ואומר שד' הראה למשה גם את "פורענות (ארמלגוס) [ארמילוס] הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". התרגום מרמז שכאשר ישראל ישובו מהגלות לארצם, ויהיה צורך לחזור ולהתגייס לצבא ישראל כדי להגן על בני ישראל ששבו לארצם, יתעורר מחדש אצל ממשיכי דרכם של 'ישיבת בקעת התמרים' ה'צער הגדול' של "עול דרך ארץ ועול מלכות". ואז תחזור ותתעורר מחדש אצלם המלחמה הרוחנית מול גוג ומגוג (='אדוני בזק') שמסמל את 'עול דרך ארץ', והמלחמה שלהם מול 'ארמילוס הרשע' (='כושן רשעתיים') שמסמל את 'עול מלכות'. אולם בעת הצער הגדול ההוא שמרומז בכתוב "עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר" - יקום מיכאל להושיע בזרוע.

כוונת התרגום היא למובא בספר דניאל (יב,א): "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כוונת דניאל באומרו "כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר" היא ל'ספר החיים' המכונה גם 'ירושלים של מעלה', וכפי שמרומז בנבואת ישעיה (ד,ג): "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם:".

מיכאל הוא המלאך והשר שבשמים שתפקידו ללמד זכות על ישראל, ובספר תולדות יעקב יוסף (דברים פרשת ואתחנן אות ט) הוא מספר על הבעל שם טוב: "כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות...". תרגום יונתן מרמז את מה שראה הבעש"ט, והוא מגלה שכך יהיה גם בעת הגאולה העתידה. בעת הגאולה העתידה כאשר יחזור הצורך להתגייס לצבא ישראל, תתעורר מחדש המחלקת שבין תלמידי עתניאל לבין תלמידי יהושע בן נון. ואז יתעורר מיכאל ללמד זכות על שני הצדדים החולקים שבעם ישראל, והוא יגלה שהקטרוג שמקטרג כל צד על הצד השני מקורו בטעות, ובעצם מדובר בזכות גדולה.

ממשיכי דרכם של עתניאל ושל 'ישיבת עיר התמרים' יקטרגו על תלמידי חכמים שמתגייסים לצבא ישראל, ויאמרו עליהם שהם דומים לגויים, ונחשבים למי שגלו ממקומם שהוא 'ירושלים של מעלה', ושהם לא יצליחו להוריש את הגויים מ'ירושלים של מעלה' (וכפי שמרומז בספר שופטים ש'בני בנימין' לא הצליחו להוריש את היבוסי מירושלים).

ומאידך, ממשיכי דרכו של יהושע בן נון שמתגייסים לצבא ישראל יקטרגו על ממשיכי דרכה של 'ישיבת עיר התמרים' שאינם מתגייסים לצבא. יהושע בן נון מתואר בתורה כמתמיד גדול ("וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"), אולם יחד עם זאת הוא ידע שצריך להתגייס לצבא רגיל כדי להילחם בגויים, וכפי שצווה אותו משה "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". וכאשר יהושע בחר אנשים כדי שיתגייסו לצבא וילחמו בכיבוש הארץ מידי הגויים, הוא בחר לצבא הזה גם מתמידים אמתיים שידעו את חשיבות מצוות כיבוש הארץ, אך יחד עם זאת הוא פתר מהגיוס הזה את עתניאל ותלמידיו שהיו מתמידים אמיתיים, והכיר בהם שהם מתאימים לסייע סיוע רוחני לצבא הנלחם. יהושע פתר אותם מהגיוס למרות שהם ביזו אותו והתייחסו אליו בתור 'מת'. אך יהושע הביע את ביקורתו עליהם, ורמז בספרו שהם אינם מתבטלים בפני רצון ה', ולכן גם הם לא יוכלו לגרש את הגויים מ'ירושלים של מעלה'. וגם בגאולה העתידה, ממשיכי דרכו של יהושע בן נון יקטרגו על 'המתמידים האמתיים' שאינם מתגייסים שהם אינם מתבטלים בפני רצון ה'.

 

אולם מיכאל השר הגדול שמלמד זכויות על ישראל, ילמד על כולם זכות, והוא יגלה שכל אחד מהם מבטל את רצונו באופן מלא בפני ה', והוא ממלא את תפקידו בנאמנות, הן אותם מתמידים אמתיים שממעטים מתורתם כדי להתגייס לצבא ישראל, והן אותם מתמידים אמתיים שממשיכים להתמיד בלימודם בישיבה. בעת ההיא כשמיכאל ילמד זכות, יתברר לכל אחד מישראל, שגם חבירו שאינו דומה לו ממלא את תפקידו בנאמנות, ותתבטל המחלקת העתיקה שבין עתניאל לבין יהושע.

לפי מה שהתבאר עד עתה ניתן להבין באור חדש את דברי התלמוד בענין משיח בן יוסף, וכדלקמן.

 

'הריגת' משיח בן יוסף ו'תחייתו'

 וז"ל הסוגיה במסכת סוכה (דף נב,א):

"תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר 'אֲסַפְּרָה אֶל חֹק [ד' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה] אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ'. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא 'חיים'. אומר לו: 'חיים', עד שלא אמרת - כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ [אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד]".

יש שהבינו את דברי הסוגיה כפשוטם, כאילו משיח בן יוסף ח"ו נהרג ממש. אולם לפי מה שהתבאר, הרי שכוונת הסוגיה לרמז שהגאולה העתידה תהיה דומה לגאולה הראשונה, וגם בגאולה העתידה תהיה קבוצה שתמשיך את דרכם של עתניאל ותלמידיו מישיבת 'עיר התמרים'. קבוצה זו תגדיר עצמה בתור ממשיכה של 'משיח בן דויד', והיא תעסוק בתורה בלבד ולפי השקפתה היא תצליח להמית בהבל פיה את 'ארמילוס הרשע'. ד' מבקש ממנה שתתפלל לקיום הנבואות העתידיות, וכשהיא מתפללת עליהן מתברר לה שהבקשה של 'וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ' כרוכה ביציאה מהישיבה והתגייסות לצבא ישראל – ואז היא נבהלת. מבחינתה, יציאה מהישיבה והתגייסות לצבא נחשבת לירידת מדרגה ששקולה למיתה. ומבחינתה, מי שעוסק במלחמות נקרא 'משיח בן יוסף' ונחשב ל'מת' ולמי ש'נהרג', וכפי שהתייחסו עתניאל ותלמידי 'ישיבת עיר התמרים' אל יהושע ואל צבאו. קבוצה תעדיף להישאר בין כתלי בית המדרש ואפילו שהדבר יהיה כרוך בעזיבת הארץ בידי הגויים, וזו מהות בקשתה – 'איני מבקש ממך אלא חיים'. וד' מבשר לה שהיא תוכל להישאר בהשקפתה (ב'איספקלריא' שלה) גם בבית המדרש בארץ ישראל, וכפי שהיתה קיימת כבר בעבר 'ישיבת עיר התמרים' בזמן שרוב ישראל התגייסו לצבא יהושע בן נון. ולא יגייסו את המתמידים האמיתיים בכפייה לצבא. ויהיו תלמידי חכמים אחרים שימשיכו את דרכו של יהושע בן נון ותלמידיו, ויתגייסו לצבא ויפעלו לקיום הבקשה של 'וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ'.

ולפי מה שהתבאר מיכאל השר הגדול שמלמד זכויות על ישראל, ילמד על כולם זכות, והוא יגלה שכל אחד מבטל את רצונו באופן מלא בפני ה', והוא ממלא את תפקידו בנאמנות, הן אותם מתמידים שממעטים מלימודם ומתגייסים לצבא ישראל והן אותם שמתמידים באמת בלימודם בישיבה ומעדיפים להישאר בה. בעת ההיא כשמיכאל ילמד זכות, יתברר לכל אחד מישראל, שגם חבירו שאינו דומה לו ממלא את תפקידו בנאמנות, ותתבטל המחלקת העתיקה שבין עתניאל לבין יהושע.

 

וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ד' צְבָ-אוֹת בַּיּוֹם הַהוּא

מילות הסיום של נבואת זכריה הן "וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ד' צְבָ-אוֹת בַּיּוֹם הַהוּא". כזכור, התבאר לעיל, שכאשר יהושע ועתניאל מספרים בספריהם על כיבוש 'ירושלים' ועל כיבוש 'דביר', הם מרמזים לכיבוש 'בית ד' שבשמים'. וכל אחד מהם מצדיק את דרכו, ומרמז שהצד השני שבעם ישראל לא ממלא את רצון ד' בשלימות, ולכן הצד השני נמצא יחד עם 'היבוסי' בבית של ד' (='ירושלים' של מעלה). ולפי מה שהתבאר במאמר, נראה שזכריה מנבא שלעתיד לבוא תתבטל המחלקת שבין הצדדים השונים שבישראל, והם יראו שכל אחד מהצדדים ממלא את רצון ד' בשלימות, וממילא שני הצדדים נמצאים יחד לבדם בבית ד' שבשמים, בלא שיהיה שם 'כנעני'. – "לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם".

 

האגדות על ארמילוס הרשע

בקרב חכמי ישראל נודע כבר תרגום יונתן לספר ישעיה (יא,א-ד) שכתוב בו שמשיח בן דויד ימית ברוח שפתיו את ארמילוס הרשע, וכן נודעו כבר דברי סוגית התלמוד (סוכה דף נב,א) שמשיח בן יוסף 'נהרג'. והיו מבין חכמי ישראל שהבינו את הדברים כפשוטם, ובעקבות כך התחבר בראשית תקופת הגאונים ספר זרובבל, שהבין את הדברים כפשוטם, כאלו משיח בן יוסף נהרג פשוטו כמשמעו, וכתב דברים דמיוניים רבים בענין ארמילוס הרשע. וכבר כתב אבן עזרא (שמות ב,כב): "וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה, וככה ספר זרובבל". אולם כמבואר במאמר זה, כאשר מתעמקים ברמזים שרמז תרגום יונתן בתחילת ספר שופטים, וברמזים שהוסיפה סוגיית התלמוד במסכת תמורה (דף טז, א), מתברר שמשיח בן יוסף לא 'נהרג' ממש, אלא שתלמידיו של עתניאל מתייחסים אליו כאילו הוא 'מת', וכפי שהם התייחסו בזמנו ליהושע בן נון בעת שנלחם את מלחמות כיבוש הארץ. ו'ארמילוס הרשע' הוא דמות רוחנית שהיא ממשיכת דרכו של 'כושן רשעתיים מלך ארם' והיא מסמלת את הצורך לקבל עול מלכות ולהתגייס לצבא גשמי רגיל, וכשם שעתניאל הכניע את הדמות הזו בעמל התורה שבהבל פיו בימי יהושע בן נון, כך ממשיכי דרכו של עתניאל יכניעו אותה בעמל התורה שבהבל פיהם בעת הגאולה העתידה. אך אפשר להכניע אותו גם בדרך נוספת של תפילה וכדלקמן.

לעומת ספר זרובבל שהבין כפשוטם את הספורים על משיח בן יוסף 'שנהרג', הרי שהאר"י הקדוש חלק על הבנה שכזו. וכמו שכתוב בפרי עץ חיים (שער העמידה פרק יט): "במלת 'וכסא דוד עבדך', הזהיר לנו מורי זלה"ה מאוד, ביום א' שהלכנו על ציון שמעיה ואבטליון בהתפללנו שם, והכפיל שם לנו לומר, שנזכיר בכל תפלה ותפלה, לכוין במלת דוד עבדך, שיחיה משיח בן יוסף, ולא ימות ע"י ארמילוס הרשע...". לפי האר"י הקדוש משיח בן יוסף לא יהרג ע"י ארמילוס הרשע, ודבר זה תלוי בתפילותינו.

ולפי מה שהתבאר במאמר, משמעות התפילות האלו היא שד' יאיר באור האמת את עיני ממשיכי דרכה של 'ישיבת עיר התמרים'. לפי ההשקפה (ה'איספקלריא') שלהם - הם שלומדים בישיבה כל הזמן נחשבים לחייליו של משיח בן דויד, ואילו מי שמתגייס לצבא ישראל נחשבים לחייליו של 'משיח בן יוסף' ונחשבים ל'מתים'. אך זו השקפה שאינה נכונה, וכאשר התפילות שמשיח בן יוסף יחיה תתקבלנה, ד' יאיר את עיניהם באור האמת והם יראו, שגם חייליו של משיח בן יוסף נחשבים לחיים כמוהם. וכל עוד הגויים לא כיתתו את חרבותם לאיתים, ויש גויים שונאי ישראל שקמים להשמידנו יש צורך אמיתי בחיילים שמתגייסים לצבא, ואין מדובר בהשקפת עולם של 'ארמילוס הרשע' שהשתלטה עליהם. ולפיכך, גם חייליו של משיח בן יוסף הם 'חיים' ונמצאים ב'ירושלים של מעלה'. וכפי שרמז תרגום יונתן בספר שמות (מ,יא) שהנצחון על גוג ומחנהו יעשה על ידי משיח בן יוסף (=אפרים).

_____________________________ 

¹ "...וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְּגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רְשּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא:".

² "וּתְרַבֵּי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל יְהוֹשֻׁעַ מְשׁוּמְשָׁנָךְ, רַבָּא דְסַנְהֶדְרִין דְּעַמֵּיהּ, דְּעַל יְדוֹי עֲתִידָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְאִיתְפַּלָגָא וּמְשִׁיחָא בַּר אֶפְרַיִם דְּנָפִיק מִינֵיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לִמְנַצְחָא לְגוֹג וּלְסִיעָתֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָא".

³ וז"ל פרי צדיק (פרשת שמיני, ט): " כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג... ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש".